עו"ד אבי בלום
י' כסלו התשפ"ג
"הבטיחו לי מיליארדים שיגיעו ישירות לחיזוק השוטרים, ולהיכנס מראש למשרד עם משברים ואולטימטומים זה לא חכם. אז איך אני מוודא לאורך כל הדרך שההבטחות התקציביות מיושמות והאוצר לא יסבן אותי?, על השאלה הזאת חתום לא אחר מהחותם הראשון על ההסכם עם נתניהו, יו"ר עוצמה יהודית איתמר בן גביר, או-טו-טו השר לביטחון לאומי.
החששות של בן גביר, מובנים למדי. מהתפקיד שהחליט לקבל עליו,, איש חי – עדיין לא חזר. "היועצים שלי אמרו לי: זהו תיק עם כישלון ידוע מראש, יש לך מספיק סיבות לקחת תיק אחר", אמר לי בן גביר השבוע בבניין הכנסת, "אבל החלטתי ללכת על זה עד הסוף, זו ההבטחה שנתתי לבוחר ובזה אבחן".
השאלה של בן גביר מעידה על פיכחון, שהוא ניגוד גמור לשיכרון הכוח שאחז בכמה מחבריו למחנה הסרוג, שעוד יתעוררו עם כאבי ראש קשים של הנגאובר בבוקר שאחרי הקמת הקואליציה העתידית. אבל זהות הנשאל מעניינת לא פחות, כי האיש שלפתחו הניח בן גביר את הדילמה הוא יו"ר ועדת הכספים הזמני – שיהפוך לקבוע – משה גפני, בעל הניסיון בהעברות תקציביות, וגם בחסימות ותקיעות.
בן גביר מפתיע בקילומטראז' ההתייעצויות שהוא עושה כל הדרך לתפקיד. "לא אשנה את דעותיי", אמר לי, "אבל אני מתייעץ עם ביטחוניסטים וניצבים לשעבר, גם מהצד השני של המפה. מכל מלמדיי השכלתי".
ומשה גפני – שידע לנווט את הוועדה בין המחנות, יכול בהחלט להיחשב מייעץ א-פוליטי. התשובה שהוא נתן לבן גביר, זהה לעצה שהעניק לפני כשנה ומחצה לכוכב הפוליטי של הממשלה הקודמת, מנסור עבאס, שהגיע גם הוא להתייעץ – כקולגה במליאה ולא כחבר למחנה.
"אענה לך את מה שאמרתי למנסור לפני שנה וחצי", השיב גפני לבן גביר בשיחה בארבע עיניים שהתקיימה בחדר יו"ר ועדת הכספים, "אתה יכול להיות הפוליטיקאי הכי מוכשר והביצועיסט הכי מבטיח, אבל אם לא תדע לעבוד נכון מול פקידי האוצר ולנווט בין האוצר לוועדת הכספים, אתה יכול לתלות כבר מעכשיו את ההסכם על הקיר כמו שהציע בשעתו ראש הממשלה שמיר".
בן גביר שמע, אמר תודה, ועבר לפגישה הבאה, עם חרדי נוסף בעל קילומטראז' פוליטי נמוך העומד להיות שר, ח"כ יצחק גולדקנופף. בנקודה הזאת, שווה להתעכב לרגע על סבב ההתייעצויות ועל כברת הדרך שעשה בן גביר כל הדרך לחתימה ראשונה עם נתניהו.
בלי ששמנו לב, האיש שהוצג כסמן הקיצוני ביותר של הקואליציה, הפך ליחיד מהחברים שכולם נהנים לחבב, בעוד סמוטריץ' בהתנהלותו, מרכז אליו את ליבת הזעם של חבריו לסיעות הימין.
השבוע, עורר סמוטריץ' את חמת זעמו של דרעי, כשעיכב את מינויו הזמני של יו"ר הכנסת ובכך חסם את קידום החקיקה שתאפשר לדרעי להתמנות לשר גם אם ייקבע שיש קלון בעבירה שבה הורשע. כה גדול הוא הזעם, עד שבשס היה מי שהגדיר השבוע את סמוטריץ' כ'עבריין כביש', העושה ככל אשר על רוחו וחותך את שותפיו מימין ומשמאל.
ומיהו זה ואיזה הוא שמגיע כדי להרגיע? "לא צריך להגזים ולא להתבטא כך", השיב לי על כך בן גביר, איש הנימוסין וההליכות, ממש 'חנה בבלי' של הקואליציה החדשה, "אבל צריכים כבר להתקדם כמו שאנחנו עשינו ולהקים ממשלה".
