פנים מאירות | מזבח השחרור

יום הזיכרון, יום העצמאות ובוגי יעלון

1.
איך אפשר להדליק נרות חנוכה כשאחינו יושבים באפלה?
איך אפשר לחגוג את נס הפורים כשאחינו עדיין מחכים לנס?
איך אפשר לחגוג את חג החירות כשאחינו עדיין ממתינים לצאת משעבוד לגאולה?
וכן, הן הגיעו גם ליום העצמאות.
השאלות היזומות האלה (במסווה של ספונטניות), מיעוטן בשל בורות ורובן בשל ציניות פוליטית. בערב יום העצמאות למשל, כתב יאיר לפיד: "הדבר שהמדינה הזו זקוקה לו יותר מכל, זה לא עוד טקס של מירי רגב עם נאום מוקלט של נתניהו. מה שהמדינה צריכה זה ששניהם יצאו מחיינו" – הכל כמובן תחת הכותרת של הקושי לחגוג בשל הדאגה לשלום החטופים.
את הנימוקים המביכים של חבריו בשמאל על איך אפשר לחגוג את פסח, צנזרתי.
ככל שזה נשמע נורא, נראה שראוי לשאול את השאלה הזאת דווקא לגבי יום הזיכרון שצוין השבוע. יום הזיכרון, בהגדרה שלו, נועד כדי שפעם בשנה הציבור במדינת ישראל יעצור הכל ויתייחד עם הנופלים. זה הרציונל של היום הכואב הזה. למשפחות הנופלים, כל יום הוא יום זיכרון. למעגלים הרחוקים יותר, לא.
לכן קבע המחוקק שפעם בשנה "תהא בכל רחבי המדינה דומייה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים".
למה דווקא השנה ראוי היה לחגוג את חנוכה-פורים-פסח ביתר שאת, אין צורך להסביר. אבל לקיים יום מיוחד כדי שנעצור הכל ונחשוב גם על הנופלים? הרי מדי יום זה מה שאנחנו עושים. בשנה שבה אנחנו מתעוררים כמעט כל בוקר עם 'הותר לפרסום', למה צריך יום מיוחד שיהיה 'יום זיכרון'?
כמובן, זאת לא באמת שאלה. ההרגשה הקשה השוררת השנה, גם בגלל מספר הנופלים וגם בגלל העובדה שאנחנו באירוע שעוד לא נגמר, רק העצימה את יום הזיכרון.

2.
מכינת 'בני דוד' שביישוב עלי קברה בשנה האחרונה 19 מבוגריה. המספר הבלתי נתפס הזה מצטרף למספר נוסף של בוגרים שנפלו בשנים האחרונות. המפורסמים שבהם: רועי קליין, עמנואל מורנו, אלירז פרז והדר גולדין הי"ד.
המספר הבלתי נתפס הזה לא מקנה למכינה מקום של כבוד אצל אלה שמדברים גבוהה-גבוהה על 'שוויון בנטל'. להפך. ככל שהמכינה מעמיקה את השפעתה בקרב מפקדי צה"ל ולוחמיו, היא זוכה בתמורה ליותר קיתונות של בוז.
השיא היה בוגי יעלון, רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר, שקורא בזמן מלחמה לסגור את המכינה לאלתר. "היא אנטי ממלכתית. יש תפיסה של מה זה מדינה יהודית, דמוקרטית, ליברלית, ברוח מגילת העצמאות. את מכינת עלי הייתי סוגר היום".
למה הוא אומר זאת? הפרשנות הקלה והמהירה: מרמור וזקנה. אצל עמי ארצות, כידוע, הזקנה מקפיצה את הטיפשות למרכז הבמה. אבל כאן זה לא הסיפור. יעלון לא אמר את מה שאמר למרות מספר הנופלים, אלא בגלל(!) מספר הנופלים. ידועה השאלה: מה ראתה מדינת ישראל לציין את יום הזיכרון בסמוך ליום העצמאות? התשובה המוכרת היא: דווקא בגלל הפער בין אופיים של השניים. בין יגון לשמחה. בשל המסירות של הנופלים, אפשר היה להקים מדינה. מייד נחזור לבוגי, אבל הנה פרט היסטורי פחות מוכר:
לקראת יום השנה הראשון לנפילת כפר עציון בד' באייר תש"ח, ומייד לאחריו – חגיגות יום העצמאות הראשון למדינת ישראל, הציע יהודי בשם אברהם יצחק מרחביה, שאיבד את אחיו היחיד אליעזר הי"ד בנפילת הגוש, לקבוע את יום ד' באייר כ'יום עציון'. "אַל לנו להיות כפויי טובה", כתב בהצעתו. "סמוך ליום העצמאות יהיה 'יום עציון'. האם לא כדאי לשלב את הדברים? מתוך כך הולם הוא להיות ליום אזכרה והתייחדות כללי לכל הנופלים על מזבח השחרור, וכן בגלל היותו סמוך ליום העצמאות. על משואת עציון קמה עצמאותנו".
אני לא יודע כמה מכם מכירים את הפרט ההיסטורי הזה. בוגי יעלון מכיר אותו היטב. בחייו בקיבוץ ובשירותו הצבאי גדל בוגי על הקשר שבין 'הנופלים על מזבח השחרור' לבין 'קמה עצמאותנו'. ולכן הוא כל כך נעלב. מבחינתו, מכינת בני דוד מאיימת להחליף את קיבוץ בית השיטה, שאיבד אחד עשר מחבריו במלחמת יום הכיפורים. הנתון הכואב הזה (מדובר במספר הנופלים הגדול ביותר בארץ ביחס לאוכלוסייה) העניק לקיבוץ מעמד מיוחד בחברה. תלמידים וחיילים צעירים גדלים על סיפורו של הקיבוץ. והנה, המכינה צומחת שוב ומאיימת לקחת לבית השיטה את הבכורה במזבח השחרור. לו בישיבת ההסדר שבירוחם מספר הנופלים היה ממשיך לטפס, חלילה וחס, ייתכן שבוגי היה תולה את הבעיה בחינוך הקלוקל של רבני הישיבה וקורא לסגור אותה לאלתר.
ההשמצות הן חלק ממחיר הדמים. החלק הקל.

