לפני כחודש ימים יצא לי לנהל שיחה בלתי פשוטה עם אחד מעמודי התווך המרכזיים בממשלה שעשתה אז צעדים אחרונים לקראת הקמתה. הלה, ציר פוליטי משמעותי בקואליציה, אחד שהגדיר את עצמו ככזה שנגרר לממשלה ולא הוביל אליה – ניסה לשכנע אותי ש"השד לא כזה נורא", כלשונו.
באותה שיחה, שנמשכה עד לאחר חצות הלילה, נחשפתי לחיבוטי הנפש, למחשבות, ללבטים ולמחויבויות הפוליטיות של הצירים השונים בקואליציית הכלאיים שאוטוטו סוגרת חודש ראשון להיווסדה. למגינת ליבי, ככל שהתקדמה השיחה כך יכולתי להבין כי הפור נפל, וכי המחשבות שמא ניתן להניא את אלה שנחשבו להגונים מהליכה לממשלה פוגענית שכזו – בתקווה נאיבית יסודן. ממשלת בנט־לפיד־עבאס עומדת לקום, בניגוד להערכות שפרסמתי עד לאותה שיחה.
כאן נדרש וידוי קצר: אחד הקשיים שניצבים בדרכו של פוליטיקאי או פרשן פוליטי – הוא הצורך לפענח את עולמו הפנימי של הפוליטיקאי שמולו פועלים או את מהלכיו מסקרים. אתה, השותף או הפרשן, מנסה להבין מה מניע את האובייקט במהלכיו, מה הרציונל שלו, מהם הקווים האדומים שאותם לא יחצה לעולם, ואלו ערכים הוא לא ייטוש מעולם; את כל התרכובת הזו מכניסים למיקסר – וממנה מנסים לרקוח תחזית פוליטית עדכנית. לא אחת אנו שוגים בתחזית, וזו תוצאה של שפיטת מהלכיו של פוליטיקאי בהתאם לבית הספר הפרטי לחיים שבו אנחנו גדלנו. פוליטיקאים נוטים לאחת להפתיע – אפילו את עצמם. תשאלו את בנט. גם הוא לא חלם, עד לפני חודשים ספורים, שאלו יהיו שותפיו וזו תהיה הממשלה שהוא יהיה ראש ממשלתה, גם אם חסר השפעה ממשית על מרבית מהלכיה.
אותו פוליטיקאי שאיתו שוחחתי – ניסה בשיחתו לחלץ מפי איזושהי הכרה קלושה, לגיטימציה סמויה או לפחות הבנה למצב האין־ברירה שאליו נקלע, לדבריו. הלה הופתע לשמוע ממני, כי מעבר לחציית כל הגבולות האסורים והפיכת כל מהלך שב־73 שנות קיומה של המדינה נחשב לקו אדום שאותו לא חוצים – בזירה המדינית, בכוח האדיר שניתן לתנועה האסלאמית, ובמתן הכרה לכל התנועות האנטי יהודיות שפועלות בפוליטיקה הישראלית – הסיבה העיקרית בגינה לא נתתי לאיש שיחי מנוחה הייתה טמונה בשֵם אחד ויחיד: אביגדור ליברמן.
בשורות דלהלן, אפרט כמה דיאלוגים חשובים מתוך אותה שיחה – שיש בה כדי להסביר את ההתנגשות האידיאולוגית, שלא לומר העיוורון למציאות, שעומדים מאחורי הקמתה של הממשלה שמשבוע לשבוע מתברר עד כמה היא פורמת בגסות תפרים עדינים שנתפרו במשך שנים, בעמל רב ובדמעות.
