פסגת ההכרעות

ביום שני השבוע, מאחורי דלתיים סגורות, שכנע פרקליטו של נתניהו עו"ד עמית חדד את שופטי תיקי האלפים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שיש סיבה מספיק טובה לדחות את עדותו של ראש הממשלה שתוכננה להימשך למחרת היום.

הציבור, כרגיל, נותר בערפל. ביום שלישי כבר התרוצצו הכותרות: מקורות דיברו על ביקור חשאי במצרים, אחרים רמזו על תקיפה מתוכננת בתימן. אבל המציאות, כפי שקורה לא פעם באזורנו, הייתה מנותקת מרס"ר שמועתי.

התמוטטות משטר אסד והשתלטות חזית המורדים היאת תחריר א–שאם על סוריה, הובילה את ישראל למהלך צבאי שהתקבל במהירות הבזק. צה"ל ניצל את ההזדמנות ונכנס לאזור החיץ בגולן. החרמון, בשיא פסגתו, עבר לשליטה ישראלית. האם זו בלבד הייתה הסיבה שהובילה את הפמליה הביטחונית הבכירה ביותר: נתניהו, שר הביטחון כ"ץ, הרמטכ"ל הלוי, אלוף פיקוד הצפון גורדין וראש השב"כ רונן בר למפגש חירום בפסגת החרמון? אין לדעת. אך זו התשובה הרשמית.

חיתוך המצב, שבעגה המדינית–ביטחונית משמש כהגדרה שנועדה להבהיר את תמונת המציאות לכלל המפקדים לקראת נקודת זמן המחייבת קבלת החלטות, התקיים בגובה 2,200 מטר, כשמתחת לנאספים מתחוללת היסטוריה.

נתניהו, שמעולם לא החמיץ הזדמנות לשזור את ההיסטוריה האישית בהיסטוריה הלאומית, הזכיר את שירותו בסיירת מטכ"ל במקום, לפני יותר מיובל שנים. אלא שהפעם הנוף שנשקף מהפסגה היה שונה לחלוטין: סוריה בוערת, והגבול שהיה רגוע יחסית הפך לחזית פעילה. "המקום לא השתנה מאז שפיקדתי כאן על חיילים מסיירת מטכ"ל לפני 53 שנה", אמר ראש הממשלה, "אבל החשיבות שלו לביטחון ישראל רק קיבלה משנה תוקף בשנים האחרונות, ובמיוחד בשבועות האחרונים עם האירועים הדרמטיים שמתרחשים כאן, תחתינו, בסוריה".

האם הביקור בחרמון היה היעד היחיד ללו"ז החשאי של יום שלישי השבוע? האם סוגיית המשא ומתן על החטופים הייתה חלק בלתי נפרד מסדר היום? התשובות לשאלות הללו, כמו הערפל שלעיתים מכסה את פסגות החרמון, יתבהרו רק בהמשך. בינתיים, בית המשפט בתל אביב יצטרך להחליט אם הביקור ההיסטורי הזה הצדיק בדיעבד את דחיית העדות, ולקבל החלטות כיצד יקבלו השופטים בקשות דומות בעתיד.

אין לדעת מה באמת שמעו השופטים על התוכניות ליום הסוער שהעלה את מפלס הסקרנות הלאומי. ההודעה הרשמית עסקה בעובדות יבשות, וציינה שבביקור קיבל נתניהו סקירה מבצעית מעודכנת, שיבח את פעולות צה"ל במרחב ואת הלוחמים בסדיר ובמילואים על ההתארגנות המהירה והביצוע החד. אבל הפמליה הצבאית–מדינית שכללה גם את ראש הסגל צחי ברוורמן, המזכיר הצבאי אלוף רומן גופמן, מזכיר הממשלה יוסי פוקס והדובר ד"ר עומר דוסטרי, לימדה על התרחשות דרמטית יותר. אם מוסיפים לרשימה הזו את בכירי מערכת הביטחון שנכחו בביקור, חשיבותו של הביקור מתעצמת והופכת מסיור שטח לאירוע משמעותי הרבה יותר.

