פירגון קומוניסטי

רגע לפני התקציב, כדאי להתחיל להיערך

ככה זה אצל חסידים. יש סיפורים שמספרים בקול, ויש כאלו שמעבירים בלחישה ובחיוך צופן. את הסיפורים האחרונים, אין מגלים אלא לאלו שיֵדעו מה לעשות בהם.
אז הפעם, לקראת סוף השנה, תרשו לי סיפור אחד מתוק. שמעתי אותו ממי שהיה מזכ”ל ‘אגודת ישראל’ – הרב שמואל מרדכי מינץ זצ”ל. (וזו גם הזדמנות טובה לספר לכם, שבמגזין ‘משפחה’ השבוע אני מפרסם שורה של סודות חסידיים מרתקים מפיו. לחלופין, אתם יכולים לרכוש את ספר הזיכרונות החדש שלו שיצא לאור לאחרונה – ‘מכוחם’, בהפקתו הנפלאה של ר’ אברהם רכטשפר. אתם תודו לי.)
הסיפור שלנו, כפי שאתם ודאי משערים, התרחש בפולין שבין שתי המלחמות. אלו היו ימים שעל ראשיהם של בחורים צעירים לא ריחפה גזרת הגיוס, אבל כן ריחפה סכנה אחרת:
העוני היה נוראי, אנשים הגיעו עד חרפת רעב. במקום לאכול, אנשים החלו לחלום. באירופה כולה פשט אז רעיון קסום. המנסחים שלו היו כמובן צעירים יהודים, לא מאוד שבעים. הרעיון שלהם הולך בערך ככה: אם יש לנו שני אנשים, אחד רעב ללחם והשני מחזיק במחסן שלם מלא לחמים ‘מיותרים’ – אין סיבה שלא לחלק את הלחם בצורה מחודשת. להחרים לעשיר, להשביע את הרעב. בקיצור, בגרמנית קראו לזה ‘קומוניסמוס’.
במבט לאחור, הרעיון הקומוניסטי אכן הציל מיליוני אנשים מרעב. ולא כי הם נהיו שבעים, אלא כי בדרך כלל אנשים מתים אינם רעבים.
עד כאן דברים ידועים. מכאן ואילך הסיפור.

מפגינים ומפליגים. בחורים חוסכים בדרך

באחת העיירות הקטנות התגורר בחור צעיר חסיד גור. קשה לדעת איך בדיוק השתלשלו העניינים, אולי זה היה ספרון, ‘ביכלע’ קטן, שהסתנן לו ליד, אולי חבר לא טוב – מה שברור שהוא נחשף אל הרעיון הקומוניסטי. הוא הפך בו בלהט, והגיע למסקנה שהוא חייב לעזוב את השטיבל, לעצור הכל, לגנוז את הקפוטה והדאשיקל ולנסוע לקומונה שבה מנהלים עולם מתוקן יותר.
הייתה רק בעיה אחת. מי שלא נולד חסיד יתקשה מאוד להבין אותה, אבל אותו בחור הורגל כל חייו שלא יוצאים לשום מסע לפני שנוסעים אל הרבי לקבל ברכת פרדה. “גיזעגנען”.
הבחור שלנו אומנם איבד את אמונתו ואת תורתו, אבל לנסוע לקומונה בלי להיפרד מהרבי – זאת לא עלתה על דעתו.
בלית ברירה, הוא החליט לעשות את כל הדרך עד לעיירה גורא קלוואריה, להיכנס אל הרבי, מרן ה’אמרי אמת’ זי”ע, ללחוץ את ידו, לקבל ברכה ולהפוך לאדם שוויוני וצודק יותר.
כמה ימים לאחר מכן עמדו רגליו בבית המדרש המפורסם. הוא נכנס לחדר המבואה וביקש לפוש קצת מהדרך. ושם במבואה, ניצב ‘קעסל’ (-דּוּד מים חמים). בצד גם עמד בקבוקון עם ‘סענץ’ (-תמצית תה). כל זה לטובת החסידים שבאו מרחוק, שיוכלו לחמם את עצמם מהכפור שבחוץ.
היה רק אתגר אחד: כוסות. בעולם שלא הכיר את המושג חד-פעמי, היית צריך להמתין בסבלנות עד שמישהו אחר יסיים לשתות, להעביר שטיפה קלה, ורק אז למזוג קצת מים. אלא שהפעם הייתה בעיית משאבים לא פשוטה. הביקוש היה גדול על ההיצע. לכל כוס המתינו כמה וכמה חסידים.
ולפתע הבחור הקומוניסט שלנו רואה מחזה בלתי נתפס: עומד לו אחד מעשירי ונגידי לודז’, ר’ יענקל וידיסלבסקי ז”ל, סוחר טקסטיל גדול מאוד, ושותה תה להנאתו. אלא שמולו עומד בחור צעיר בלי שם, שמסמן לו באצבע צרדה שימהר ויסיים, כי הוא ממתין לקבל את הכוס שלו. לגביר המפורסם אין ברירה. במקום לשתות בניחותא, הוא מגדיל את הלגימות, עוצם עיניים מרוב רתיחה, וממהר להגיש לבחור הצעיר את מבוקשו.
ופתאום, התכשיט שלנו נעצר וממש צועק: “איך לא הבנתי?! כאן נמצא הקומוניזם האמיתי!”