שיכור בכיכר דיזינגוף
"יש אצלנו מושג תלמודי", אמרתי לאותו שר בכיר, "שנקרא 'שור מועד'. אתם לא ממש קולטים אותו – אבל ליברמן מתוחכם יותר מכולכם. את כל התפאורה והכבוד הוא השאיר לכם, אתם תקבלו תארים יפים ותככבו בטקסים מכובדים – אבל את הניהול השוטף של המדינה והכלכלה שלה, ליברמן לקח לידיו באופן מלא, ולא הותיר לקואליציה שום מערכת של איזונים ובלמים. משרד האוצר בידיו, שר נוסף במשרד האוצר בידיו, ועדת הכספים בידיו; ומכיוון שכל משרדי הממשלה תלויים בתקציבים ממשרד האוצר, הוא בעל הבית הכלכלי והמעשי של מדינת ישראל. הוא יחליט את מי לקרב ואת מי לרחק, במי להתעמר ועל מי להרעיף פרסים ומתנות.
"בידיו של ליברמן", הבהרתי לאיש שיחי באותה שיחה, רגע לפני התהום, "תהיה היכולת להרעיב ילדים במדינת ישראל לפי האמונות של הוריהם. ההגה כולו נמצא רק בידיים של איווט. ברצותו יטרוף, ברצותו יקצץ, אם ירצה להתעלל בנשים וילדים יעשה זאת. אם ירצה לממש את המדיניות האנטישמית שלו – אף אחד לא יוכל לעצור אותו.
"מילא", אמרתי, "מנסור עבאס; אותו אתם חייבים לספור. יש לו אלטרנטיבות. אבל מה ההיגיון להעניק לאיש מסוכן אחד כמו ליברמן גם את ועדת הכספים, גם את משרד האוצר על כל אגפיו, וגם את ההתחייבות האולטימטיבית לפיה איש מחברי הממשלה אינו מורשה להתערב בהחלטותיו הכלכליות?", תהיתי.
מעבר לאפרכסת יכולתי לשמוע את קולות הצחקוק והגיחוך של הבכיר לשמע התרחישים האפוקליפטיים שהשמעתי באוזניו. "גם אתה נפלת בפח של ביבי?", נשאלתי בסרקזם. "האם לא שמעת על נשק הווטו שמאפשר לכל אחד מאיתנו לבלום כל החלטה שלא נראית לנו? ליברמן יתנהג כמו ילד טוב, והכל יהיה בסדר. הוא הבטיח לנו שהוא לא יפגע בחרדים ולא יתעלל באף מגזר".
אותו שר המשיך להסביר לי שהשמש זורחת עכשיו בחוץ, בניגוד לכל מה שאני רואה: "תסתכל עליי; אני, כמו שאתה מכיר אותו – אאפשר לליברמן לפגוע בציבור החרדי? שאני אתן לו להתנכל לנשים חרדיות? שאני אשתוק כשהוא ירדוף את עולם התורה ויפר את הסטטוס־קוו בנושאי דת ומדינה? השתגעת? אתה תראה שהכל יהיה בסדר, התפקיד שלך הוא להרגיע את הציבור. לא צריך להיות בפאניקה".
לא נותרתי חייב. "את איווט", אמרתי, "אני מכיר כבר 25 שנה – מהיום בו פגשתי אותו בפתח לשכתו של המועמד הצעיר לראשות הממשלה, בנימין נתניהו, בבית הליכוד במצודת זאב. כולכם טועים בו. היו לי איתו מאות שעות של שיחות, כמעט על כל נושא. ראיתי אותו ברגעי גדוּלה, ועקבתי אחריו בעִתות מפולת. שמעתי אותו גם בהזדמנויות שבהן לגם כמה כוסות יין ודיבר בלי מסננת. באחת הפעמים – זה היה בשמחה פרטית אצל חבר – איווט לגם שלושה בקבוקי יין מלאים, ואז פתח וזימר במשך שעות ארוכות. שמעתי הכל, ואני אומר לך את מה שאתה מסרב להפנים בשלב הזה: הוא איש מסוכן.