"אנחנו פה כדי להחליט על היערכות ישראל במקום החשוב הזה, עד שיימצא סידור אחר שמבטיח את ביטחון ישראל", אמר ראש הממשלה בתום הביקור. המילים הללו, "עד שיימצא סידור אחר", כשהן נאמרות בחרמון, נושאות משמעות כבדה יותר. ייתכן שהן מרמזות על מהלכים נוספים, שטרם נחשפו. האירועים בסוריה עודם מתרחשים בקצב מסחרר והשלכותיהם יכולות לקבוע גורלות. ההצהרות של המורדים נגד ההשתלטות הישראלית על שטחי סוריה, יעמידו את ישראל בפני הכורח השנוא ביותר על נתניהו: קבלת החלטות. ומי יודע, אולי זה יקרה מהר יותר מכפי שנדמה.

ערפל בפסגה

נקודת התצפית בחרמון סיפקה השבוע לנתניהו לא רק מבט על סוריה המתפוררת, אלא גם על המפה האזורית המשתנה. משטר אסד קרס, ואיתו התערערו יסודות הציר הרדיקלי. חיזבאללה, שנאלץ לסיים את העימות עם ישראל בחודש שעבר, מתכנס בלבנון וכפוף להסכם הפסקת האש. טהרן מגששת את דרכה בעידן שאחרי נפילת בת בריתה בדמשק, ולמרות ההצהרות של ראשיה, ספק רב אם היא תעז להרים ראש נגד ישראל בתקופה הקרובה.

נפילת משטר אסד והימלטותו למוסקבה מנפצת את הציר השיעי ומערערת את האחיזה הרוסית במרחב. המערב ומדינות ערב המתונות כבר מבקשות לחבור אל המשטר החדש בדמשק.

ההשלכות האסטרטגיות מרחיקות לכת: סוריה החדשה עשויה לשמש מחסום בפני התעצמות חיזבאללה ולחסום את נתיבי הנשק מאיראן ללבנון. במקביל, אירופה וטורקיה רואות בה פתרון למשבר הפליטים המתמשך, ומקוות להחזיר מיליוני פליטים סורים למולדתם.

בתווך, איראן במגננה. טהרן חשה מאוימת יותר מתמיד: היא ניצבת בפני שלושה איומים מרכזיים – החשש מתקיפה על מתקני הגרעין, התפוררות "טבעת האש" האזורית שלה, והחשש שרוח המהפכה הסורית תגיע עד שעריה.

מדרום, הבידוד האזורי של חמאס, שהולך ונחלש גם בתנאי העסקה שהוא מציב, מתחדד על רקע האולטימטום החדש מוושינגטון. הנשיא הנבחר דונלד טראמפ קבע תאריך יעד ברור מאוד: עשרים בינואר, יום כניסתו לתפקיד. המסר שהעביר לכל הצדדים נחרץ: מי שיעכב את עסקת החטופים, ישלם מחיר כבד.

בראש השרידים של הנהגת חמאס ברצועה נותר מוחמד סנוואר. אחיו יחיא, שתכנן את הטבח הנורא בשמחת תורה, חוסל. כרגע, על שולחנו של סנוואר האח מונחת הצעה קטארית–מצרית: בשלב ראשון ישוחררו כמה עשרות חטופים. בראש החטופים החיים, סביר מאוד, יהיו הפצועים, הנשים והקשישים. אחריהם, בשלב הבא, יגיע תורם של הצעירים והחיילים. תמורת זאת, תצמצם ישראל את פעילותה בצירים המרכזיים, אך הפעם גם חמאס הכנוע מבין כי היא לא תיסוג כליל מהרצועה.

שליחי מצרים וקטאר מנסים לשכנע את חמאס: ברגע שתיחתם העסקה הראשונה, שלפי המסרים השונים ייתכן, כפי שרומזים המקורות הביטחוניים, שהיא לא תכלול דווקא חטופים חיים, יהיה קשה לעצור את התהליך. זעקת המשפחות והדרישות מוושינגטון יובילו בהכרח לשלב השני. אלא שבשיחות פנימיות בירושלים נשמעת נימה שונה, שמתבססת על הערכות מודיעיניות שמשרטטות את מצבו הביש של האויב: צה"ל ישמור על חופש פעולה מבצעי בעזה גם אחרי העסקה.