שמעתם פעם את האגדה על כך שלאסקימואים יש מאה מילים שונות כדי לתאר ‘שלג’? ובכן, קודם כל כדאי שתדעו שזה לא נכון. אבל מאחורי האגדה הזו עומדת השערה של כמה חוקרים, אחד מהם יהודי ליטאי שדיבר גם יידיש, אדוארד ספיר.
אל תשאלו אותי איך ולמה, אבל הליטוואק הזה העלה השערה מחקרית שנוטה דווקא לחסידות. הוא טען שכל שפה משפיעה על השקפת העולם והתודעה של דובריה. אדם שנולד אל תוך שפה, מקובע לחשוב בצורה מסוימת.
לפי אותה השערה, לאסקימואים יש הרבה צורות מחשבה על שלג. וכך לכל אומה, היא מייחדת מילים לדברים שחשובים לה. למשל, הסופר המנוח מאיר שלו למשל, מצא שליהודים יש עשרות מילים כדי להגדיר מישהו שמת… (נקטף, כלה, נגדע, נפל, נפח את נשמתו, שבק חיים, שכב עם אבותיו, נקצר, נתבקש לישיבה של מעלה, כבה נרו, החזיר נשמתו, מלאו ימיו, נספה, לקח אותו אלוקים, ניצחו אראלים את המְצוּקים, נלקח, נכרת, הלך, נקפּד, התפגר, עלה השמיימה, שב לעפרו, שירת חייו באמצע נפסקה, פרחה נשמתו ועוד.)
מבחינה מחקרית, יש הרבה פקפוקים על התאוריה הזו (שזכתה לכינוי ‘היפותזת ספיר-וורף’). אבל אם תציצו בספר ‘שם משמואל’ של הרבי מסוכטשוב לפרשת דברים (תרע”ו) תגלו שיש משהו במחקר הזה. הוא מצטט את ה’חידושי הרי”ם’ מגור שאמר כי הלשון הצרפתית מושכת את האדם לדברי תועבה.
בהמשך הוא מספר כי זקנו השרף מקוצק סיפר שבילדותו כולם למדו את שפת המדינה, והוא התאמץ לשמור על עצמו “שלא יזיק לו”. ואם חשבתם שיש כאן הטפה נגד לימוד אנגלית, למשל, אז הרבי מסוכטשוב מסיים את דבריו ואומר: “ומכאן אזהרה יתירה להלומדים לשונות העמים לצורך פרנסתם, שידעו להזהר ולשמור את עצמם”.
ואת כל האריכות הזו כתבנו, רק בשביל מילה אחת – שככל שהופכים בה, היא מילה יהודית. בשעתו, כשהחליט מי שהחליט להחיות את השפה העברית, המציאו מילים חילופיות כמעט לכל דבר. אבל הייתה מילה אחת שנאלצו לקחת מאידיש. את המילה ‘לפרגן’ מהשורש ‘פארגינען’ (יש אומנם משהו דומה בגרמנית, אבל לא במובן הזה של פרגון).
בשיחה עם ידיד מלומד, הוא העלה הצעה מעניינת, שקצת מזכירה לי את הסיפור שבו פתחנו: ליהודים יש משהו ייחודי. בעוד בכל אומה ולשון יש פערי מעמדות, אצלנו, העשיר הכי גדול והעני הכי אומלל, נפגשים מדי שבת בבית הכנסת. הם יכולים לריב על אותו ‘עמוד’ ולצעוק זה על זה.
אדם עני, בדרך כלל מוקף באנשים רעבים וחסרי כל. הוא מעולם לא טייל בארמונות פאר. הוא אפילו לא יודע שהם קיימים. לעומת זאת, המבנה הקהילתי חושף כל אדם לעושר ולדברים שמחוץ להשגתו. המבנה הזה אילץ את העם שלנו להשתלם בעניין הזה של פרגון. לא תמיד הם הצליחו, אבל בהרבה מהמקרים פשוט נאלצו.

