פעם בשבוע, מתחברים

אז איך הופכים את יום השבת לכזה שנותן לילדים שלנו כוח ותעצומות? רמז: מנסים להתחבר

מספרים על אחד מגדולי ישראל, שאמר שהסיבה שלא ראה ברכה ונחת בחינוך ילדיו הייתה, בגלל שבשבת קודש הוא היה ממהר לסיים את הסעודה ולשוב ללימוד התורה. עבורו זה היה עונג שבת הנעלה והנשגב ביותר, אבל עבור ילדיו זו הייתה החמצה שבועית של זמן איכות עם האבא הגדול.

צאו וחשבו בתקופה הכל כך מטורפת ולוחצת שאנחנו חיים בה: כמה זמן איכות יש להורה עם ילד? זו מחשבה ממש עגומה, ולכן אל תעשו אותה בשבת. ולא, אני לא מדבר על בחור בישיבה גדולה, שבא פעם בשבועיים. אני מדבר על תינוקות קטנים שמונחים בשבע בבוקר במעון ונלקחים חזרה בחמש אחר הצהריים; או ילדים בכיתה א' שחוזרים בצהריים לבית ריק ופוגשים את ההורים אחר הצהריים לפגישה טכנית של 'תלך', 'תביא' 'תעשה' 'תנקה' ו'למיטה'.

בסוף, כשננסה לחשב כמה זמן נשאר לנו לקרבה ואהבה אמיתית ולהתעניינות אמיתית בילד, התוצאה עצובה למדי. הרי לנו בתים עם הורים נפלאים, שכל הקשר בינם לבין ילדיהם מאוד טכני ויישומי.

זו גם הסיבה שבשבוע שעבר העליתי על נס את השבת שהיא מקור הברכה, גם למערכת היחסים והקשרים בתוך הבית היהודי. בעולם המאתגר שאנו חיים בו, השבת נשארה זמן של מתנה טובה שכוחה לברך את הבית עצום ורב. חלק מהתגובות הרבות שקיבלתי היו עצובות, ותיארו יום שהופך להיות סיוט שהמלאך הרע שולט בו. "בבקשה", ביקשו, "תמשיך לכתוב על זה. מה אפשר לעשות כדי להנות את ילדינו מקדושת ושמחת השבת".

העקרון אותו ציינתי – היה לשים את העונג שבת מעל הכל. יש את המסגרת ההלכתית, אבל בתוכה, כל מה שמתנגש עם ה'עונג שבת' והופך את השולחן ל'צער שבת', זה נוגע לחומרות וציפיות רוחניות של ההורה שלא עולות בקנה אחד עם המקום הרוחני של יתר בני הבית, כמו גם להתעקשויות על עקרונות חינוכיים והתנהגותיים שיכולים להידחות לימי השבוע.

דוגמה לכך אפשר למצוא גם בהלכה בדברים מסוימים שנוגעים לדיבור והתעמלות, שלמרות שראוי להחמיר בהם, אבל ברגע שיש בהם עונג שבת לאותו אדם אפשר להקל בכך. דוגמה נוספת להתנגשות כזאת בין סטנדרטיים רוחניים נעלים של ההורה, לבין עונג שבת, מביא הרב וולבא זצ"ל בהקשר לדיון 'האם ילדים צריכים לשבת כל הסעודה סביב השולחן'. מסקנתו היא, שאם ההורים יודעים לעשות את זה בטוב ובנעימים, מצוין; אם לא, זה עינוי וסבל עבורם ואסור לנהוג כך.

כל זה בחלק של ה'סור מרע'. ב'עשה טוב' עלינו לעשות הכל כדי להעמיק את העונג-שבת, לשמוח דרך מטעמים, בגדים, משחקים, טיולים ומעל הכל קרבה ויחס אישי לכל ילד וילדה. בספר 'נתיבות שלום' על שבת, הוא מביא בשם צדיקים דברים מופלאים בהקשר זה: "נשמות ישראל מקורם בעולם התענוג, ואם היהודי מקבל תענוגים ביום השבת, הוא נמשך לאותם תענוגים וכל תענוגי העולם הזה נמאסים בעיניו וחלילה כשאינו מרגיש ומקבל את עונג השבת הוא יחפש את התענוגים במקומות אחרים".

אגב, אני ממליץ לכל אחד ללמוד במשך השבוע בספרים הקדושים שעוסקים במעלת השבת וממלאים אותו בערגה וכיסופים ליום הזה. עצם ההכנה הזאת מביאה ברכה גדולה ומרוממת את השבת שלו ושל משפחתו.

