פרדוקס ההיבריס

מה קורה כאשר הכוח עולה לנו לראש?

א.

המחזה הזה מתרחש כל יום במיליוני משרדים מסביב לעולם. קבוצה של עובדים נכנסת אל חדר הישיבות, כל אחד תופס את מקומו מסביב לשולחן ויחד הם צריכים לתכנן ביצוע משימה חדשה שעל סדר היום. אם המשרד נדיב במיוחד יש גם כיבוד קל על השולחן.

וזה בדיוק מה שקרה בכמה ימים סתמיים לפני כשלושים שנה (1998) בבניין משרדים אחד בעיר ברקלי שבקליפורניה. אלא שבניגוד לישיבת מנהלים רגילה, כאן כל הנוכחים היו מתנדבים שהסכימו להיכנס לניסוי פסיכולוגי של חוקר אחד מוכשר שנקרא דאקֶר קֶלטנֶר.

הניסוי היה ארוך. הוא כלל הרבה קבוצות, בכל פעם שלושה מתנדבים אחרים שנכנסו לחדר וקיבלו משימה משותפת לבצע. בכל פעם מחדש נבחר אחד מהשלושה להיות מנהיג הקבוצה ולנווט את המשימה.

עוד בטרם הספיקו לתכנן את הביצוע נכנס לחדר עוזר מחקר ובידיו צלחת שבה חמש עוגיות, הציב אותה במרכז השולחן ומיהר לשוב על עקבותיו. המתנדבים הנחמדים בטוחים היו שהמחקר מתעניין במשימה שלהם, אבל מה שבאמת עניין את הצוות היה צלחת העוגיות.

חמש עוגיות אינן מתחלקות לשלושה אנשים. לפחות אחד מהנוכחים ייאלץ לוותר על העוגייה השנייה. קלטנר ניסה לבדוק איך תתבצע החלוקה.

אחרי שבועות של בדיקה עלו כמה נתונים מעניינים: כמעט כל הקבוצות השאירו עוגייה אחת בצלחת (כלל זהב בנימוסים והליכות). מה שאומר שהיה רק מישהו אחד שאכל עוגייה אחת נוספת.

ובכן, כמעט בכל המקרים המישהו הזה היה גם מי שנבחר להיות המנהיג. יותר מכך, אחד מהדוקטורנטים בצוות של קלטנר שם לב שכמעט תמיד ה'מנהיגים' השאירו אחריהם הכי הרבה לכלוך. התבוננות נוספת בהסרטות הראתה בבירור שהמנהיגים אכלו לרוב בפה פתוח, עם יותר רעש, ואף פיזרו יותר פירורים על החולצות שלהם.

אז מה כל זה מלמד אותנו על מנהיגים?

ב.

רגע לפני שנמשיך כדאי שנעשה היכרות עם תחום ההתמחות של פרופסור קלטנר, תחום שכנראה מעולם לא שמעתם עליו – 'מקיאווליזם יישומי'.

כדי להתחיל את הסיפור עלינו לחזור חמש מאות שנה לאחור, אל העיר פירנצה שבאיטליה. שם מתגורר טיפוס מרתק העונה לשם משפחה שהפך למושג – 'מַקְיַאוֶולִי'. באותה תקופה של חייו, בשנת 1513, מצוי מקיאוולי בצרות. מישהו האשים אותו במרד, הוא נאסר, עבר עינויים וכמעט נידון למוות. רק ברגע האחרון הוא נזרק אל ביתו בחוסר כל.

אבל מקיאוולי עשוי מחומר אחר. במקום להישבר, הוא עושה משהו אחר. מדי ערב, אחרי יום עבודה מפרך, הוא מגיע הביתה, נכנס אל חדר העבודה שלו ומתחיל לכתוב. "על המפתן אני פושט את בגדי היום יום המלאים בבוץ וברפש ולובש בגדים היאים לחצר מלך או אפיפיור. לאחר שהעליתי עליי כסות ראויה, אני נכנס לחצרותיהם העתיקות של הקדמונים והם מקבלים שם את פניי באהדה. שם אני ניזון מאותו מזון שהוא שלי בלבד ואשר בשבילו נולדתי".

