עו"ד דב ויסגלס כ"א תמוז התשפ"א

בניגוד לטענות, כפל התפקידים של היועמ"ש אינו מציב אותו בניגוד עניינים, ועלול להזיק דווקא לאנשי הממשלה

 

בימים אלה חוזר וניטש הוויכוח בשאלה האם לפצל את תפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה, לאמור: ליטול מידי היועץ המשפטי את הסמכות להגיש כתבי אישום ולהעבירה לממונה על התביעה, מעין "תובע כללי" שהוא, ורק הוא, יגיש כתבי אישום ובהמשכם ינהל את המשפטים הפליליים. היועץ המשפטי לממשלה יוסיף לכהן כיועצה המשפטי של מערכת הממשל, מי שחוות דעתו בענייני חוק ומשפט מחייבת את כל זרועות השלטון (בכפוף, כמובן, להחלטת בית המשפט), ומי שמייצג את עמדת המדינה בפני בית המשפט הגבוה לצדק העוסק בביקורת שיפוטית על פעולות הממשל; אך לא יהא לו מעמד בהגשת כתבי אישום.

לטעמי הוויכוח המתואר לעיל מיותר; מרבית כתבי האישום בישראל מוגשים על ידי פרקליטי המחוזות, בפיקוח פרקליט המדינה, בלא כל קשר ליועץ המשפטי לממשלה. רק הגשת כתבי אישום נגד עובדי ציבור בכירים – ראש ממשלה, שרים, חברי כנסת, ראשי עירייה וכדומה – דורשת אישור על ידי היועץ המשפטי לממשלה.

אלה כתבי אישום 'צעקניים', הזוכים, מטבע הדברים, לפרסום רב ולעיתים מזומנות גוררים ויכוח ציבורי נוקב, אך מספרם, בשים לב לכלל כתבי האישום המוגשים ברחבי המדינה, הוא אפסי כמעט: אם מדי שנה מגישה הפרקליטות קרוב ל-30,000 כתבי אישום, בודדים מהם – בין 5 ל-10 – הם אלה הטעונים אישור היועץ המשפטי לממשלה; אמנם אלה כתבי האישום ה'מיוחסים', אך מיעוט מספרם אינו מצדיק פגיעה כה חמורה ומזיקה בסמכויות היועץ המשפטי לממשלה כפי שיפורט להלן.

היועץ המשפטי לממשלה ושלוחיו, במשרדי הממשלה השונים ושאר רשויות השלטון, מופקדים על חוקיות פעולות הממשלה. אין זו משימה פשוטה; היא כרוכה דרך קבע במחלוקות בין היועצים המשפטיים ובין נושאי המשרה השונים ברשויות השלטון, חילוקי דעות המתפתחים לעיתים מזומנות לעימותים גלויים.

לציבור האזרחים יש עניין עצום בשמירה על חוקיות פעולתו של השלטון; הקפדה שהיא אמצעי ההגנה היחידי למעשה הנתון לאזרח נגד קיפוח, אפליה, שררה, התעמרות, פעולה בחוסר סמכות או בזדון. האינטרס הציבורי הרחב מחייב, לפי כך, כי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה וחוות דעתו יישמעו ויקוימו כלשונן.

נושאי המשרה השונים, לרבות חברי הממשלה והעומד בראשה, היודעים כי היועץ המשפטי לממשלה הוא גם הסמכות העליונה בכל הקשור להעמדתם האפשרית לדין, אם, חלילה, הנסיבות תחייבנה זאת – ינהגו בעצותיו ובחוות דעתו ביתר כובד ראש וישקלו היטב האם להתעמת עם היועץ המשפטי לממשלה או להתעלם מדברו. שלילת הסמכות להגשת כתבי אישום – באותם מקרים בהם נדרש אישור היועץ המשפטי לממשלה תפגע פגיעה נוספת במעמדו, משקלו וסמכותו שנחלשו לאחרונה ממילא.

אין כל ממש בטענה כי כשמורה היועץ המשפטי לממשלה על הגשת כתב אישום נגד נושא משרה, מצוי היועמ"ש 'בניגוד עניינים' או 'בהפרת אמון' עם נושאי משרה רק מחמת שיעץ לו בעבר; היועץ המשפטי לממשלה, שלא כפרקליט פרטי, אינו 'נאמנו' של נושא המשרה. עצתו של היועץ המשפטי לממשלה ניתנת למוסד נושא המשרה ולא לאיש.

פרקליט פרטי אינו רשאי, על פי כללי האתיקה המקובלים, לפעול נגד לקוחו באותו עניין; דברים ומסמכים שהוחלפו בין הפרקליט ולקוחו חסויים ואין לגלותם אלא בהסכמת הלקוח. לא כך בשירות הציבורי; נושא המשרה יודע היטב כי היועץ המשפטי לממשלה אינו 'מייצגו', אינו 'נאמנו', ואינו 'איש סודו', וכי הדברים או המסמכים שהוחלפו בינו ובין היועץ המשפטי לממשלה אינם חסויים ואינם 'סוד' בין השניים. כללי ההתנהגות ברורים ואין כל ניגוד עניינים או 'מעילה באמון' כנטען.

בנוסף, פיצול הסמכות לא ייטיב עם אותם נושאי משרה שהיועץ המשפטי לממשלה הוא המוסמך להאשימם. לעיתים מזומנות החשדות הנחקרים נגד נושאי משרה עוסקים במישרין באופן מילוי תפקידם בשירות הציבורי. היועץ המשפטי לממשלה, מטבע עיסוקו, מכיר היטב, ובאורח רב ממדי, את אופן פעולתו של השירות הציבורי. היועץ המשפטי לממשלה בקי בנהלים – הכתובים ושאינם כתובים – ב'פרקטיקה', במנהגים, במסורות, ולעיתים הידיעה וההכרה הללו הם שיגרמו ליועץ המשפטי לממשלה לקבוע כי בנסיבות עניין ידוע לא נעברה עבירה, למרות שאפשר ו'מבחוץ' הדברים נראים אחרת.

'תובע כללי' – שאין לו דבר עם עבודת הממשלה – אינו בקיא בהוויית המציאות הממשלתית ואינו יודע כי לעיתים, מה לעשות, המעשה שונה מן ההלכה, לפיכך הוא עלול לסבור אחרת ולהגיש כתב אישום. וכבר היו דברים מעולם.

 

  • הכותב עומד בראש משרד עו"ד ויסגלס-אלמגור ושות'; כיהן בעבר מנהל לשכת רה"מ אריאל שרון ז"ל