"הוא לא שונא דתיים", הבהרתי לאותו פוליטיקאי. "הוא לא המתבולל הקלאסי שכל דבר שקשור ליהדות גורם אצלו בחילה. ליברמן סובל ממשהו מסוכן יותר: מתופעה שאני קורא לה 'טַרֶפֶת ביבי'. זהו סוג של סכיזופרניה מטורפת. בכל מה שקשור בנתניהו – דינו של איווט כדין פציינט שמאושפז במחלקה סגורה באברבנאל. אין לו שליטה, או בו היגיון, הוא מוכה טירוף, אי אפשר לעצור אותו. זה מישהו שהחליט להקדיש את כל שנותיו הנותרות לנקמה הארוכה והמתמשכת בבנימין נתניהו. אחרי שזיהה כי הכוח החרדי כיום הוא פוליסת ביטוח פוליטית עבור נתניהו – ליברמן החליט ללחום בחרדים בכל פינה. כשליברמן רואה חרדי – הוא רואה ביבי. מבחינתו, כל מה שחרדי ראוי למיגור, להשמדה ולאבדון".
הוספתי לאוזניו של אותו שר: "אין כאן קרב על דרך או על רעיון; זו לא שאלה האם הוא בעד היהדות או נגד, האם מסורת ישראל טובה למדינה או לא. תצייר בדמיונך איש שנטרפה עליו דעתו שמסתובב ברחובות תל אביב ונטפל כאחוז טירוף לעוברים ולשבים. זה ליברמן מול החרדים". עד כאן המונולוג.
נפרדנו, מבלי להסכים על כלום.
הקלון על מצחכם
בבוקר יום רביעי השבוע, כאשר איווט ליברמן הצר והאויב הודיע על החלטתו לבטל את מעונות היום לילדיהן של 18,000 משפחות חרדיות, בגלל שרק האמא עובדת והאבא לומד תורה – ראיתי מול עיניי את אותו מטורף עם מבט מזוגג שרץ ברחובות העיר העברית הראשונה ומכה באלימות את העוברים והשבים.
גם ליברמן יודע, שאין כאן קרב רעיוני. רק טירוף דעת ואובדן עשתונות מול "החרדים של ביבי". הרי אף אחד לא באמת חושב שאפשר לשלב עשרות אלפים במקומות עבודה על ידי לקיחת הלחם והחלב מפיותיהם. לקחת 1,300 שקלים מ־80 אחוזים מהאברכים, אלה שחיים בתנאי דחק בסיסיים, שכל שקל בביתם מחושב – זה לגזול מהם את החמצן. זה להטיל עליהם גזירת רעב וחרפת מצוקה.
אבל בתפיסה שליברמן מציג, בניסיון להסביר את ההיגיון שבטירוף – ההנחות במעונות היום הן הגורם המרכזי שמעכב את יציאת האברכים לעבודה. כביכול האברכים משתוקקים לעזוב את הכוללים, כי אז יאבדו את ההנחה. האמת היא כמובן הפוכה: ברור שגזירת המעונות של איווט האיום לא תוציא אף אדם חרדי לשוק התעסוקה, אלא רק תגרום לתהליך הפוך: נשים חרדיות המשתכרות בשכר נמוך ויוצאות לעבודה בגלל הסדרי תשלום נוחים למעונות – יפסיקו מיד לעבוד, משום שלא יעמדו בהוצאות של החזקת ילדיהם במעון. במקום זה – המשפחות הללו יצטרפו למעגל העוני ויקבלו הנחה בארנונה והבטחת הכנסה. אם ביקש איווט לצרף חרדים למעגל העבודה – הוא יגרום בעיקר לאלפי אימהות חרדיות לעזוב את עבודתן ולהישאר בבית.
מעבר לכך, אפילו אלו מהנשים החרדיות שמתפרנסות משכר גבוה בענפי ההייטק – לא תוכלנה לעמוד בתשלום של כ־3,000 שקלים לילד. במבנה המשפחתי החרדי, שבו יש יותר מילד קטן אחד בית – סעיף המעונות יכול להגיע לכדי ששת אלפים או תשעת אלפי שקלים. דבר שלא מצדיק להמשיך במקום העבודה. ומה יקרה? תעסוקת הנשים החרדיות תצנח, מאות מעונות יום ייסגרו, ודווקא תופעת העבודה בשחור תפרח בבתים הפרטיים, בשל מטפלות שיבחרו להחזיק את ילדי השכנים בשעות העבודה, תמורת שכר לא רשמי.
