פעמי שלום

תמונות, תחושות. הלב אומר שהשלום הגדול בדרך. הלוואי. וגם: על מצבה ותזכורת

1.

שנים שאני חושב על כך.
מזה שנים שאני מסתכל בהערצה ובהתפעלות על שני פלגי סאטמר, הגדולים, הענקיים, המלאים בתורה וחסד ובמבצרים אדירים של חינוך, ואני חושב לעצמי בשקט, רק בשקט כמובן:
למה שלא ישרור ביניהם שלום ושלווה באופן רשמי?
כלומר, באופן לא רשמי, דומני שאין שם חילוקי דעות גדולים ובטח שאין שנאה, אולי קורטוב של קנאה אבל זה בסדר גמור. קנאת סופרים רק תרבה חכמה. בטח קנאה בין שתי חצרות שמלאות במיליונרים מבוגרים וצעירים עם לב הונגרי חם ורך הפתוח לכל דבר שבקדושה.
כ״ק ה׳ברך משה׳ הסתלק לבית עולמו לפני עשרים שנה. החסידות התפצלה לשניים, בערך באותו גודל. חלק נשאר באותו מקום תחת נשיאות הבן השני הקרוי ׳רבי זלמן לייב׳, למרות ששמו הוא בכלל רבי יקותיאל יהודה שליט״א, והשני תחת הבן הבכור הקרוי ׳רבי אהרן׳ שהמשיך לנהל את חצרו ממקום מושבו בקרית יואל. כמובן שלשניהם חסידים נלהבים בכל מקום, בוויליאמסבורג ובקרית יואל, וכמובן בכל מקום אפשרי בעולם. שני האדמו"רים החשובים מנהלים מעצמה של ממש, שגם אם היו מחלקים אותה לעשרה חלקים, הם היו עדיין גדולים פי כמה מרוב החצרות החסידיות.
במשך שנים רבות אני מסתכל על החצרות האלה ברוב ענין. מה שמשך את תשומת לבי הוא האופן המיוחד שבו הן מנוהלות. בחלק הזה אולי יש הבדל מהותי בין הפלג של ׳רבי אהרן׳ לפלג של ׳רבי זלמן לייב׳. בעוד הראשון מנהל אדמו"רות כמעט לכל דבר, גם אם לא ממש כמו חצרות אחרות, הבן הצעיר יותר משמש יותר כראש וכנשיא הקהילה שעל פיו יישק כל דבר. ההתנהלות ה׳קהילתית׳ משמשת סממן אופייני להתנהלות הסאטמרית בכלל.
הבנתי גם כן שהחסידים שבחרו להם את הבן הגדול, התחברו לחריפות ולגדולה התורנית הנדירה שלו ואילו החסידים שאיוו להם את הבן הצעיר לראשם ואלופם, שמו דגש, נוסף על גדולתו בתורה וביראת שמים, גם על הגישה הרכה שלו. אולי הבדלי גישות, אך בכל מה שקשור לדגל המרכזי שסאטמר נושאת בעוז, כלומר בעניין השיטה שיסד דודם כ״ק האדמו״ר ה׳דברי יואל׳, שניהם שווים בפיהם, בליבם ובכל מהותם. החסידים של שניהם לא ילכו לכותל המערבי ויהי מה ושני העיתונים, ׳דֶער בְּלַאט׳ ו׳דֶער אִיד׳, יהיו מלאים במאמרי מערכת עוקצניים נגד אלו שהולכים לבחירות ומשתתפים במשחק הפרלמנטרי הישראלי. בשניהם תופיע הכותרת הבאה למחרת יום הבחירות, באידיש כמובן: ׳קידוש השם גדול בארץ ישראל, כאשר רוב מניין ובניין של החרדים לא הלכו לבחירות׳.

2.