מאז פרוץ המלחמה, אליהו ליבמן היה הקול הבולט ביותר שהציג עמדה ברורה על הדרך לנהל מלחמה עם העומדים עלינו לכלותנו. כאבא של אליקים שלמה, שנחשב חטוף, הוא הפך למרואיין מבוקש ואותגר בשאלות ביטחוניות ומצפוניות קשות.

צילום: אוריאל דולינסקי

מאז נודע שבנו נרצח ואף נטמן, ליבמן משמש כדובר של אמונה. ההרגשה היא שניתנה לציבור אפשרות להציץ לעוצמות האמונה שעומדות מאחורי התפיסה הביטחונית שאותה הציג. עכשיו הפוקוס לא על עוד הצעה קטארית, אלא על "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". כשמקשיבים טוב, גם מתנגדיו לא יכולים להישאר אדישים: לא מדובר בגחמה שמתויגת כ'ימין קיצוני'. מדובר בתודעת אמונה שעומדת לו ולמשפחתו בעת מלחמה ובעת ספוד.

השבוע צפיתי בתיעוד שלו מראש חודש כסלו האחרון. ליבמן הגיע להתארח בערב התעוררות שהתקיים בבית המדרש 'תורה והלכה' שבירושלים. אחרי כמה שירי רגש הוא פנה לבחורים הלומדים במקום ומסר להם שיעור קצר ב'עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה':
"אני רוצה פה פנים של 'חודש טוב!' אנחנו לא בתשעה באב. אנחנו בראש חודש כסלו. כששרנו עכשיו 'לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵילוֹת', חשבתי על הבן שלי. לא בטוח שהוא יודע שראש חודש כסלו היום. לא בטוח שהוא יודע להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות, כשאתה מתחת לאדמה ולא יודע אם יום או לילה. אבל אנחנו מאמינים בני מאמינים. לא סתם צריך להגיד בכל הזדמנות 'מזמור לתודה'. הקב"ה מלא טוב ויש המון טוב בעולם.
"אנחנו ואתם צריכים להשיב את הרוח. את הרוח משיבים על ידי לימוד תורה. לימוד בכוונה. קל ללכת ולשמוע מה קורה בעולם, יש גם עניין של 'עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה', אבל 'עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה' זה לא על ידי שמיעת החדשות. זה על ידי לימוד תורה, תפילה ומעשים טובים. זה מה שמחזיק את עם ישראל".

חכמת ההמונים "לכבוד יום העצמאות חיזבללה נבחרו להשיא את קריית שמונה". רשף שי