כאמור, הטיפ הראשון והגדול ביותר ביצירת עונג אצל הילדים זה היחס האישי אליהם שמצריך מאיתנו פניות וישוב הדעת. דמיינו לכם את הראש כמו ארון חשמל. מדי שבת כל יהודי נדרש להוריד את כל המפסקים של פרנסה, בריאות, חינוך, שלום בית ויתר הדברים שמפסיקים בינינו לבין ההתרפקות והבטחון בהשם. יום אחד בשבוע עוצרים, לאות וברית שבועית שתזכיר לנו שהכל ממנו ובידו.

זו גם ההנהגה הראויה מול הילדים שלנו שמשוועים לקרבה ואהבה שהם מקבלים בקושי פעם בשבוע. תנסו לדמיין מה יקרה אם יבואו אלינו אורחים לא-דתיים לשבת. איזה יחס מיוחד ומסביר ניתן להם. אז זהו, שקירוב קרובים הרבה יותר חשוב וגדול, ועניי ביתך קודמים.

השבוע סיימנו ב'דף היומי' מסכת נדרים. אחת המימרות ששבו את ליבי וסימנתי במרקר זורח, נמצאת בדף ל"ז דין מפתיע: אסור ללמוד עם ילדים חומר חדש בשבתות. ולמה? "משום דיפנו אהבתהון דינוקי למצוותא דשבתא" – כדי שאבות הילדים יוכלו להתפנות למצוות השבת. תשאלו: מהי אותה מצוות שבת? שימו לב לביאורו של הר"ן: "שאבות התינוקות פונין למצוות שבת ומשתעשעין עם התינוקות". אם עדיין לא הבנתם, הגמרא אומרת שמצוות עונג שבת להשתעשע עם התינוקות חשובה כל כך, ולכן לא כדאי ללמוד דבר חדש עם הילד, שמא זה יגרום להחמיץ את המצווה הזאת.

אגב, זו לא הפעם היחידה שרואים כמה חשיבות נותנים חז"ל לקרבה הזו, שצריכה להיות לפחות בשבת בין האב לבנו. במסכת שבת מסופר על רבה שהיה משתעשע עם בנו על גב החמור. תאמינו לי שאם האמורא רבה הקדוש, הבין שהוא יכול לבטל תורה בשביל זה, גם אנחנו רשאים.

ושוב, 'חזרה' ו'דף קשר' זו לא 'קרבה'. גם לא 'ללכת לתפילה' או 'להגיד דבר תורה בשולחן'. כל אלו דברים חשובים מאוד, אבל בגמרא רואים במפורש שיש צורך בקרבה אישית, לרדת לרמתו של הילד ולהתחבר אליו.

כך גם כותב הרה"ק רבי נחמן מברסלב בספר המידות (ח"ב ב), שחינוך הבנים "זה לדעת להקטין עצמו לרדת למקום שלהם ולהתקרב אליהם לפי רמתם ודרגתם". ולא רק עם ילדים קטנים!

פגשתי פעם הורים שהתלוננו על בנם, שהנושא היחיד שמעניין אותו לדבר בשבת, הוא… רכבים. לקח לי זמן להסביר להם, שאם זה מה שמשמח את בנם, כדאי להם להתעניין ולשמוע ולהתפעל גם אם זה לא מעניין אותם, וגם אם זה ממש מאכזב שזה מה ש'הישיבע בחור' שלהם רוצה לומר בשולחן שבת. ההורים הזדעזעו מההמלצה. לצערי, בפעם הבאה שנפגשנו, הבחור הזה כבר לא היה בישיבה וגם לא בבית.

ועוד דבר חשוב בהקשר הזה: להיזהר שה'עונג שבת' לא יהפוך ל'נערווים' של 'חיוב'. הדבר דומה לאדם ש'מחמיר' לקיים 'ושמחת בחגך' על כל פרטיה ודקדוקיה, ובסוף יש שם הכל חוץ משמחה.

צריך להירגע ולעשות הכל בנחת ושמחה, להימנע מכעס ועצבות ככל הניתן, ולדעת שאכן יש ניסיון מיוחד בשבתות וחגים לפגוע לנו בעונג, וככל שמכירים ויודעים באים מוכנים, ובעזרת השם זוכים למעין עולם הבא יום שבת מנוחה.