הערכת המצב העדכנית מדברת על עשרות בודדות של חטופים שעודם בחיים. חלקם מפוזרים בין כנופיות וארגונים קטנים. לגבי רבים אחרים המידע עמום. האם הם שרדו את הימים הראשונים? היכן קבורים או מוחזקים אלה שנהרגו? והשאלה המטרידה ביותר היא: האם חמאס מחביא חטופים נוספים, שלא ייכללו בשלבי העסקה, כפוליסת ביטוח חיים להנהגתו.

המתווכים מצידם מדווחים על סימנים מעודדים. לדבריהם, חמאס מוכן להציג פירוט של מצב החטופים. בישראל מגיבים בספקנות. המבחן האמיתי יהיה במספרים: מה יהיה היחס בין החטופים שישוחררו משביים לבין האסירים הביטחוניים שישראל תיאלץ לשחרר מהכלא. וכמה מהם יהיו בכירים בארגוני הטרור.

בקואליציה פנימה השר בן גביר, שחושש מהדיון ההולך וקרב בבג"ץ שיעסוק בעתירה להדחתו, מנסה בכל דרך לאותת על קיומו ונחיצותו בקואליציה, והוא כורך את אישור התקציב באצבעות של חברי 'עוצמה יהודית' בהתחלת תהליך פיטורי היועצת המשפטית לממשלה. אחרי צירופו של סער, אצבעותיהם של בן גביר וחבריו לא ישנו את התמונה, אבל נתניהו צריך את בן גביר בצד שלו. מנגד, האחרון תוקף כל רמז לוויתורים אופציונליים בעסקת החטופים, בעוד שותפיו להנהגת ההתיישבות מקדמים תוכניות עתידיות להתיישבות ברצועה. אבל נתניהו, שעיניו נשואות במקביל להתפתחויות בגולן, ועוד עין אחת לטהרן, מבין שדרושות גמישות וזהירות רבה בזירה הדרומית.

ההשתלטות על החרמון יצרה משוואה חדשה באזור. כל החלטה בנוגע לעזה תשפיע גם על היציבות בצפון ובמזרח. נתניהו מצוי בתזמון בעייתי. בקהיר ובדוחא מחכים להכרעה. בחרמון צופים כוחותינו על המתרחש בדמשק. והשאלה הגדולה היא אם המשבר הכפול – בצפון ובדרום – יוביל לפריצת דרך או להסתבכות נוספת.

צירים וחזיתות

קשה לדעת עד כמה שר החוץ גדעון סער מעורב בפועל בניהול יחסי החוץ של ישראל עם שכנותיה הקרובות, בעיקר משום שהם כה שבריריים בתקופה זו ונוטים להיכלל בהגדרות התואמות את כובעיהם של שר הביטחון ישראל כ"ץ והשר לעניינים אסטרטגיים רון דרמר. אך חשוב להטות אוזן לדיפלומטים מנוסים שמנתחים היטב את המצב.

במסדרונות משרד החוץ בירושלים מסתובב בימים האחרונים ביטוי חדש: "הקשת הטורקית–סעודית". שתי המעצמות האזוריות, שבעבר התחרו על השפעה במזרח התיכון, נמצאות פתאום משני צידי המשוואה הישראלית. מתברר שלא רק קטאר ומצרים מבקשות לצנן את המדורה המזרח תיכונית. טורקיה וסעודיה רוצות, לא פחות מהן, לקצור את פירות המזרח התיכון החדש.

ארדואן, שזיהה את הוואקום שנוצר בדמשק אחרי קריסת משטר אסד, ממהר למלא אותו בחיילים טורקים ובמיליציות נאמנות. הוא כבר השתלט על העיר מנביג' במערב סוריה, שהייתה עד לא מזמן מעוז כורדי, ועיניו נשואות מזרחה, אל מעבר לנהר הפרת.