לא בטוח שהוא אכן החליף את בגדיו, אבל מה שכן בטוח שבאותם ימים הוא כתב מסמך שעד היום מזעזע כל אדם שקורא בו. 'הנסיך' קוראים לו. בספרון הזה מנסח מקיאוולי שורה ארוכה של עצות ציניות ואפילו אכזריות שמיועדות לעזור למושל לשלוט בעמו בזרוע ברזל.

אם לסכם את הספר במשפט אחד: המטרה מקדשת את האמצעים. שליט שרוצה כוח, חייב לתפוס אותו. עליו להיות חסר בושה, ציני, לא לחשוש מתרגילי הונאה וכמובן לסלק את המצפון ואת עקרונות המוסר. אם הוא לא ידאג לעצמו, אנשים ירמסו אותו. בני האדם לפי מקיוואלי "הם כפויי טובה, הפכפכים, צבועים ותאבי בצע… בני אדם לעולם לא עושים משהו טוב, אלא מתוך הכרח".

המסמך הזה, לפחות ככה מקובל לטעון, אולי מזעזע אנשים מוסריים; אבל הוא נכון ומדויק. עד לזמננו כל פוליטיקאי ערמומי שגם מצליח מואשם במקיאווליזם. יועצים ואסטרטגים קוראים את 'הנסיך' ומייעצים ללקוחותיהם לנהוג בהתאם, לרמוס עקרונות ולהצליח.

אלא שכאן נכנס לתמונה פרופסור קלטנר, שהחליט להיות הראשון שיבדוק בצורה מדעית: האם אדם שמתנהג בכוחנות באמת מצליח יותר?

אנשי הצוות שלו יצאו לשטח, ראיינו עובדים בחברות, פגשו קבוצות של צעירים וביצעו שורה ארוכה של מחקרים שהוכיחו להם כי בניגוד למיתוס – במציאות, מקיוואלי טעה. אדם שינהג על פי הנחיות 'הנסיך' יגורש מכל קבוצה ויסבול מנידוי חברתי.

כדי להצליח ולצבור כוח אדם חייב להיות ידידותי ואמפתי, רק ככה אפשר לשרוד.

אלא שכאן מתחיל הפרדוקס הגדול.

ג.

זוכרים את ניסוי העוגיות? הוא רק אחד ממגוון מחקרים שניסו לבדוק מה קורה כאשר אדם כבר מקבל כוח ועוצמה, איך הדבר משפיע עליו?

התוצאות עגומות למדי. אחד החוקרים ניסח זאת: "אילוּ כוח היה תרופת מרשם, הייתה מצורפת אליו אזהרה מפני רשימה ארוכה של תופעות לוואי: כוח עלול לשכר; הוא עלול להשחית". והוא גם עלול לשבש לנו את המוח.

תראו מה קורה לאדם שרק כמה דקות קודם לכן הודיעו לו שהוא 'מנהיג' של קבוצה. פתאום הוא אוכל בצורה גסה ומאבד מעט מהזהירות החברתית.

וזה לא נעצר בפירורים של עוגיות. צוות חוקרים נוסף, בראשות הפסיכולוג החברתי פול פיף, החליט לצאת לכבישים ולבדוק איך תחושת הכוח משפיעה שם על הנהגים.

הפעם הם לקחו שתי קבוצות של מתנדבים שכל אחד מהם קיבל רכב ונשלח לנהוג בכביש, כאשר כל תנועה שלו מצולמת. אלא שכאן היה נעוץ ההבדל.

בקבוצה הראשונה כל אחד מהנהגים התיישב מאחורי הגה של מכונית מרופטת (תוצרת מיצובישי או פורד פינטו). הוא יצא לנסיעת המבחן ואז הגיע למעבר חצייה, שם, על פי החוק, הוא חייב לעצור ולתת זכות קדימה להולכי הרגל. ואכן, כל הנהגים עצרו כחוק.