אבל העולם משתנה.
בקהילה של פעם, יהודי עני חיתן את בתו בתקציב הכי גבוה שהוא הצליח להשיג. מייד אחר כך הוא סימן ביומן את יום החתונה של בת העשיר. הוא ידע שאז הוא ישלים את כל מה שלא היה בחתונה שלו. הוא יאכל בשר, ישתה יין ויקשיב לכלייזמר מורחב. בקיצור, הוא יפרגן.
בזמננו הדברים שונים. ייתכן שזו תפיסת השוויון ששולטת בעולם, וייתכן שהפרגון שלנו זקוק לחיזוק קטן. מה שברור הוא, שכאשר נערים צעירים משתתפים היום בחתונת גביר, והם רואים את כל עושרו ורוב תפארתו, הם לרגע לא קולטים שיש כאן מאורע ייחודי. בעיניהם יש כאן מודל לחיקוי. הם יגיעו הביתה ויבקשו מאבא בדיוק כזה.
וזה לא רק בחתונות, אלא בכל תחום. בביגוד, בנסיעות, בחופשות. אין באמת הבנה לעניין הפעוט הזה שנקרא מסגרת אשראי. אני מדבר עם הורים רבים ושומע שהתופעה הולכת ומחמירה. סעיפי ביגוד של בחורים (!) בישיבות מסוימות מטפסים לאלפי שקלים. פתאום אמא לומדת על ארנקה, שגם מצעים של מיטה צריכים לבוא דווקא מחברה מסוימת. שלא לדבר על נעליים, חליפה ומגבעת.
מה זאת אומרת אין לך? לכי לעבוד.
מי שרק יודע להתבונן דקה קדימה, מבין שהאתגר הבא של הציבור החרדי, עומד להיות כלכלי. למלחמה הזו, גם אם לא נדבר עליה, יש מחיר עצום. מטבע הדברים אנחנו הציבור הכי פגיע, ולעניין הזה יש צורך להיערך מראש. ובמקום שאין שכל-ישר, המוסדות הקהילתיים חייבים להיכנס לתמונה.
בעולם החסידי אנחנו כבר רואים ניצנים של זה.
באופן אישי אני סוגד לכל מנהל מוסד שמקדם יוזמות שכאלו, וברוך השם הן פורחות במחוזותינו. אחת מהן היא תלבושת אחידה לילדי חיידרים. והנה עוד רעיון אדיר – כמה שנים שבחורים לא יחבשו כובעים יקרים, אלא קסקטים קלילים. אני מייחל וקורא לכל מי שיש בכוחו, אנא, תביאו את הרפורמה הזאת גם לנו, המבוגרים. הקסקטים האלו נוחים יותר, זולים יותר וגם מזכירים יותר את אבותינו.
יש אנשים שה’תקנות’ הללו מכעיסות אותם, הם רוצים חופש וזכות להחליט לבד. “איך אתה מאפשר שישלטו בך ויכתיבו לך מה לעשות בחתונה שלך?” שואלים אותי. בדרך כלל אני נוהג להשיב: “בחתונה ‘שלי’ כבר שולטים אנשים אחרים. אלו שקובעים את ‘הטעם’ והאופנה. הם כבר ‘מכתיבים’ לי בפועל מה לעשות. אז אם כבר מכתיבים לי, אני מעדיף שאלו יהיו אנשים שמעדיפים זול”.

ואי אפשר שלא לחתום את השנה בעוד עניין פולני. בשבועות האחרונים פירסמו כמה חסידויות ‘תקנות’ הקשורות לשכירת דירות ב’נסיעה’ לרבי.
גם כאן, מתברר שהפולנים היו קודם… חסידי גור היו נוסעים לרבי, לגור, ברכבת חשמלית (ה’קולייקע’) שיצאה מוורשה. באחת השנים החליטו מנהלי הרכבת להקפיץ את המחירים, והחסידים בתגובה החרימו אותם, ונסעו במעבורת ‘סטאטיק’ ששטה על נהר הוויסלה, שהייתה זולה ב-35 זלוטי. (בפולין, יש לסכום הזה משמעות…)
המנהלים פרסמו בעיתונות שיש כאן מזימה של משפחת הרבי מגור להשתלט להם על הרווחים. העיתונות האנטישמית זעמה ובהמשך אף הוגשה תלונה רשמית אל הרשויות. הדבר היה מסוכן. אבל תסמכו עלינו, שהסיפור נגמר טוב. בבית המשפט הוכח שהכל עלילות ושקרים, והבחורים המשיכו להפליג, עד שהמחירים ירדו.
בקיצור, הגיע הזמן לחזור לקצת קומוניזם (טוב, לא באמת).