אבל אין עם מי לדבר. אלה שהבטיחו לנו אז לשלוף את 'נשק הווטו' במקרה שהאיווט יעלה לליברמן לראש והטירוף ישתלט על מי שאמור להיות שר האוצר של מדינת ישראל – נאלמו דום. כבר כמה שעות שאני מחפש בטלפון את אותו בכיר, שמתבייש להחזיר צלצול. עכשיו הוא יודע את מה שניסיתי להסביר אז: אף בכיר בממשלה, כולל נפתלי בנט, לא יכול להטיל מרות כלשהי על איווט האיום. בטח אחרי שאותו שיכור־שנאה הניח את כל יוקרתו על ההחלטה והפך אותה לדגל. קשה לראות מי יודע להוריד את ליברמן מן העצים.
אבל אולי כאן צריך להשמיע משפט ברור – לבנט, לגדעון סער, לאיילת שקד, לזאב אלקין, ולכל אלו שעדיין מגדירים את עצמם כמזוהים עם הימין ויש אצלם כבוד כלשהו למסורת ולדת: הפנקס פתוח והעט רושמת. לא רק בארץ, אלא גם בשמים. כל מי שחבר לאותה ממשלה רעה ואינו קם וזועק חמס ברגע שבו שר האוצר של ישראל בוחר לכוון את קיני הטנקים שלו לעברם של נשים וילדים חסרי ישע – נושא באחריות מלאה לכל החלטה שלו.
חרפת הרעב של אותם נשים וילדים תרדוף אחריכם לכל מקום שאליו תגיעו. לא תוכלו להסתתר מאחוריו של אף שיכור מולדבי שהגיע בעזרתכם לשיברים של המדינה. הטירוף הוא שלו – האחריות היא שלכם. אות הקלון יהיה על מצחכם – עד יומכם האחרון.
אחד שמבין ערבית
מנסור עבאס הוא אחד האובייקטים המרתקים בפוליטיקה הישראלית. איש חד כתער, מחובר היטב לכל מה שמתרחש סביבו במגזרים השונים, ורגיש גם לניואנסים קטנים. שווה לעקוב אחריו; זהו איש שמורכב להושיבו על משבצת של סטריאוטיפים ולצפות שמה שהוא עשה שלשום – יעשה מחר, ושיסכים להתנהג כמו ילד־טוב כפר מאע'ר.
מנסור יודע להפתיע. תשאלו את חבר הכנסת משה ארבל, מחזיק תיק מנסור עבאס בש"ס. בשנים האחרונות צבר ארבל מאות שעות של שיחות עם עבאס, אשר הוליכו גם כמה וכמה מהלכים מאחורי הקלעים.
השבוע, כאשר שר הביטחון, בני גנץ, העלה בקריאה ראשונה את החוק שנועד להסדיר את פעילות הוועדה שתפקידה לארוב לבנות שהצהירו על עצמן כדתיות על מנת לגייסן לצבא – עבאס ושלושת הח"כים שלו הצביעו בעד, כמתחייב מהמשמעת הקואליציונית. הם לא ציפו למתקפה התקשורתית שתפרוץ ברחוב הערבי.
קודם כל, רקע קצר: בבסיס החוק המדובר ישנה נקודת אור ונקודת אופל: הצד החיובי בחוק זה, קובע על הפסקה לאלתר של ההליכים הפליליים נגד בנות שהצהירו על אורח חיים דתי ונחשדו כמי שאינן דוברות אמת. במקום זאת, הטיפול יעבור לפסים מנהליים. מצד שני, יש את הצד האפל: בסמכותה של הוועדה המוצעת לחפור ולנבור באורח חייה של כל בת שמצהירה של שמירת מצוות ולנסות לגייסה לצבא נגד מצפונה. מעתה, לא המועמדת לגיוס מחליטה על אורח חייה – אלא הוועדה במשרד הביטחון.