בן גביר המעודן, לא בהכרח סובל כשהוא רואה איך סמוטריץ' בדרכו, בונה את מי שרץ לצידו כמספר 2 בבלוק הטכני, כ'מבוגר האחראי' של המחנה הסרוג.
הכייס המנומס
ההתנהלות של בן גביר בולטת לעין, דווקא כאשר הולכים ומשווים בין היחס שהוא זוכה לו מהשותפים העתידיים, אל מול סל הקניות שהוא השיג על חשבונם. אם תרצו, בן גביר הוא 'הכייס המנומס' החדש של הקואליציה הנוכחית, כפי שכונה כחלון בעבר.
הוא רוקן מתוכן את סמכויות המשרד לענייני ירושלים שהובטח למאיר פרוש מ'יהדות התורה' והעביר אותן אל משרד המורשת שבשליטתו. בסעיף 5.3 להסכם בין 'עוצמה יהודית' לליכוד סוכם כי "השר לענייני מורשת יכלול את הסמכויות הבאות: עם הקמת המשרד, תקני משרד ירושלים ומורשת ועובדיו ובין השאר סמנכ"ל תכנון ותקצוב, מנהלת תיאום ובקרה, תקציבנית, רכש וקניינות, מרכזת ועדת מכרזים, יועצת משפטית, חשב, יועץ מחשוב ותקשורת יעברו למשרד מורשת, יחד עם אגף בכיר מורשת".
פרוש שניהל מו"מ מקביל מול הליכוד במסגרתו עיגן את סמכויות המשרד לענייני ירושלים, נדהם לגלות כי בשעה שהוא ישב ודיבר – בן גביר בא ושם יד על הקופה כולה.
כך אירע גם לאריה דרעי שראה את משרד הפריפריה, הנגב והגליל ככזה הרשום בטאבו על שמו. דרעי אמר לא אחת בעבר, כי משרד הפנים הוא אולי היוקרתי מהמשרדים שהחזיק, אך בהתחשב בכך שמרבית התקציבים במשרד כיום הם 'תקציבים צבועים' שלשר אין בהם שליטה, המשרד המשמעותי ביותר שהחזיק, הוא דווקא הפריפריה, הנגב והגליל.
והנה בא בן גביר, ובבליץ של משא ומתן הוציא מתחת לידיו של דרעי הממולח את המשרד היקר ביותר בסל, תרתי משמע. דרעי שבנה את התקצוב בשני המשרדים בעשר אצבעותיו, הבין כי במציאות שנוצרה אין מנוס מלבצע 'תוכנית חלוקה' בין הפריפריה שתישאר בידי שס, לבין הנגב והגליל שיועברו לידי צעיר השרים והח"כים יצחק וסרלאוף מ'עוצמה יהודית'.
תקציב משרד הפריפריה כיום, הוא פחות או יותר בגודלו של אגף אחד במשרד הנגב והגליל עתיר המשאבים והתקציבים, אך דרעי העדיף את הפריפריה בשל העובדה שדווקא במשרד הזה, התקציבים אינם 'צבועים' – והם ניתנים לחלוקה לשיקול דעתו של השר.
ופה, אם תרצו, טמון ההבדל בין בן גביר לבין השותף הטכני שממנו נפרד בהקלה, בצלאל סמוטריץ'. בעוד סמוטריץ' מתנהל בכוחנות ובתחושה של אדנותיות, שבאה לידי ביטוי קיצוני בסירובו לאפשר את מינוי יו"ר הכנסת – צעד שגרם לדרעי להפוך לאויב – בן גביר מחבק את כולם חזק, אבל דואג שאיש חוץ ממנו לא ישמע את הקנאק.
בן גביר הסכים מייד למתווה שהציע דרעי, אך ביקש במקביל תוספת של שני מיליארדי שקלים שיוקצו למשרד הנגב והגליל שאליו יתווסף השם המבטיח 'והחוסן הלאומי'. ואין לך חוסן לאומי כמו זה הנשען על רגל כלכלית.
למרבה ההפתעה, כל ביזת השלל הזאת מתרחשת כאשר בן גביר מצליח כמו טפלון לא להיפגע אישית ולשמור על קשר טוב עם השותפים שאותם כייס לכאורה רק לפני דקה. למשא ומתן הקואליציוני, כמו למערכת הבחירות, הוא הגיע מוכן, מלווה בצוות אסטרטגי צמוד שמכין מראש מענה לכל סיטואציה, כשהמטרה שבן גביר מציג היא אחת: להשיג כמה שיותר יעדים, בלי לשבור את הכלים.