בהתחלה זה עוד היה קצת מובן. בכל זאת, שני פלגים. בכל זאת, בן בכור שנושל מכמה וכמה מעוזים. היה שם לא מעט כאב, למרות שמעולם לא ממש נברתי בפרטי האירועים. אבל ככל שהשנים התקדמו שתי החצרות העצימו והכפילו את עצמם פי כמה וכמה. יש שם הנחות אבן הפינה וחנוכות הבית למכביר. וגם אחרי הכל, אין הקומץ משביע את הארי. הציבור צומח, כמו שאומרים באידיש, ׳על שמרים׳, בלי עין הרע. כל מה שאתה בונה היום, גדול ואדיר ככל שיהיה, הוא כבר צר מלהכיל בעוד כמה שנים.
שתיהן קהילות מתוקות, עסיסיות וקדושות עד אין שיעור. כל מקום יהודי בעולם שיש בו קהילה של סאטמר, מכל פלג שלא יהיה, הוא מרכז של תורה ותפילה וחסידות והארת פנים לכל יהודי. כמעט כמו בעלזא, הייתי אומר, לולי לא הייתי רוצה להישמע קטנוני. הכללים בכל המקומות הם כמובן אותם כללים, שהחשוב שבהם הוא לא לדבר בשפה הציונית הטמאה, חס ושלום. שתיהן המציאו את הפטנט המופלא שנקרא ׳היכל התורה׳. כל בית כנסת שלהם מתהדר, לבד מהיכלי תפילה שוקקים, גם ב׳היכל תורה׳ שפנוי כל היום לעמלי תורה.
יתירה מכך, במשך השנים, כך הבנתי, העוינות בין הקהילות פחתה והלכה. אומרים לי שהם אפילו משתדכים יפה זה עם זה. באנטוורפן, תשמעו היטב, רבים מבני קהילת הבן הצעיר מתפללים דבר יום ביומו בבית הכנסת היפהפה של קהילת המהר״א, היות ובית הכנסת שלהם נמצא באמצע שיפוצים. ואני, שנקלע שם לפעמים, לא מבחין בכלל בהבדל ביניהם. שניהם עם לבוש סאטמרי מובהק, אדיבות מובנית ויראת שמים פנימית ותמימה.
תמיד כשאני חושב על הסוגיה הזאת אני תוהה ביני לבין עצמי, מפני מה אין עוד שלום רשמי בין הפלגים? פעם היו הסכסוכים האלה חלק מתוך ההווי החרדי שלנו, לטוב ולרע. לא את הכל אנחנו מבינים. בטח לא את דעתם הרחבה והגדולה של מנהיגי הקהילות. אבל היום, כשמחלוקות מהסוג הזה הפכו לדבר נדיר ואפילו מאוס בעיני רבים, אני לא מצליח להבין מה בדיוק מונע את השלום בין שני חלקי סאטמר.

3.

אני מבהיר כמובן, בהבהרה ברורה עד חד משמעית:
מי אני שאומר מה לעשות. בטח לא לאדמו"רים חשובים, צדיקים וקדושים, שאת השיקולים שלהם איננו אמורים להבין ובטח שלא להתערב בהם. בכל הדורות היו חילוקי דעות בין צדיקים ומנהיגים ומי שהיה לו שכל לא התערב או לא חיווה דעה. בסוף רוב המערכות ההיסטוריות נמוגו כליל והיום רבים אפילו לא שמעו עליהן, שלא לדבר על כך שהצאצאים של אותם צדיקים משתדכים ביניהם השכם והערב.
אני רק אומר שהשבוע, כשראיתי את התמונות הנרגשות והמלבבות שהגיעו מחתונה משפחתית בבית משפחת רבי ׳משה גבאי׳ פרידמן האגדי, וראינו שם את הגבאים ואנשי הבית של שני המחנות רוקדים ביחד, הלב שלי גאה מרוב התרגשות. התחלתי להרגיש את פעמי השלום פועמים ומהדהדים והלב שלי אמר לי שהוא קרוב יותר מאי פעם.
אני כמובן לא הפכתי לנציב השלום של האו״ם, אבל בשנים האחרונות, לאחר שכחסיד בעלזא טעמתי את טעמה של השלום והמנוחה ולאחר שאני זוכה לראיין ולשמוע אנשים רבים מכל חוג ומגזר, התחלתי להבין עד כמה זה טוב, מתוק ונעים כשיהודים חיים ביניהם בשלום ובשלווה, בהשקט ובטח.
הדור שלנו הוא דור שאוהב שלום ורודף שלום. עוד לא בין יחידים, אחרת היו לדיינים שלנו בבתי הדין לממונות הרבה פחות עבודה, אבל כן בין ציבורים. יש היום חצרות עם כמה וכמה אדמו"רים שחיים ביניהם בשלום ובשלווה ובכבוד הדדי והציבור נקשר לתופעה היפה הזאת.
אני לא קשור לסאטמר. בפן ההשקפתי אני רחוק מהם כרחוק מזרח וממערב, אבל אני אוהב אותם אהבה עזה. אני מתבטל בפני הלב הטוב והרחב שלהם לכל יהודי ולכל דבר שבקדושה. באופן מוזר קצת אני גם מעריך את ההתבטלות שלהם כלפי השיטה הסאטמרית שלהם, גם אם היא לא תמיד נוחה, מובנת וידידותית לסביבה. יש בהם רוך פנימי ותמימות יהודית מהסוג הטוב והמבורך.
לבי אומר לי שאנחנו עומדים לפני מהלך מכריע בענין הזה. אין לי ספק שכשזה יקרה והלוואי שזה יקרה בקרוב. המסר העוצמתי שהשלום הזה ישמיע בכל פינה בעולם יהיה חזק כל כך שאין לתאר. השלום הזה יביא בכנפיו רוח אדירה של שלום בין כל יהודי ויהודי. הוא ישדר לעולם כולו שבאמת אין כלי מחזיק ברכה כמו השלום.
ואם כבר מדברים על שלום, ומקווים לשלום, זה הזמן לבקש ולהעתיר: עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, אמן.