נתח השוק שעומד לנגד עיניו של משרד הביטחון, הן בנות למשפחות מזרחיות־מסורתיות, שאפשר לתפוס אותן באי עמידה על קוצו של יו"ד בהלכות שבת, אך מצד שני, הן מבקשות לשמר את אורח החיים היהודי. אלה הקליינטים שמבקש משרד הביטחון לגייס בכוח. את אריה דרעי, החוק הזה קומם. הוא רתח מזעם. "לא צריך להיות קורא תהליכים מדופלם", אמר לחברי סיעתו, "כדי להבין שהמשמעות פשוטה – להעביר אלפי בנות מסורתיות שלנו לשירות צבאי שבו יאבדו את קדושתן".
ארבל נשלח לזירה. הוא טיפס על הדוכן במליאה ודאג שדבריו יופצו בכל אמצעי מדיה אפשרי. "ברכות לגיבורנו מנסור עבאס! בזכותך, צה"ל יתברך באלפי חיילות חדשות שיגבירו את כוחה של ישראל על האויבים הפלסטינים", קרא ארבל.
עבאס החל לקבל את הד"שים מהמגזר, והבין שבעיני הרחוב הערבי – הוא הפך להיות גיָיס החיילות לצה"ל. ארבל נשלח לעבאס כדי להבהיר לו: "אנחנו לא עומדים להרפות, אלא להיפך. מהרגע הזה ואילך – כל אזרח ערבי במדינה יידע מי אחראי לגיוס המבורך של בנות לצבא הישראלי".
הסאב־טקסט היה ברור: 'אל תתערב לנו באורח החיים של בנות ישראל, ואנחנו לא נתערב בנעשה במגזר שלך. רוצה הפסקת אש? אהלן וסהלן'. עבאס קלט את המסר, ומיהר להודיע לגנץ כי הוא מושך את תמיכתו בחוק, וכי לא יצביע בעד בקריאה השנייה והשלישית. גנץ, בצר לו, נאלץ למשוך את הצעת החוק. ש"ס רשמה ניצחון קטן: החוק נקבר.
המונולוגים של מנסור
צריך לקרוא נכון את ההתרחשויות במערכת הפוליטית בחודש האחרון, מאז כינונה של הממשלה: מצד אחד, האופוזיציה פורחת כפי שלא פרחה שנים. הלילות הלבנים בכנסת הפכו למופע הקיץ הלוהט ביותר בישראל. זו אופוזיציה שניצבת רעבה לטרף הקואליציוני הקל. מופעי הקיץ הליליים במליאה, הפכו למרענן הרשמי של שלהי זמן הקיץ בואכה 'בין הזמנים'.
כולם באופוזיציה משתובבים, שמחים, ופועלים ביצירתיות להביך את הממשלה, שנראית כמו פדרציה של קיפודים שכונסו לחדרון צר: כל תזוזה של קיפוד דוקרת את חברו. חוק האזרחות דוקר את רע"מ. הסדרת היישוב אביתר מעקצצת למרצ. הפגיעה במעונות היום פוגעת גם בבסיס המצביעים הדתי של 'ימינה'. הגן עדן של האחד הוא הגיהינום של השני. לכן, ככל שהאופוזיציה תציף את הקונפליקטים ותסכסך בין המרכיבים השונים של הקואליציה – כך תהפוך המשילות בממשלה לקשה עד בלתי אפשרית.
אבל יש צד מתסכל: גם כאשר הממשלה מקרטעת ומתקשה לתפקד, בכל הנוגע לשלמותה ולהישרדותה – איילת שקד ומנסור עבאס הם מקשה אחת, פועלים בשילוב זרועות מושלם. שימו לב לשלושת החוקים שהתקבלו בליל רביעי האחרון בכנסת. שלושה חוקים שזכו לרוב מובהק (בסיועה של הרשימה המשותפת שהקואליציה רקחה עימה דיל תמורת הימנעות) ושידרגו פלאים את קיוסק הממתקים של ממשלת בנט ולפיד.