בריאיון לעיתון טורקי השבוע הוא כבר דיבר על "אינטרסים היסטוריים". בירושלים מתרגמים: הסולטן החדש מבקש להחיות את האימפריה העות'מאנית, הפעם בגרסה מודרנית, והמטרה המיידית היא דיכוי הכוחות הכורדיים והפיכת סוריה לחומת מגן מפניהם. הלכה למעשה, אומרים הדיפלומטים שאין כמותם מומחים ליחסי חוץ, טורקיה הפכה דה פקטו לאחת מהמדינות הגובלות עם ישראל.

במקביל, בציר הדרומי, יורש העצר הסעודי בן סלמאן מתמרן בזהירות. הנוסחה החדשה שהציע – "נתיב למדינה פלסטינית", בכסות של דריסת רגל אזורית בחסות השיקום ההומניטרי – היא תרגיל לשוני מבריק: מספיק עמום כדי שנתניהו יוכל לשווק אותו לשרי הימין, מספיק קונקרטי כדי שהנסיך יוכל להציגו כהישג באליטה הפוליטית–דתית בריאד.

בלשכת ראש הממשלה, שם מנהלים את המגעים בחשאיות מוחלטת ובמידור הקבינט המדיני–ביטחוני, מבינים: הסעודים רוצים את העסקה של ישראל עם חמאס לשחרור החטופים לא פחות מאשר רוצים אותה בישראל. הסעודים מזהים הזדמנות היסטורית להיכנס לעזה בדלת הראשית, דרך שיקום ההריסות, ובדרך גם לחזק את מעמדם האזורי.

רון דרמר, השר לעניינים אסטרטגיים שמוביל את המגעים החשאיים עם כלל הגורמים הבוחשים בעסקת החטופים, מצא את עצמו השבוע בסיטואציה מורכבת: מצד אחד ממשל ביידן, שעדיין מחזיק במפתחות הבית הלבן, מצד שני הנשיא הנבחר טראמפ, שממשלו צפוי להעניק לסעודים ברית הגנה אמריקאית ומערכות נשק מתקדמות. "זה כמו לנהל משא ומתן עם שני נשיאים", התבטא דרמר השבוע בהלצה מרירה באוזני אחד ממקורביו. "וכל אחד מהם רוצה את סגירת העסקה בקדנציה שלו".

רגעי מבחן

אבל בעוד המתווכים רצים בין וושינגטון לריאד, ובין דוחה לקהיר, המתיחות הפנים קואליציונית סביב העסקה, מחריפה. בן גביר, שנאבק במקביל על סוגיית היועמ"שית, החליט להתנער מהמשמעת הקואליציונית בשל מה שהוא מכנה "עסקה הרת אסון". אלא שסמוטריץ', שבתחילה הסתייג מהטקטיקה של שותפו מימין, מיישר איתו קו. הוא מצהיר כי עסקה כעת תהיה חבל הצלה שאסור להעניק לחמאס, והדגיש כי לדעתו העסקה אינה משרתת את האינטרסים של ישראל. בציונות הדתית כבר מדברים על קו אדום: שום מעורבות של הרשות הפלסטינית בשיקום הרצועה.

לא ברור אם זו קריצה לבייס, או שסמוטריץ' יודע את מה שאחרים משערים: שוב ייגמר התיווך בלא כלום. בינתיים אפשר לזעוק מרה ולהרוויח תמיכה בקרב קהל הבוחרים.

המבחן האמיתי יהיה בשבועות הקרובים. טורקיה מרחיבה את אחיזתה בצפון סוריה, סעודיה מציעה מתווה חדש ברצועה, ובלשכת נתניהו השעון מתקתק בעניין המגעים עם חמאס. התדרוכים הצפופים מירושלים עשו רושם כאילו אנו עומדים קרוב יותר מאי פעם לסגירה. אלא שבמערכת הביטחון מזהירים גם מאופטימיות יתר. חמאס טרם העביר רשימות מסודרות של החטופים, ובכירים ישראלים מכחישים את הדיווחים על התקדמות דרמטית במגעים.

