"אז מהיום השתייה של שבת יקרה?" בירר יהודה בדאגה.
"כן".
"ונפסיק לקנות קולה?"
"לא".
"למה לא?"
"כי בכל מקרה הקדוש ברוך הוא מחזיר את הוצאות השבת, ולהשם יש את כל הכסף והזהב שבעולם, ולכן ממש לא משנה לו אם בקבוק הקולה זול או יקר".
"טוב", הבין יהודה והפטיר באנחה: "איזה נס שהשם עשיר".
"רגע אמא!" התערב יוסף שסקר את השולחן בעיון, "אם השם עשיר, אז למה לא שמת חד פעמי?"
"כי אנחנו אף פעם לא משתמשים בחד פעמי בשבת", עניתי. "הכלים האמיתיים מכובדים יותר ולכן אנחנו משתמשים בהם".
"אהה… נכון", הנהן יוסף (וטוב יקירי ששמת לב שאמא שלך שוטפת כל שבת הררים של כלים), "אבל אם תצטרכי פעם חד פעמי בשבת, אז תשתמשי, נכון?"
"נכון מאוד", הבטחתי לו, "אנחנו לא חוסכים על השבת".
"וביום חול כן?" ביררה בת הסמינר שאיום שטיפת הכלים עומד ותלוי על ראשה.
"עוד לא החלטתי", עניתי בכנות. "אולי נעבור לכלים אמיתיים, אבל המשמעות היא שכולם יצטרכו לעזור בשטיפת הכלים".
"אין מצב", הזדעזעה העלמה. "גם ככה אין לי זמן לכלום".
השיחה התגלגלה ועברה בין הגזירות השונות שגזרה הממשלה, כשלפתע צעקה איילת: "אמא, זה כמו הגזירות של חנוכה! לא לשמור שבת, לא לעשות ברית מילה, לא להשתמש בחד פעמי".
פרצנו בצחוק ואיילת נעלבה. "תפסיקו לצחוק! אתם אמרתם בעצמכם שזו גזירה".
"האמת היא שאת צודקת", הסכמתי עם הקטנה החכמה שלי. "גזירה היא גזירה היא גזירה".
אמנם נכון שאי אפשר להשוות גזירה שבאה להכרית את הדת ולנתק את עם ישראל מאמונתו להטלת מס על חד פעמי ומשקאות ממותקים, אבל כיהודים מאמינים בני מאמינים אנו יודעים בידיעה ברורה ומוצקה שלא הממשלה גזרה גזירות אלא הממליך מלכים הביא אותן עלינו, והעובדה שהגזירות ממוענות במסר ישיר לשומרי התורה והמצוות אמורה להעמיד בפנינו סימן קריאה גדול ומהותי.
אני לא מתיימרת להבין מהלכי שמים, אבל מה שאני כן יודעת הוא שאם אני צריכה למצוא את המשותף בין הגזירות החדשות, הרי שכולן מאופיינות בהגדרת: 'מותרות'.
שתייה ממותקת היא מותרות. חד פעמי זה מותרות. דלק לרכב זה מותרות וכן הלאה. אז נכון שהתרגלנו לפינוקים האלה וברור שקשה מאוד מאוד להסתגל למציאות חיים שונה, אבל לא מדובר בגזירות של שמד והרג חלילה.
"ואנו רואים ביחס האב אל בניו, שעיקר אהבתו להם ניכרת בסיפוק הצרכים שאינם מוכרחים להם – 'מותרות', כי בן אשר איננו הולך בדרך הישר ואינו רצוי אצל אביו, אין האב דואג אלא לצרכיו ההכרחיים, לא כן בן אשר הוא מחמד עיני אביו, הרי הוא מעניק לו את כל מבוקשו. והנה כשנתבונן בדבר נראה כי אף שלתועלת הבן הרי סיפוק צרכיו ההכרחיים חשוב יותר מהענקת המותרות, מכל מקום ההוכחה לחשיבותו של הבן בעיני אביו וחן ערכו אצלו – הוא דווקא בנתינת המותרות, וכל כמה שהצורך קטן יותר, גדולה היא האהבה שהוא אהוב אצל אביו" (שיחות מוסר – רבי חיים שמואלביץ).
ראש ישיבת מיר שופך אור על משמעות נס חנוכה ומבדיל בין נס הקיום והניצחון שבו ניצלו היהודים מפני אויביהם וזכו לישועה שאינה כסדר הטבע, לבין נס פך השמן.
שואל רבי חיים שמואלביץ: איך ייתכן שאת הנס אנחנו לא חוגגים בסמלים של מלחמה וניצחון, ובמקומם אנחנו מנציחים את נס המנורה שדלקה? הרי היהודים ניצלו מאומה רשעה שבאה להרוג אותם, ואנחנו מעלים על נס את הכד הקטן שנמצא בהיכל? הייתכן שהאומה היהודית ניצחה אומה גיבורה וחזקה בניצחון גורף, ואנחנו מזכירים בהתרגשות את העובדה שהכד היה חתום בחותם כהן גדול והשמן שבו דלק לשמונה ימים?
איפה הפרופורציות?
ומסביר ראש הישיבה ואומר: רבותיי, ודאי שהנס הגדול היה הכרחי וקיומי לעם היושב בציון, אבל דווקא פך השמן הקטן הראה כמה השם אוהב אותנו, כי אהבת האב בעיני הבן נמדדת בפינוקים…
ריבון העולם נתן לנו חיים, בריאות ופרנסה – ניסים עצומים! הקדוש ברוך הוא זיכה אותנו לשבת על אדמת הקודש. הבנים שלנו הולכים למוסדות חינוך מפוארים ומתחנכים לפי תורת משה. הבנות שלנו לומדות בסמינרים וחולמות על בתים של תורה – אהבת השם עלינו!
לכאורה לא היינו אמורים לכאוב את הגזירות ה'קטנות' שנוגעות לפך קטן, אבל אנחנו כן, כי אנחנו, הילדים של השם, מתנהגים כמו ילדים שמודדים את אהבת האב בפרטים הקטנים. כואב לנו שהקדוש ברוך הוא נטל מאיתנו את ה'נשיקות' הקטנות של אבא אוהב.
אבא שבשמים,
אתה הוא שנותן לי אין-ספור חסדים ומקיף אותי בטובות, אבל עכשיו, כשנטלת ממני כמה סוכריות קטנטנות כואב לי.
והאמת היא שלרגע הייתי יכולה לחשוב שאני כפוית טובה ושאני מתקטננת, אחרי הכל קמתי הבוקר ופקחתי את עיניי… אבל אבא, ראש ישיבת מיר הקדים ואמר שמותר לי לכאוב בגלל העדרם של הפרטים הקטנים כי דווקא שם מתגלה הארת הפנים שלך, ולכן אני מרשה לעצמי לבכות…
אבא, חנוכה כבר כאן, ואנחנו מדליקים נרות ומאירים ומעלים על נס את הטובות הקטנות שהרעפת עלינו בזמן החשמונאים. שמח אותנו אבא בשפע של פינוקים, תן לנו נשיקות כדי שנרגיש באהבתך – עד שיבלו שפתותינו מלומר די.
