פסילת ראיות שהושגו שלא כדין – האומנם שינוי של ממש במשפט הישראלי?

הצעת החוק שמקדם שר המשפטים אמורה להגן על זכויות חשודים, אך ספק גדול אם יש בה שינוי משמעותי של המצב הקודם

שר המשפטים החדש, גדעון סער, מקדם לאחרונה יוזמה לתיקון החוק, באופן שיסמיך את בתי המשפט הדנים בתיקים פליליים לפסול ראיות או עדויות שהושגו בניגוד לדין.

מה משמעות היוזמה, והאם יש בה כדי ליצור שינוי ממשי בכללים הנהוגים במערכת המשפט? כדי להשיב על כך, אקדים סקירה קצרה של הנושא.

כל מערכת משפט בעולם מתמודדת עם הדילמה כיצד לנהוג בראיה שהושגה שלא כדין תוך הפרת זכויות. המקרים הקלאסיים המעוררים דילמה זו, הם מקרים שבהם חוקרי המשטרה משיגים ראיות נגד חשודים בעקבות חיפוש בגופם או בבתיהם ללא צו או היתר מבית המשפט, באופן המפר את זכות הפרטיות.

מצד אחד, מערכת המאפשרת להסתמך על ראיות שהושגו בדרך זו, למעשה נותנת יד לרמיסה מסוכנת של זכויות אזרח, ובנוסף, מעודדת חוקרים לפעול כך גם בהמשך; מה ימנע מהרשות החוקרת לעשות ככל העולה על רוחה, אם בסופו של דבר הפרת הזכויות תשתלם והראיה תוכשר? אך מאידך גיסא, האם ניתן פשוט להתעלם מראיות? המשמעות המפחידה של התעלמות כזו עלולה להיות שחרור אדם לחופשי, תוך ידיעה ברורה שהוא אכן אשם.

בארה"ב, ההכרעה בדילמה זו ברורה: אין להסתמך על ראיות, מהימנות ככל שיהיו, אם הושגו תוך הפרת זכויות בניגוד לדין, ובפרט בדרך של פגיעה בפרטיות האזרח. בנוסף, המשפט האמריקאי פוסל גם את 'פירות העץ המורעל' – לא רק הראיה עצמה פסולה, אלא גם ראיות אחרות שהושגו מכוחה במישרין או בעקיפין (למשל, חיפוש פסול הוביל לראיה אחת, וראיה זו הובילה את השוטרים לראיה אחרת). הגישה האמריקאית היא גישה של 'כלל פסלות מוחלט' (למעט חריגים נדירים).

לעומת זאת, גישת המשפט הישראלי מתונה יותר (בדומה לנהוג במקומות אחרים, כאנגליה וקנדה). אין בחוק הישראלי (עד ליוזמה הנוכחית של סער) הוראה הפוסלת ראיות שהושגו שלא כדין, וההתייחסות היחידה לכך אינה בחוק אלא בפסיקה.

בפסק דין ידוע, יששכרוב נ' התובע הצבאי, נקבע שלבית המשפט מסור שיקול דעת לפסול ראיה שהושגה שלא כדין. לצורך הפעלת שיקול הדעת, מונה בית המשפט קריטריונים שיש לשקלל ביניהם, כגון: כמה חמורה אי החוקיות בהשגת הראיה (למשל, האם מדובר בהפרה טכנית או מהותית)? האם העבירות המיוחסות לנאשם חמורות? (ככל שהעבירה המיוחסת לנאשם חמורה יותר, כך יגבר המחיר החברתי של פסילת הראיה וזיכויו, וגם בכך יש להתחשב). ועוד שיקולים רבים המפורטים בפסק הדין. לסיכום, שיקול הדעת מסור לבית המשפט. גישה זו מכונה "בטלות יחסית".

• • •

רבים מותחים ביקורת קשה על הגישה הישראלית, וטוענים כי רק פסילה מוחלטת היא הדרך להילחם באמת ברמיסת זכויות אדם ע"י הרשות החוקרת. לעומתם טוענים אחרים, כי כלל פסילה מוחלט (שמשמעותו האמיתית היא זיכוי נאשמים שידוע לנו בוודאות כי ביצעו עבירות, לרבות פשעים קשים) יוביל לעיוותים שלא ניתן להשלים עימם. יתרה מכך; יש טוענים שבאופן פרדוקסלי, דווקא הגישה הישראלית מגינה טוב יותר על זכויות החשוד.

למשל, המשפטנים יואב ספיר וגיא רובינשטיין מראים כי הניסיון בפועל מלמד, שדווקא בישראל, הנוקטת גישה זהירה, בפועל נפסלות לא אחת ראיות שהושגו שלא כדין (למשל, בפסק דין בן חיים, נפסלה ראיה שהושגה בעקבות חיפוש לא חוקי. החשוד נתן הסכמה לחיפוש, אך נקבע שאין בכך די, שכן, צריך היה להודיע לו שהוא רשאי לסרב). בארה"ב, לעומת זאת, דווקא מתוך שהשופטים חשים את האבסורד שבפסילה מוחלטת, הם מוצאים דרכים שונות ומשונות כדי לא להגיע לכך, כגון הכשרת הראיה וקביעה כי הרשות פעלה באופן לגיטימי.

בשורה התחתונה, לאורך השנים המצב בישראל נותר בעינו: אין כיום חוק הפוסל ראיות שהושגו שלא כדין, ולבית המשפט מסור שיקול דעת בהתאם לקריטריונים שהותוו בפסק דין יששכרוב.

מטרת היוזמה הנוכחית של סער היא לשנות מצב זה ולבסס בחוק את האפשרות לפסול ראיות שהושגו שלא כדין. רבים רואים ביוזמה זו חשיבות רבה, וצעידה לכיוון הגישה המקובלת בארה"ב.

לדעתי, החוק המוצע רחוק מלחולל שינוי של ממש, ונראה כי מפריזים מעט במשמעותו. החוק המוצע קובע בסך הכל, כי "בית המשפט הדן במשפט פלילי רשאי שלא לקבל ראיה, ובכלל זה הודעה, חפץ או כל ראיה אחרת, אם שוכנע שהראיה הושגה שלא כדין וכי קבלתה במשפט תפגע בזכות להליך הוגן, בשים לב לאינטרס הציבורי בעניין קבלת הראיה".

עיון בלשון החוק מעלה, כי לא מדובר בכלל פסילה מוחלט, והוא עדיין מותיר שיקול דעת רחב לבית המשפט. בית המשפט "רשאי" לפסול ולא חייב, וזאת "אם שוכנע" בפגיעה בזכות להליך הוגן, וגם זאת, "בשים לב לאינטרס הציבורי בעניין קבלת הראיה" (מילים עמומות שבתוכן ניתן להעמיס את כל השיקולים ששימשו את בית המשפט לפני התיקון).

לפיכך, מעבר לחשיבות שבעצם עיגון אפשרות הפסילה בהוראת חוק מפורשת (ואולי המסר שהדבר משדר לבית המשפט), קשה לדעתי לראות בה שינוי של ממש בדיני הראיות בישראל ובכללים הנהוגים היום.

• הכותב עומד בראש משרד י. וינרוט ושות'