ואז הגיעה הקבוצה השנייה. אותו ניסוי, רק במכונית הרבה יותר יקרה (מרצדס אופנתית). וראו זה פלא, הפעם 45 אחוז מהנהגים לא עצרו להולך הרגל.

באופן גורף התברר שככל שהמכונית הייתה יקרה יותר, כך ההתנהגות על הכביש נהפכה לחסרת התחשבות. "נהגי מכוניות BMW היו הגרועים מכולם", אמר אחד החוקרים לעיתונאי הניו יורק טיימס. מאז חזרו החוקרים על הניסוי הזה שוב ושוב ותמיד התקבלו אותן תוצאות.

כשקלטנר התבונן בניסוי הנהגים, הוא פתאום נזכר במשהו מחריד: תופעה שפסיכולוגים אבחנו במאה התשע עשרה. זה קרה לכמה אנשים שספגו פגיעה מוחית והפכו פתאום לבלתי נסבלים. אנשים עם שיכרון כוח פועלים בדיוק כמו כאלו שספגו פגיעה מוחית. הם פועלים לפי דחפים וקפריזות, הם מרוכזים יותר בעצמם, פזיזים, שחצנים וגסי רוח יותר מהממוצע והם פחות קשובים לאנשים אחרים. הם פחות מתביישים מהזולת.

וכמעט לא מסמיקים.

ד.

בשלב זה נעזוב את הפסיכולוגים ונעבור לחוקרי מוח. אחד מהם, העונה לשם סוּחווינדר אוֹבּי מאוניברסיטת מקמאסטר שבאונטריו, חיבר קבוצה של אנשים – חלקם בעלי כוח וחלקם חסרי כוח – למכשיר גירוי מגנטי טרנס גולגולתי (TMS), וגילה באופן חד משמעי שתחושת כוח פוגעת בתהליך מרכזי שנקרא 'מירורינג' (שיקוף מראה).

מדובר בתופעה שכבר עסקנו בה בעבר. מוח של אדם בריא מתפקד בצורה של מראה. כאשר אנחנו משוחחים עם אדם והוא צוחק, גם אנחנו צוחקים; כשהוא מפהק, גם אנחנו; וכשהוא עצוב, אנחנו אחריו. המנגנון הזה הוא המפתח לכל מה שאנחנו קוראים 'אמפתיה', היכולת שלנו לחוש את האחר.

החוקרים גילו שאצל אנשים עם תחושת כוח המוח לא טורח לעשות 'מירורינג'. הם הרבה פחות מוטרדים מתחושות הזולת. השיקוף שלהם כאילו 'נרדם'. ומה שיותר מעניין, שברגע שתחושת הכוח פגה המוח חוזר לעצמו.

יש לכך גם הסברים ביולוגיים, משום שכל הצורך שלנו באמפתיה נובע מרצון של המוח לרַצות ולהשיג קשר עמוק לסביבה. כאשר המוח מקבל את סם הכוח, הוא לא חש שום צורך לפעול כדי לרצות מישהו אחר.

הנה למשל ניסוי מרתק שנערך לפני כמה שנים (2006): קבוצה של אנשים התבקשה לצייר את האות E על המצח באופן קריא. בעצם, כדי שהזולת שבא מולנו יוכל לקרוא את האות אנחנו צריכים לצייר אותה הפוך. העניין הוא שהמשימה הזו דורשת יכולת לדמיין את עצמנו מנקודת מבטו של אדם אחר.

וראו זה פלא: אנשים עם תחושת כוח נכשלו במשימה הזו פי שלושה ביחס לאנשים ללא תחושת כוח, ולרוב ציירו את האות באופן הפוך. מדובר באותו עיקרון. המוח של אדם עם תחושת כוח לא מנסה לדמיין חוויות של אנשים אחרים. אין לו שום צורך בכך. בעלי כוח פשוט מפסיקים לנסות להבין את נקודת מבטו של הזולת.

