פרשת ויגש
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ… מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי…" (בראשית מז, ט)
"בשעה שאמר יעקב אבינו לפרעה 'מעט ורעים היו ימי שני חיי' אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'אני מילטתיך מעשו ומלבן, והחזרתי לך את דינה ואת יוסף, ואתה מתרעם על חייך שהם מעט ורעים? חייך שכמניין התיבות שיש מן 'ויאמר פרעה אל יעקב…' עד 'בימי מגוריהם' – כך יחסרו משנותיך שלא תחיה כחיי יצחק אביך'. והן ל"ג תיבות, וכמניין זה נחסרו חייו.
"אמנם לנו אין כל מושג בתביעה שהייתה על יעקב אבינו שהתרעם על חייו, אך גילו לנו חז"ל זאת ללמדנו שעל אף כל הצרות והרעות שסבל יעקב אבינו כל ימי חייו… כיוון שהתאונן: 'מעט ורעים היו ימי שני חיי', מיד נתבע באופן חמור ביותר, וכנגד כל תיבה ותיבה איבד שנת חיים" (הגר"ח שמואלביץ ממיר – 'שיחות מוסר').
פעם קראתי סיפור על ניצולת שואה מאושוויץ. באחד הימים נערכה סלקציה, ואחותה נלקחה שמאלה. זה היה כל כך בלתי צפוי, וכשאחותה גילתה לחרדתה שהיא הופרדה ממנה, היא לא חשבה פעמיים ומיהרה להצטרף אל השורה שהופנתה שמאלה. "אני איתך", היא לחצה את ידה, "בכל מצב שהוא".
הן נלקחו שתיהן, עם עוד קבוצת נערות חלושות, אל חדר המתנה למשלוח לתאי הגזים. אותו לילה הבינה האחות מה עשתה. היא הלכה מרצונה, בעיניים פקוחות, אל המוות. בבוקר, היא ידעה, כולן תילקחנה אל תאי הגזים, וגם היא ואחותה.
כל הלילה היא חשבה בקדחתנות איומה על דרך מילוט מהמוות. לא היו חלונות בחדר, ושומרים נאצים חמושים פטרלו מאחורי הדלת הנעולה. כל הרעיונות שעלו בדעתה היו חסרי היגיון לחלוטין. אבל היא התעקשה לחיות, יהיה אשר יהיה. היא לא אמורה למות. וגם אחותה לא.
לפנות בוקר היא ביקשה מאחותה להסתתר איתה מתחת לדרגש הנמוך ביותר. מאחורי ערמת סמרטוטים. כמה סיכוי היה לזה? אפס. אבל לא היה לה רעיון טוב יותר. בבוקר נפתחה הדלת תחת משמר כבד, וכל הנידונות למוות הוצאו ממנו בקפדנות. הקצין שפיקח על כך עמד ממש סמוך אליהן, ממקום המסתור שלהן הן כמעט נגעו בקצה מגפיו. הוא בחן את החדר בקפדנות, ביקש מהאחראים להרים כל פיסת בד. ולהתכופף מתחת לדרגשים. אבל מתחת הדרגש שתחתיו הן שהו – איש לא בדק.
כעבור שעה קלה השתרר שקט. כולם הלכו. היא משכה את אחותה מתחת לדרגש, והן התרוממו, יוצאות החוצה מעמידות פנים כביכול רק עברו באותו מקום. חוזרות אל הצריף שלהן…
הן חזרו אל הכל, אל הצעקות והפחד, אל הרעב האיום והעבודה הבלתי אנושית. הגיהינום קיבל את פניהן, בעוד שם חיכה להן גן עדן.
אבל החיים היו שווים יותר מהכל.
"'מה יתאונן אדם חי' (איכה ג). פירש רש"י: 'מה יתרעם אדם על כל הקורות הבאים אליו, אחר החסד שאני עושה עימו שנתתי לו חיים'. אחר החסד שמקבל אדם מאת הבורא והוא החיים, איך יתרעם על כל הקורות הבאים עליו.
"משל לאדם שזכה בזכייה הגדולה בגורל, ובאותה שעה ממש נשברו כדו או חביתו, האם חש בצער המועט בזמן השמחה הגדולה? הרי האושר שנפל בחלקו בולע ומבטל כל רגשי צער קטנוניים הבאים על האדם בחיי יום יום.
"וכך על האדם להרגיש בחסד הקדוש ברוך הוא שנותן לו חיים. שמחתו ואושרו צריכים להיות לאין קץ ושיעור, עד שלא יחוש ולא ירגיש בכל הקורות הבאים עליו, ואפילו ייסורים גדולים ועצומים כייסורי איוב כאין וכאפס ייחשבו לעומת הרגשת האושר של עצם החיים" (שם).
נראה לנו לפעמים שהחיים הם סופר מרקט כזה שאוספים ממנו מוצרים לתוך עגלה גדולה, ובשביל המוצרים האלה חיים. אבל מי שחי כך, תמיד מגלה שמשהו חסר בעגלה, שאין לו מספיק, ויש טעם אחר שהוא אוהב יותר.
אבל האמת היא, שהחיים הם קודם כל הזכות לחיות. להתלונן כשאתה חי, דומה מאוד למישהו שזכה בפיס ומתלונן על הפקקים בדרך ל'בית מפעל הפיס' בתל אביב, היכן שממתינים לו שבעה עשר המיליון שלו… ולמה הם סוגרים כל כך מוקדם? ואיך זה שאין תחנה קרובה? אדוני, אתה בדרך למיליונים שלך, אז מה חשוב באיזה אוטובוס נסעת?
החיים עצמם, הם מפעל הפיס שלנו. צ'ק ההמחאה הנדיב ביותר שזכה בו בן אנוש.
היכולת האדירה הזאת לבנות כאן קניינים שנשארים לנצח, לבנות את האישיות שלנו, לעשות רצון השם, ולבחור, בעצמנו ממש, אלה החיים. זו המתנה האמיתית שבהם. וכל השאר, כמו שאומרים, בונוס.
יבואו ימים שלא נצטרך כלום, גן עדן אין-סופי ונצחי יחכה לנו. הרע יסתיים והכל יהיה טוב וטהור.
וכמה ניתן אז בשביל עוד רגע של חיים, בשביל לחבק פעם נוספת את הילד שלי, להתפלל עוד קצת יותר בכוונה, ואולי אפילו להתגבר על איזו גלידה…
כמה נילחם בשביל לחזור לכאן, לעוד גיגית כביסה, ועוד הקשבה למתבגרת, לעוד הפרשת חלה ועוד פרק אחד של תהילים…
כשעמד הגאון מווילנא לעזוב את העולם וגן העדן המתין לו מובטח, הוא אחז בציציותיו ובכה. איך אפשר להיפרד מהעולם הזה כשבחמש פרוטות קיימתי מצווה בכל רגע ורגע?!
איך אפשר להתלונן בעולם הזה כשעל חיוך אחד, מחשבה טובה אחת, מעשה טוב אחד, מקבלים מיליונים?!
"ועל כרחנו שעל ידי העולם הזה אפשר להתקרב לקדוש ברוך הוא יותר מאשר בהיות הנשמה גנוזה תחת כיסא הכבוד. זֵכֶר לדבר, במלאכים כתיב 'משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו', ואילו כאן בעולם: 'מלוא כל הארץ כבודו'" (שם).
את חיה? זכית בפיס.