מול דרעי התנהל בן גביר בתבונה כשהוא דואג להבהיר למן הרגע הראשון, כי את ההצעה לקבל את משרד הנגב והגליל, העביר לו בכלל ראש-הממשלה, שאף הצהיר מפורשות באותו מעמד כי הסיכום המוצע נעשה על דעתו של דרעי. גם למאיר פרוש העביר בן גברים מסרים שלא מדובר בעניין אישי וכי הוא – איתמר – מוכן ומזומן להילחם עבורו על עיבוי תקציבי המשרד לענייני ירושלים. כמו שנאמר: "בתום לבבי ובניקיון כפי עשיתי זאת".
בן גביר השכיל להבין בדרך הקלה, את מה שסמוטריץ' עוד ילמד בדרך הקשה. כוח פוליטי, כמו צבאי ומשטרתי – בתקווה שגם שם תיקלט התובנה – יש להפעיל בשיקול דעת ובחכמה. אי אפשר להישען על הבטחות בהסכם הקואליציוני שהתקבלו בסחיטה, וחשוב הרבה יותר לבנות סביבת עבודה של אמון הדדי.
לסמוטריץ' יחכו במורד הדרך ראש ממשלה עצבני שלא שוכח דבר, שר פנים נוטר טינה החש שנעשה לו עוול אישי, וגם יו"ר ועדת כספים שמעולם לא הרגיש מחויבות אישית גדולה מדי לאיש שמתכוון להשתלט על השיבר עם כוח אלקטורלי של שבעה מנדטים, שבכלל הושגו על גב השותף – שנפרד. בן גביר מעדיף בחכמה, שבמלחמה האמיתית על מימוש התקציבים שתיפתח רגע אחרי השבעת הממשלה, הוא ימצא בתוך הנגמ"ש הקואליציוני, בעלי ברית וחיילים במקום אויבים.
ריבית והצמדה
גפני שב השבוע לוועדת הכספים ונראה כמי שחזר מחופשת התרעננות קלה, ולא מ'טרק' אופוזיציוני קשוח וחצי של שנה ומחצה. בצהרי שלישי השבוע, נכנסתי לדיון שניהל עם עשרות משתתפים ובהם ח"כים מהאופוזיציה העתידית שעדיין מכהנים בתפקידים ממשלתיים, ולצידם פקידי אוצר בכירים.
אם רק אפשר היה לנגן ברקע את צלילי השיר "או או איך שגלגל מסתובב לו", האווירה באולם הייתה מושלמת. האורחים ובעלי הבית, החליפו תפקידים. במרכז הדיון בלטו השניים שלא עזבו את הוועדה לרגע בשנה וחצי האחרונות, היו"ר החדש-ישן משה גפני ולצידו ח"כ ינון אזולאי משס. השניים הפכו בן רגע מאורחים לא קרואים לבעלי בית, כששרי 'ממשלת השינוי' שעדיין מכהנים, מפנימים אט-אט את השינוי הגדול, עם כל הכאת פטיש וקריאה לסדר של יו"ר הוועדה. ואם שיתוף הפעולה בין גפני לאזולאי מעיד על הרוח החדשה בין שס ל'דגל התורה', אפשר בהחלט לאחל: ברכה והצלחה.
ניכר שיואב הכט ופקידי אוצר אחרים שהתרגלו לתת דין וחשבון לאיווט ליברמן כשר הממונה ולעושה דברו בוועדה ח"כ קושניר, עדיין מתקשים להסתגל לשינוי המרענן. "מה זה התקציב הזה של 'המרכז למיפוי ישראל'?" שאל גפני בתמימות כמי שאינו יודע את התשובה, "באחריות איזה משרד זה?"
כשהכט השיב שהאגף עבר למשרד השיכון של אלקין, גפני ביקש לבדוק מתי ועל איזה רקע התרחש השינוי באגף ולחזור אליו עם תשובות. ינון אזולאי, כמו כנר בתזמורת המתואם עם המנצח, שלף בנונשלנטית מהשרוול את הנתונים והפעלולים התקציביים שנעשו תחת משרד השיכון.
"אז תעשו שיעורי בית ובואו נדון על זה בעוד שבועיים אחרי שנדע את הפרטים המדויקים ונבין באיזה משרד האגף נשאר", קבע גפני כקריאת כיוון לנערי האוצר שמשמעותה: נגמרו הימים שבהם יו"ר הוועדה הוא עושה דברו של האוצר החותם בלאנקו על כל העברה.
"הם עשו לכם טובה שהעבירו את זה לגולדקנופף", זרק ינון אזולאי לחלל החדר לקול צחוקם של המשתתפים, מי במבוכה ומי בהנאה.