בעוד המהלכים המדיניים והצבאיים מתרחשים סביבנו במהירות מסחררת, בהיכלי התורה והעבודה שבלב מכוונים רבבות מדי יום את ליבם לאביהם שבשמיים, נושאים תפילה לשלום החטופים, להצלחת מנהיגי ישראל המדיניים והביטחוניים ולפקיחת עיניים עיוורות בגופי המודיעין. כולנו ראינו שאלה כמו אלה זקוקים לעין אלוקית והשגחה עליונה שתנחה אותם בדרכם. ותולעת יעקב, שאין כוחה אלא בפיה, תוסיף לשזור את החוטים הדקים שבין אמונת אומן אין סופית לבין העשייה הרוחנית בפועל, אותם חוטים שעמדו לעם ישראל לאורך כל הדורות.

II החיים עצמם

מלב אל לב

לא בכל יום עולה אחד היהודים המשפיעים והחזקים בכלכלה היהודית בארץ ובעולם, לירושלים, העיר שחוברה לה לגוש של פקקים. אני עוד זוכר את התקופות שהדרך מתל אביב לירושלים ארכה שעה. היום, עם השיפוצים והכבישים הנרחבים והנתיבים הייחודיים, זהו סיפור של שעתיים פלוס. אבל לב לבייב, שחי על קו דובאי–מוסקבה, עלה לבירה כדי לפרוש חזון בפני כאלפיים מנהלי מוסדות בוועידת הקודקודים שערכה צ'רידי בבנייני האומה.

המהפך שעבר על לבייב בשנים האחרונות מדהים: הוא מיליארדר, מהפכן ויזם, אבל לאחרונה הוא גם סוג של משפיע ומגיד מישרים. כשהוא נוטל את המיקרופון, הוא משמיע דבר תורה מהול בתוכחה, עם חיוך, קצת לטיפה, מעט דרבון, קורטוב מוסר והרבה אהבה. הוא מעביר היטב את מסורת בית אבותיו, עולם של ערכים שנחצבו במסירות נפש בבוכרה, בבית של יהודים אוהבי תורה ומצוות. במקביל, נראה בבירור כי הוא פרי גידוליה של בני ברק, על כל המשתמע. דבר שניכר היטב במיזמים שיוצאים מתחת ידיו.

הוא חד, ברור, נחרץ ולא מבזבז זמן. אם הוא הקדיש מחצית מיומו לוועידה הזאת, זה בגלל שיש לו מסר להעביר. ישבתי איתו קרוב לשעה. המארגנים הכינו לי רשימת שאלות, ואת התשובות היו אמורים לשמוע בשידור חי עוד המונים שהתחברו ממוקדים שונים בעולם. העדפתי להניח את השאלות בצד ולשוחח מלב אל לב.

דווקא בשנה הקשה ביותר, כשמוסדות התורה מתמודדים עם משבר תקציבי מבית ומחוץ, היה מרתק להאזין לגדול הפילנתרופים בדורנו, ששוחח עם המנהלים בגובה העיניים.

בין מחאה למהות

בין השיטין שמעתי ממנו סיפור שמאיר באור אחר, שונה לחלוטין, את ההתנהלות שאנו מגלים בימים אלו, בעידן של הצבעות תקציב והצהרות דרמטיות. כדאי להקשיב לו בתשומת לב כי מעבר לסיפור עצמו השיחה פתחה צוהר להבנה עמוקה יותר של האתגרים העומדים בפנינו כחברה.

"כשהחסיד ר' זלמן נמנוב עמד על סף יציאה מרוסיה הסובייטית בתקופת מלחמת העולם השנייה", מספר לי ר' לוי לבייב, "בהתוועדות הפרדה, כשכולם ציפו לשמוח בהצלתו, הוא החל לפתע למרר בבכי. 'אנחנו עוזבים את עולם האמת והולכים לעולם השקר', אמר לחבריו התמהים. כשתהו על דבריו, הרי הוא נמלט ממשטר אכזרי שרודף רבנים וכולא יהודים בדרכו אל חוף מבטחים, הסביר להם ר' זלמן: 'כאן, על כל דבר תורה משלמים בשנת מאסר, על כל תלמוד תורה שפותחים, יכול להיות מושת גזר דין מוות. ואילו שם, בעולם החופשי כביכול, על כל מצווה ומילה של תורה ימחאו לי כפיים'".