***

מצבה עלומה של איש עלום
מישהו שלח לי השבוע את התמונה הזאת. הוא בטח רצה לזכות את הרבים, אבל הוא לא חשב לרגע עד כמה התמונה הזאת תרגש אותי ותחזיר אותי שנים אחורה, לתמונת ימי ילדותי.
זו תמונת המצבה של יהודי בשם ר׳ יעקב פק ע״ה. אנחנו הילדים, וגם המבוגרים, היו מכנים אותו ׳יענקלע ריישער׳ על שם מוצאו מריישא. לא הכרנו את ההיסטוריה שלו מעבר למה שהוא סיפר. הוא היה מספר על כך שהוא היה עוד ׳יושב׳ בבעלזא. הוא היה אדם בודד וגלמוד והיה לו כסא קבוע ונעול אל הקיר שהיה נמצא ליד גרם המדרגות שמובילות לחדרי הפנימייה.
הוא היה מדבר כל הזמן על הרוסים הרשעים ועל מה שהם עוללו לו. כל שיחו ושיגו היה אודות ה׳רוּסְ׳ן׳ (הרוסים). "דִי רוּסְ'ן אַהִין, דִי רוּסְ'ן אַהֶער (הרוסים לכאן, הרוסים לשם)". לפרנסתו הוא החזיק דוכן קטן לממכר סדקית בבית הכנסת ׳זכרון משה׳ בירושלים. באותם ימים, זכרון משה היה המקום היחיד בירושלים ששקק חיים בכל שעות היממה. הוא מכר את סחורתו והיה יושב ומכריז: "זֵייגֶערְלֶעךְ, פֶעדֶערְלֶעךְ, טֵייסְטֶערְס (שעונים, עטים, ארנקים)". וכשאנחנו הילדים היינו נעמדים סביב הדוכן שלו הוא מגרש אותנו וצועק: "קִינְדֶערְלֶעךְ, קִינְדֶערְלֶעךְ, לָאזְטְס צוּ דִי אַמֶערִיקַאנֶער (תנו לאמריקאים לגשת)".
בתור ילד אהבתי להתגנב מהחיידר לעבר זכרון משה הסמוך, כדי לבחון את מרכולתו של ׳יאנקעלע ריישער׳, ובמידת הצורך לקנות איזה עט או שעון. הוא היה איש ישר דרך. הוא היה מכריז כך: "השעון הזה, אצלי הוא עולה חמש לירות, אבל בחנות זה עולה ארבע". כששאלו אותו למה הוא עושה זאת, הרי הוא מבריח את הקונים, הוא ענה: "אין לי ברירה, מֶען מוּז זַיין עֶרְלִיךְ (חייבים להיות ישרים)".
במשך השנים הוא הזדקן יותר ויותר ובהמשך השתכן במושב זקנים. ביום מן הימים שמענו בצער על פטירתו ומאז שכחתי ממנו. התמונה הזאת החזירה אותי אל הדמות המיוחדת ההיא. הלכתי כמובן להדליק נר וללמוד משניות לזכר נשמת ר׳ יעקב ב״ר צבי אלימלך ע״ה, בתקווה שעוד אנשים יעשו כן, כי שום דבר אחר לא נשאר ממנו בעולם הזה.