העיקרי שבהם – הוא המהלך שמכונה 'החוק לפיצול הליכוד'. מטרתו: לאפשר עריקה של ארבעה חברי כנסת ממפלגה – לא רק שליש מפלגה כנהוג כיום – ולאפשר להם להתמזג במפלגה אחרת. החוק הזה נועד לקרוץ לארבע חוליות חלשות בליכוד ולהציע להם עריקה מהמחנה תמורת תופינים ותפקידים.
החוק השני – מרחיב את החגיגה הנורבגית לסדר גודל של עד 26(!) חברי כנסת חדשים שיחליפו כמעט את כלל שרי הממשלה. אחת החגיגות היותר מגוחכות בכנסת שמוצפת בעב"מים נורבגיים שכל אחד מהם טוען כי הוא הנורבגי של ח"כ פלוני או פלמוני – יורחב עתה לממדים שאפילו בנורבגיה עצמה לא חלמו עליהם. זו הזיה בכל קנה מידה.
ההצעה השלישית – דחיית המועד האחרון לאישור התקציב לאמצע השנה הבאה. כזכור, ישנו מועד שבו פוקעת האפשרות של הממשלה לאשר את תקציב המדינה, ואחריו הממשלה נופלת. כל שלוש ההצעות הללו, שנועדו להאריך את ימיה של ממשלת הכלאיים הזו – עברו ברוב ברור. לא עזרו שום טריקים ושטיקים. החבורה שמרכיבה את הקואליציה הזו לא מתכוונת לעזוב אותנו כל כך מהר. בכל מה שנוגע לחיים שלהם – הם אלופי ההישרדות. אין מהלך שלא יעשו כדי למשול עלינו בשנים הקרובות. בכל מה שנוגע לטובת המדינה – הימין והשמאל יתקזזו אלה עם אלה, ולגודל הצער, אין לנושאי הדת שום אבא ופטרון בממשלה הזו.
בקרב על שלוש ההצעות, שהתנהל בליל רביעי האחרון, מנסור עבאס הפתיע לרעה. החרדים דחקו בו שיפיל את הצעת החוק לפיצול הליכוד. הסבירו לו בפלפולים, כי אם יאפשר לארבעה עריקים להצטרף לקואליציה – הוא, מנסור וחבריו, יאבדו את הכוח הסגולי שיש להם בממשלת 61, שבה הכל קם ונופל על פיהם.
אבל מנסור עבאס משופשף יותר מכולם. "נראה לכם", הסביר בפלפול ערבי, "שנוח לי להיות האצבע המכריעה בכל ההחלטות המדיניות והביטחונית של ישראל? מה, השתגעתם? אם הייתם עושים שיעורי בית, הייתם מבינים שהאינטרס שלי הוא שיצטרפו עוד איזה שלושה או ארבעה ממפלגה ציונית ויורידו ממני את הלחץ ברחוב הערבי. חוץ מזה", אמר עבאס, "יש לי בעיה איתכם, החרדים, שאתם קוראים לי 'תומך טרור'. אני מציע לכם להפסיק עם זה, זה לא תורם לידידות בינינו". מה שנקרא: איפכא מסתברא.
האדריכל הסובייטי
נניח לרגע לעבאס ולחבריו שהפכו לבעלי הבית הרשמיים של ממשלת ישראל; שווה להפנות את הזרקור לעברה של הדמות המשפיעה ביותר בפועל על הממשלה הנוכחית. זו שרוקמת את המהלכים ושולחת את הפקודת מעמדת החמ"ל האחורית.
אנחנו, העיתונאים, אוהבים לעסוק בבנט ושקד, ללעוג ללפיד ולחבריו ולכתוב בהנאה על קרב התרנגולים שמתנהל בוועדה המסדרת בראשות יו"ר הקואליציה עידית סילמן. אבל האדריכל שמתפעל את הממשלה ומושך בכל החוטים מאחורי הקלעים – הוא זאב אלקין. היכולת האנליטית והניסיון הפוליטי של אלקין – הם עמודי התווך מאחורי תחזוקתה של הקואליציה הבלתי אפשרית הזו.