"את זה עוד נראה, אבל קודם אתם באוצר תבדקו כמו שצריך ותחזרו לוועדה עם תשובות ברורות", השיב גפני כשהוא מדבר עם נערי האוצר, אך מעביר דרכם את המסר לשר העתידי שיתחיל את הקדנציה בחשבון פתוח עם שאר השותפים שיֵשבו במוקדי הכוח.
בפחות משבוע של כהונה, גפני דאג להבהיר שבקדנציה הקרובה לא יקנו אותו רק בהעברות למוסדות. ממוקד הכוח בוועדת הכספים, הוא נחוש להוביל תהליכי עומק גם בנושאים חברתיים הנוגעים לכלל הציבור. הצעת החוק הראשונה שהניח על השולחן, נועדה לאפשר את הקפאת הריבית על המשכנתא לזוגות צעירים, רוכשי דירה ראשונה.
גפני יודע שלהצעה אין כמעט סיכוי. ב-2010 היה שותף פעיל כיו"ר הוועדה במהלך שהוביל נתניהו להעברת 'חוק בנק ישראל' המתוקן, שאפשר בשעתו למנות את סטנלי פישר לנגיד בנק ישראל ולהציל את הכלכלה הישראלית בעיצומו של משבר עולמי. כיו"ר ועדת כספים, הוא מבין היטב שנטילת המושכות מבנק ישראל העצמאי היא צעד שיש בו סכנה, וזהו מהלך שגם לא יזכה לתמיכת ראש הממשלה.
בקולו, גפני ידבק בהצעה, אבל מי שמכיר את האיש יודע לזהות לבד את המטרה. בהכרזות הפומביות, גפני מבקש לאותת לנגיד בנק ישראל שיביא בחשבון בבואו להחליט על העלאת הריבית הבאה, את השוט שהונף מעל לראשו בוועדת הכספים.
אם תרצו, בעולם של איזונים ובלמים, זוהי הדרך הנכונה לזירוז תהליכים. להב החרב המתהפכת, הוא כלי יעיל יותר מביצוע שינויים רדיקליים שהליכי העברתם הופכים לעיתים רבות גם למקום קבורתם. ואם להשתמש בעולם הדימויים של הוועדה והבנק המרכזי: עדיף לקבל קרן במזומן בפשרה, במקום להתעקש על ריבית והצמדה ולהישאר עם חוב ערטילאי מנופח.
זמן פציעות
מי שציפה למשחק קליל, עוד יראה את השחקנים נגררים לזמן פציעות ויוצאים חבולים. אבל התוצאה של הקמת ממשלת נתניהו השישית על בסיס ימין חרף כל התלאות, ידועה מראש מהרגע הראשון: ואף על פי כן, קום תקום.
נתניהו החליף השבוע בין זנב לראש, אחרי שהבין כי תוכניתו המקורית, להותיר את סמוטריץ' כחותם אחרון כדי להפעיל עליו לחץ, רק גורמת לחברים שטרם חתמו לחשוש פן יצאו הפראיירים של המחנה. זו הסיבה לכך שאת היממה האחרונה, הקדיש נתניהו להתקדמות מואצת מול 'הציונות הדתית', מתוך הבנה כי אחרי החתימה מולה, 24 שעות יספיקו כדי לסגור עניין גם עם שס ו'יהדות התורה'. אבל תחושות הזעם כאן כדי להישאר, והן לא תתפוגגנה גם אחרי החתימה.
בינתיים עסוק צוות המו"מ של הליכוד במשחקי פירוק המשרדים והרכבה מחודשת של כל משרדי הממשלה לגורמים, תרתי משמע. האירוע עם 'יהדות התורה' מתמקד נכון לכתיבת השורות בסמכויות שיקבל אורי מקלב, שלו הוצע לשמש נוסף על סגן שר התחבורה, גם סגן שר במשרד ראש הממשלה האחראי על המנהלת החרדית שהקים בעבר.
גם משחקי הכיסא מול מאיר פרוש מ'אגודת ישראל' ויעקב אשר מ'דגל התורה' הם לכל היותר מכשול עביר, ולא אבן נגף. את שני האישים נתניהו מעריך אישית ומוכן למצוא עבורם פתרון יצירתי ראוי. ואם הפרה וגם העגל שותפים לאותו רצון, חזקה היא שהמשאלה המשותפת תמולא.
