“נפש בריאה בגוף בריא”, אומר המשורר.
בשכונתי מתקיים שיעור פילאטיס ששמו עובר בלחש וברעד מאישה לרעותה. בשיעור זה, יודעות כולן, העבודה היא קשה ומפרכת, אך יש לה תוצאות.
וכך, מדי יום שלישי בערב פותחת רינה המדריכה את הסטודיו. אני מלאת הערצה לנשים העסוקות שמנסות להשקיע גם בעצמן ובבריאותן. הן עוזבות בית בשעה שאחרי השכבת הילדים ולאחר שהיו בעבודה ובגינה, נזפו וננזפו, בישלו והתבשלו, התרוצצו ורוצצו. בשעה זו הן כבר כמעט לא רואות ולא שומעות, וחוש הריח ניזוק ללא תקנה. למרות זאת הן צולעות במסירות נפש לעבר השיעור.
בהתחלה הן רק מתגודדות בקבוצות כיוון שהן אינן יכולות לנוע. הן מתנחמות בכך ששרירי הפה מופעלים לפחות. רינה מנסה להתגבר על בליל הקולות ולהפעיל מעט מוזיקה, וכך עוברות מספר דקות עד שהמסר עובר, וכולן זזות בהשלמה לעבר מזרני ההתעמלות.
בשלב הראשון אף אחת אינה זזה, ורינה עוברת בין הנשים, הומה לעברן כיונה אל גוזליה ואומרת ברוך לאחת: “את יכולה! אני בטוחה בכך!” לשנייה – “את חזקה יותר ממה שנראה לך”, ולשלישית – “אל תיראי, כי השם עימך”. טללי הנחמה שהיא מרעיפה מסייעים להניע את השרירים ולהתחיל להתניע.
בנקודה זו הנשים מתפלגות למספר סגנונות. ישנה הנחושה. היא אוזקת את עצמה לאולם ההתעמלות ואינה משתחררת עד שתצליח לבצע את כל התרגילים. אני חשה כלפיה הערכת אמת.
וישנה, לדאבוני, המתנשאת. זו שכבר משתתפת בפילאטיס יותר משש שנים ולא הפסידה אפילו ביום החתונה של בתה. רינה המדריכה סבורה שהיא אור לגויים, אך כולנו חושבות שהיא מרגיזה לאין שיעור. היא מצליחה את כל התרגילים המורכבים ביותר, וכולנו לידה כגמד ליד ענק.
אב טיפוס נוסף הוא האישה המתמידה. היא לא מתייאשת, ולאחר מאמצי על במשך שנה כיום היא כבר מצליחה להתכופף.
אישה נוספת ממלאה אותי ברתיעה. זוהי האישה הזועמת. היא עושה בכעס את כל התרגילים, אחד לאחד, אף שהם מכאיבים לה ומסיבים לה מצוקה איומה. רק פרצופה מלמד על עוצמות הזעם שמבעבע בה.
אי אפשר להתעלם מהאישה הגונחת. מהפינה הדרום מערבית בסטודיו נשמעות נאקות אימתניות, אך מעולם לא הצלחתי להבין מדוע, שכן על פניו, לא נראה שהיא זזה בכלל. פעם חשבתי, שאולי זהו הלב שלה, שמוחה על המאמץ הכביר.
וישנה גם האישה הצעירה ההיא, שכמו בכיתה ג’ מביטה לכל עבר ומקפידה להתיישב תמיד לצד הנשים הנחשלות יותר בתרגילים. שם היא מצליחה להרגיש ראש לשועלים.
והמדריכה רינה? כולן היו בנותיה. היא מרחפת ומפזזת ביניהן כאילו אין מחר. אני עדה לכך שהיא אינה צעירה, אף על פי שהיא כה קלילה וגמישה. אך לא ייתכן שכולנו נתברך בכל המתנות, כמובן.
בסיום השיעור מסתדרות כולן בשורה עורפית, סובלות ומיוסרות אך תחושתן מרוממת.
השבוע, ספציפית, התרחשה תקלה. אחת הנשים שאלה בדאגה אם מותר לה לעמוד על רגל אחת כחסידה, או שזה עלול לגרום חלילה לנמק. רינה הביטה בה בבהלה, אמדה את מצבה ואמרה לה: “את באמת צריכה להפעיל שיקול דעת, צביה יקרה!”
צביה יקרה הפעילה שיקול דעת מקסימלי ונעלמה.