לא היה מהלך דרמטי יותר לטובת הממשלה הזו מאשר עריקתו של האדריכל המשופשף ביותר של נתניהו במשך השנים, מישהו שחי את כל הטריקים והשטיקים, אחד שמבין פוליטיקה, מכיר את כל תרגילי ההסוואה והפינות הנסתרות. פוליטיקאי שלא משתף איש בתכניותיו מראש. מרכיב נוסחה למהלך ומפציע ברגע אחד כמו כוח שפורץ ממנהרה ומפתיע את היריב.
זהו אלקין, התחבולן הפוליטי ששווה את משקלו בזהב. בלעדיו, ממשלת לפיד־בנט־סער לא הייתה שורדת יום אחד. את עידית סילמן הוא שולח אל המופע החיצוני – אבל את כל ההחלטות הוא מקבל לבד, ועל פיו יישק דבר. בנט ולפיד הבינו כבר שהם עצמם לא מבינים כלום במהלכים פוליטיים, והפקידו את כל המושכות בידיהם של סער ואלקין. הגאונות של הצמד הפוליטי הזה – היא כפולה: הם גם אחראים לכל מטעני הצד והתרגילים, וגם נעלמים מהזירה כאילו אין להם שום קשר.
ערֵמות של בוץ ורפש מושלכות בכל שעה על המשולש בנט־לפיד־שקד – אבל החליפות של הצמד סער־אלקין נותרות נקיות, לא דבק בהן רבב נכלולי. הם לא מואשמים יען כי אינם קיימים. אבל כבר לקראת השלמת החודש הראשון של 'ממשלת השינוי, הריפוי והשיקוי' – ניתן לומר כי זו מורכבת מארבעה קודקודים: האיש עם כיפת החמישה-שקלים על הראש בנט, יו"ר הקואליציה הרעשנית סילמן, הבריון הקואליציוני מטיל האימה בועז טופורובסקי, והמהנדס הסובייטי שמפעיל את הממשלה והכנסת בלי להותיר עקבות – זאב אלקין.
בלילה הלבן שבין שלישי לרביעי השבוע, התכנסו חבריו של חבר הכנסת יצחק פינדרוס כדי לחגוג לו יום הולדת חמישים, לאורך ימים ושנים. המסיבה נערכה בחדרה של סיעת יהדות התורה בכנסת, וארבעים דקות הקדיש נתניהו למסיבה החשובה. בימים האחרונים הוא נראה בטוח ומעודד במחיצת שותפיו החרדים, יותר מאשר במחיצת חסידיו בליכוד. מול נתניהו עמדה ערמה של קליפות פיסטוק שקילף בעצבנות, מתעניין בפרטי הפרטים של משפחת החתן מיום ההולדת, אחיו ואחיותיו וכל מה שיש לספר.
זו הייתה מסיבת יום הולדת עצובה. השעה הייתה מאוחרת מאוד בלילה. חברי האופוזיציה ישבו, הביעו סיפוק מהתרגילים שביצעו בחודש האחרון. החליפו חוויות משועשעות. "ראית איך הכנסתי לו?", זהו משפט שנשמע יותר מפעם אחת.
אבל כשההרעשה נפסקת לרגע – מתגנבת לליבם ההכרה במציאות הקודרת. הם מבינים שגם בחודש הקרוב, ולאורך תקופת 'בין הזמנים', הם עומדים לבלות לילות ארוכים מאוד בכנסת, אך מעבר למופעי בידור והווי – לא נראה שאפשר באמת להקריס את הממשלה ולהפילה. נכון, הטקטיקה של נתניהו ודרעי היא לאותת לכולם שאוטוטו חוזרים למקום הטבעי בהנהגת הממשלה והמדינה. אבל המציאות – קודרת הרבה יותר.
סיכומו של דבר: בזמן הקרוב יהיה לנתניהו זמן רב לחגוג ביום הולדתו של כל פעיל בכל מפלגה חרדית. כדי להפיל את הממשלה הזו בקרוב, אנו זקוקים לנס.