ב'מתווה סמוטריץ" שאימצו השבוע גם גורמים ב'יהדות התורה', כל נקודת שפל במשא ומתן על התפקידים הפכה בתוך שעות למאבק אידיאולוגי. כך ראינו לפתע את הדרישה המופרכת של העברת 'חוק טל' כהסדר גיוס, הופכת לרגעים לדרישה לגיטימית של 'יהדות התורה'.
לכולם ברור שהסדר מוסכם כבר קיים, בנוסחה שסוכמה בקווי היסוד של ממשלת נתניהו-גנץ, ובכל מקרה זה לא יהא חוק טל, שהיה בכלל הסדר ביניים שנפח את נשמתו בבג"ץ ונקבר זה מכבר. להוציא את עצמותיו של החוק מהקבר ולהשיב נשמת חיים לחוק, זוהי משימה בלתי אפשרית בעולם המעשה. אבל מי ששיחק בתוכני המשרד למורשת, קיבל בו ביום תשובה אידיאולוגית צרופה בהתאם למסורת המורשת האגודאית, עם ריבית והצמדה.
ביקור התזמורת
כשהשיח מתנהל בחזית הסרוגה מול 'בעלי מו"מ', המחנה כולו הופך לפקעת עצבים. גם מול שס צפינו השבוע, לראשונה מאז בחירות 2019, במיני משבר שמתפתח בין דרעי לנתניהו, שעד כה לא ניתן היה להכניס ביניהם סיכה.
בתקשורת דווח על 'שיחת הצעקות' בין דרעי לנתניהו, אך מי שמכיר את האווירה השוררת בחדר בשעה שהשניים מתכנסים יחד, הבין מייד שמשהו אחר קרה.
שיחה מתוחה אכן התקיימה, אך לא בין דרעי לנתניהו, אלא בין בנימין נתניהו לאריאל אטיאס. זה האחרון אומנם הכריז זה מכבר על פרישה מהפוליטיקה המעשית, אך פוזיציה של מי שיוצא ובא במוקדי הכוח אף פעם לא מזיקה לתדמית העסקית כמושך בחוטים.
כמי ששב ומצהיר כי החזרה לתפקיד מיניסטריאלי רחוקה ממנו כמרחק הר נוף מבאר שבע, אטיאס מגיע לשיחות המשא ומתן כמו סוכן שחקנים שיכול להילחם על מעמד האיש שהוא מייצג, בלי לקחת ללב באופן אישי שום התפתלות בעלילה.
בשבוע שעבר ראינו איך כמה מבכירי הפרשנים שניזונו בקדנציה האחרונה מידם הרחבה של אלקין וסער, נאלצו להרחיק נדוד בצוק העיתים וחסימת צינורות המקורות, ולהביא סיפורים מימי המו"מ של נתניהו ב-2009, כשהשניים היו לצידו.
ואם במורשת 2009 עסקינן, אחרי 12 שנה, אפשר לומר ברטרוספקטיבה, שאריאל אטיאס הוא היחיד שהחתים את נתניהו על הסכם קואליציוני לפני הבחירות וגם דאג לכך שההסכם יקוים ככתבו וכלשונו במועד השבעת הממשלה.
זה היה כאשר אטיאס ואלי ישי, שכיהנו אז הלכה למעשה כצמד שהוביל במשותף את שס, סגרו עם נתניהו ערב בחירות 2009 על קבלת משרדי השיכון והפנים, עם כל האגפים הנלווים, כתנאי להפניית העורף לציפי לבני והליכה לבחירות מוקדמות. המונח 'מלא-מלא', שהפך לקאלט, הושמע אז לראשונה מפיו של אטיאס אחרי החתימה.
אטיאס חווה אז את כל תרגילי נתניהו והדף כל הסתחבקות והסתודדות שמטרתן, אז והיום, לגרום למסוחבק להרגיש את גודל השעה, כלכלית ו/או ביטחונית ו/או לאומית ולגרום לו לוותר על ההבטחות כדי לסייע בהקמת הממשלה.
עם ניסיון העבר והיכולת בהווה לנהל מו"מ קשוח במשחק לא לו – אטיאס גרם לנתניהו השבוע להרים את קולו, וגם השיב מנגד, במלוא הכבוד אומנם, אך בשפה ברורה. אצל אטיאס המעונב והמחושב, הכל תמיד נעשה בשפה ברורה ונעימה.
נתניהו היה שמח להעלות כך טונים, בלי לזייף, במו"מ מול יתר השותפות. כששומעים את הצלילים הצורמניים בעיקר מול 'הציונות הדתית', קשה להאמין שתזמורת כה בלתי מתואמת, תלמד לנגן סונטה קואליציונית שלמה, בלי לזייף ולהרוס לקהל הצופים הימני את המופע כולו.