דבריו של ר' זלמן נושאים משמעות עמוקה במיוחד, שעודנה אקטואלית ומעשית בימינו. כשאנו מתבוננים בזירה הציבורית העכשווית, נגלית לעינינו תופעה טורדת מנוחה, אף שימיה כימי עולם: לעיתים דווקא מי שמרבה במחאות ובהצהרות קולניות, מעדיף את מחיאות הכפיים על פני המהות האמיתית. כל כך קל להציב מחסומים, להצביע נגד תקציב או להכריז על פרישה. קשה פי כמה לשבת בלשכה, הרחק מאור הזרקורים ולהיענות באמת לצרכים שעולים מהציבור.

לראות מעבר לרעש

בשבוע שחלף, כששוב נשמעו הקולות הצורמים נגד לומדי התורה והציבור החרדי, צפו לנגד עיניי אנקדוטות נוספות מתוך אותה שיחה מאירת עיניים שקיימתי עם הפילנתרופ ר' לב לבייב.

באחת היחידויות שערך כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זיע"א לנגידים ותורמים, סיפר לבייב באוזני אלפי הנוכחים: "הבאתי איתי קבוצה של תורמים וראיתי איך הרבי מתייחס ליהודים שלא ידעו אפילו מהו 'שמע ישראל'. במקומותינו יש שיאמרו שאסור אפילו ללחוץ את ידם, כי אינם שומרי שבת. אבל הרבי העניק להם חום ואהבה ללא גבול. בשבילי, היה זה שיעור לחיים".

אם נדמה לנו שזו תוצאה טבעית של קירוב, שאיתו בחר הרבי להיאבק בהתבוללות ובהתרחקות, לבייב מחדד כי "האתגרים הקשים הם דווקא בישראל". זאת, לדבריו, משום שבחו"ל גם יהודי רפורמי או קונסרבטיבי – ליבו חם, "אין בו 'אנטי' ליהדות. אבל כאן, לצערנו, הרבה יהודים שנולדו בארץ רואים ביהדות איסור חמור".

ובכל זאת, גם במציאות הישראלית המורכבת, יש תקווה שמחלחלת. ההתקרבות בין הקטבים, כך נראה, אינה בלתי אפשרית. ר' לב לבייב מספר כי בביקוריו בבתי הספר של רשת 'אור אבנר', הוא נחשף לתמונה הפוכה לגמרי מזו שמבצבצת באופן קבוע מעל פני השטח. "גיליתי צימאון אמיתי ליהדות דווקא בקרב אלה שכביכול 'רחוקים' ממנה". זהו מסר חשוב: מתחת לפני השטח של הוויכוחים הפוליטיים, קיים רובד עמוק יותר של חיבור וזהות יהודית.

מיעוט קולני

"גם כשאני שומע כיום את הקולות הקשים נגד היהדות", אומר ר' לוי לבייב, "אני נזכר באותה יחידות ובמבטו החם של הרבי. זה מיעוט קולני שצועק, אולי מתוך חשש לאבד את אחיזתו. אבל כל יהודי הוא קודש קודשים, וכשזוכרים את זה ומתייחסים לכל אחד באהבה אמיתית – הלבבות נפתחים".

הדברים הללו נושאים משמעות מיוחדת בימינו, כאשר השיח הציבורי נוטה להתמקד בקצוות ובמחלוקות. הניסיון של הפילנתרופ האגדי שצבר אין ספור זכויות בקירוב לבבות, מלמד אותנו שדווקא בתקופות של מתח וקיטוב חשוב לזכור את האמת הפשוטה: מאחורי המחלוקות הפוליטיות והאידיאולוגיות עומדים אנשים, נשמות יהודיות שכל אחת מהן היא עולם ומלואו.

הדברים מהדהדים במיוחד בתקופה זו של מאבקים וקיטוב. אולי במקום להיגרר אחרי הקולות הצורמים, הגיעה השעה ללמוד מאותה הנהגה חכמה שהותיר לנו הרבי מליובאוויטש כברכה והדרכה לדורות: להושיט יד, לחבק ולקרב בעבותות אהבה. כי בסופו של דבר השינוי האמיתי לא יבוא מהצהרות רמות או ממחאות קולניות, אלא דווקא מאותה עבודה שקטה ועמוקה של הבנה, קירוב וחיבור אמיתי בין נשמות יהודיות.