חשוב להדגיש: המחקר לא עוסק במה שאנו מכנים 'מידות טובות', אלא בפונקציות של המוח. אנשים נהדרים שמקבלים כוח, המוח שלהם פועל אחרת. בשלב מסוים של המחקר פרופסור אובי התיישב והסביר לכל הנחקרים מה זה 'מירורינג'. הוא ביקש מהם לפעול בהתאם, אבל כאשר הוא חיבר אותם לאלקטרודות, הסתבר שתחושת הכוח לא נותנת להם לפעול באמפתיה. אף שהתאמצו להבין את נקודת המבט של הזולת, הם פחות הצליחו.

שורת המחקרים הללו הביא את קלטנר ואנשי צוותו לנסח את 'פרדוקס הכוח', משום שיש כאן תופעה מצערת מאוד. מצד אחד מחקרים רבים מראים שאנחנו בוחרים את האנשים הצנועים וטובי הלב ביותר כדי להנהיג אותנו, אך מצד שני מחקרים אחרים מוכיחים שכאשר אותם אנשים מגיעים לצמרת, לעיתים קרובות הכוח עולה להם לראש ואז הם נהיים פחות טובים.

העובדה שבעלי הכוח יכולים פחות לזהות את תחושות הזולת, גורמת להם לראות את העולם אך ורק מנקודת מבטם האישית. ככל ששדה הראייה שלהם מצטמצם, כך הם מרבים להסתמך על נקודת מבטם האישית בלבד.

ולא זו בלבד, אלא שאחת ההשפעות של כוח היא ראיית הזולת באור שלילי. אם אתה בעמדת כוח, יש סיכוי גדול יותר שתחשוב שרוב האנשים עצלים ולא אמינים; שחייבים להשגיח ולפקח עליהם, לנהל ולהגביל, לצנזר ולהגיד להם מה לומר; ומכיוון שהכוח מעניק תחושת עליונות על אחרים, אתה תאמין שאת כל הפיקוח הזה יש למסור לידיך הנאמנות .

הכוח, כמו שפתחנו, עשוי להשחית.

ה.

מה בכל זאת אפשר לעשות?

במובן מסוים, במחקר הזה יש גם נחמה. משום שהוא מלמד שאפשר לגרום למוח – לפחות מדי פעם – להפסיק להרגיש תחושת כוח.

המחקרים של קלטנר מלמדים שההשפעה של הכוח תלויה בקליטה שלנו. אם אפשר לקחת מישהו מקרי ולתת לו תחושת כוח מסממת לכמה שעות, אפשר כנראה לעשות גם את ההפך. אדם בעל כוח יכול אולי לקבל תחושה של היעדר כוח. בשביל זה הוא צריך להיזכר במקרים ובמצבים שבהם הוא היה חסר כוח. אולי אז המוח שלו ישוב ויתחבר למציאות.

כפי הנראה, היזכרות בחוויה של חוסר אונים מגיל צעיר עוזרת לחלק מהאנשים להשיב לעצמם את תחושת האמפתיה. מחקר מדהים שהתפרסם בכתב העת 'The Journal of Finance' לפני כשנה, מצא שמנכ"לים שחוו בילדותם אסון טבע מרובה נפגעים נמשכים לסיכונים הרבה פחות מאשר מנכ"לים אחרים.

תחושת החולשה מחברת אותם למציאות.

אבל סופות טורנדו, התפרצויות געשיות וגלי צונמי הם הכוחות היחידים שמסוגלים לרסן את ההיבריס שלנו. החוקרים מביאים סיפורים על מנהיגים ומנכ"לים מפורסמים שהיו בסביבתם אנשים שדאגו בכל עת להחזיר אותם אל המציאות ולהזכיר להם את החולשה.

הנשיא האמריקאי פרנקלין רוזוולט שמר לצידו את היועץ הפוליטי לואי האו, שהקפיד לקרוא לו תמיד בשמו הפרטי.

זוגתו של ווינסטון צ'רצ'יל שלחה לו באחד הימים הגדולים שלו מכתב שבו כתבה: "ווינסטון יקירי. עליי להתוודות שהבחנתי בהידרדרות בהתנהגותך. אינך אדיב כשהיית". זה לא היה מכתב תלונה, אלא מכתב אזהרה: מישהו סיפר לה, כתבה, שצ'רצ'יל מתנהג ב'בוז גדול' כלפי הכפופים לו, "לא יעלו עוד שום רעיון, לא טוב ולא רע" – ועל כן יש סכנה ש"לא תשיג את התוצאות הטובות ביותר".

כדי שהכוח לא יסמם את המוח, חייבים לזכור את החולשה.

ו.

אי אפשר לקרוא את צבר המחקרים הללו, על הכוח ומה שהוא מחולל, בלי להיזכר בספר ההפעלה היהודי שנכתב עבור עם ישראל. פסוקים מפורשים בפרשתנו עוסקים במינוי של מלך.

הבעיה החמורה של 'פרדוקס הכוח' מנוסחת על ידי המנהיג היהודי הראשון, משה רעיא מהימנא, שכל ימיו נותר עניו מכל האדם אשר על פני האדמה. הוא מצווה על כלל ישראל לשים עליהם מלך, כזה שתהא אימתו מוטלת עליהם.

אלא שאז מגיע צבר של פסוקי ריסון. הוראות מפורשות שאמורות לעזור למלך שתחושת הכוח לא תעלה לו לראש ותטשטש את המבט שלו על הזולת. אסור לו להרבות יותר מדי סוסים (זוכרים את רכבי היוקרה שגורמים לנהיגה פרועה); ובאופן כללי הוא צריך להיזהר לא להגזים עם יותר מדי כסף.

אבל מעל הכל ולפני הכל, יש דבר אחד שאותו המלך – וכל אדם שנמצא בתפקיד מנהיגות – חייב לזכור: שבכל רגע נתון יהיה מישהו שיזכיר לו את החולשה שלו. יגרום לו לרסן את עצמו. המלך חייב לכתוב לעצמו ספר תורה מיוחד שכל הזמן ילווה אותו ויזכיר לו כי יש כוח גדול ממנו.

"לבלתי רום לבבו מאחיו", מזהיר משה. ומי שמפרש את הדברים הוא אחד מחכמי ישראל שגם הכיר כמה מלכים באופן אישי, רבנו האברבנאל, שכותב: "…כי בהיותו מלך, טבע השררה והמלכות יפתוהו להתגאות ולזה הוצרך להזהיר אותו".

הדברים מזכירים את דברי הרמב"ם באיגרתו לר' יוסף אבן עקנין על אודות "בעלי שררה" יראי שמיים שעושים עוולות בין אדם לחברו, כי אין זה מפתיע שהם לא חשים מחויבים לחובות מוסריות: "רוב שומרי הדת מבין בעלי השררות האלה, כיוון שמגיעים לשררתם מסתלקת מהם יראת שמיים".

לכך מדגיש רבנו מנחם המאירי שלאו דווקא מלך, אלא "כל שאדם מתמנה על הציבור, הן מלכות הן שאר מינויים, צריך להיזהר שלא יתגאה בעצמו… ויעלה בדעתו תמיד שאינו מלך או נשיא, אלא עבד ממונה לראות בעסקי העם להציל העשוק מיד עושקו".

רק מלוכה כזו זוכה ליציבות וברכה "למען יאריך ימים על ממלכתו".

מקורות: הספר 'המין האנושי: היסטוריה של תקווה' מאת רוטחר ברחמן (הוצאת משכל, ידיעות ספרים); 'השלטון דופק אותם', מאמרו של ג'רי יוסים שפורסם בכתב העת The Atlantic. (תורגם לעברית בגיליון המקוון 'אלכסון' על ידי תומר בן אהרן, פורסם ב-12 ביולי 2017)