פרוטה לפרוטה מצטרפת

לא פשוטים חייו של כותב.

הציבור קורא את יצירותיו בהנאה או בביקורת, ולא באמת מבין מה עבר עליו עד שהשורות שכתב היו ראויות לעבור תחת מכבש הדפוס. כתיבה היא עבודת נמלים. על הכותב לאסוף עוד ועוד אותיות, שהופכות למילים, שהופכות למשפטים ולקטעים ולפרקים, ובאמצע יש רגעי עצירה בשל מחסור בהשראה או כל מיני הפרעות ותקלות שיכולות לגרור ייאוש ולגרום לעבודת הכתיבה להיגדע בעודה באִיבָּה.

יכול כותב לסיים, או כמעט לסיים, מסה ספרותית מושקעת, ואז להרגיש שהחומר הזה לא עומד ברף, לא מוצלח, משעמם, אולי לא חינוכי, לא יעבור את העריכה והבקרה – ועליו להתחיל הכל מהתחלה. לחזור ולאסוף המון אותיות ומילים, אחת לאחת, להתקדם כמה צעדים קדימה ואז לפעמים לסגת לאחור. הכותב מתפלל לסייעתא דשמיא כמו חקלאי שמתפלל לגשם. כי לפעמים עוברת שעה ארוכה של מאמץ מרוכז אך כשהוא מעיף מבט, בוחן את עבודתו, מתברר לו שהספיק כל כך מעט.

כל המאמץ והיגיעה והטרחה, שקשה להסביר אותם למי שלא ראה וחווה, הם ממש שווים ומשתלמים, כי כשמתקבלת היצירה בשלמותה והיא ראויה לעלות על שולחן קוראים נכבדים –  הסיפוק וקורת הרוח מפצים את הכותב על הקושי.

כך מספרים גם יהודים שקיבלו על עצמם ללמוד ולסיים מסכת בש"ס. לא פשוטים חייו של הלומד. כדי לצלוח בשלום דף גמרא, ובוודאי מסכת, להבין אותו באמת ולא ב'נדמה לי', צריכים להצטרף כמה תנאים יחדיו: שעת שקט, ערנות, סבלנות, ריכוז עמוק, מגיד שיעור מעולה או לחלופין גמרא מבוארת היטב. ועוד משהו קריטי: עקביות. מי שלא נולד עם התכונה הזו צריך כוחות נפש עצומים כדי לשמר שיעור קבוע יום-יום, כי בכל יום יצוצו סיבות חדשות, משכנעות וצודקות, למה היום אי אפשר בשעה הזו, 'אשלים אחר כך', ולבסוף אין זמן וכוח להשלים את הקביעות הזו.

ואחרי שאוספים את כל התנאים האלו, ומתאמצים, ונופלים, וקמים, ומתחילים מחדש, ומתעקשים, ומגיעים לקו הגמר ועורכים סיום, היש לך סיפוק ואושר גדולים מזה?!

הלאה בשרשרת:

עוד מעט פסח. שאלו את היהודים שעוסקים בטחינת קמח למצות ברחיים של יד. זו עבודת פרך, גופנית בעיקר אבל גם מנטלית. אחרי שעה של סיבובים אין-סופיים במטחנת היד מתבוננים לרגע בתוצרת ומוצאים שנאספו בסך הכל כמה שכבות דקות של קמח. המאמץ רב והתוצאה דלה. ועם זאת, כשכבר מצטבר שק שלם ומלא, הנפש מושכת את העָמֵל אל התוצאה הברוכה והוא חש קורת רוח. כך גם בניקיונות של פסח, שמוציאים אותנו מאזור הנוחות הקבוע וזה טרחני ומטריד, לא נעים – אבל שווה, כי התוצאה בסוף היא יום טוב מרומם ומצוחצח.

אנשים שעוברים דירה או עורכים בביתם שיפוצים מתלוננים שהם סובלים גלות. מי שחווה מבין. אבל כשהם מביטים בעיני רוחם אל העתיד הקרוב, אל התוצאות של הבלבול שבו הם נתונים כעת, הם מקבלים כוח להתמודד. כי לסבל יש משמעות.

אנשי עסקים אמידים אוהבים לספר איך פעם, 'לפני שהכל התחיל', לא היה להם בית לגור בו ולא כסף לצורכי שבת, הם היו צריכים להתבזות וללוות כדי להתקיים, היו להם הרבה הפסדים ורק מעט רווחים, אך הם התקדמו צעד אחרי צעד, לפעמים צעד קדימה וכמה צעדים אחורה, עד שהחלו לרוץ והגיעו לאן שהגיעו. בעצם, למה לנו ללכת אל אנשי החומר והממון, נלך אל תלמידי החכמים, רבנן ותלמידיהון. לישיבות, קהילות וחסידויות שהייתה ראשיתן מצער, דרך קשה ומתישה, ואחריתן שגבה מאוד – היום הן מתנוססות לתפארת.

לפני שנים רבות ביקר איש מפורסם מאוד בציבוריות הישראלית אצל הרבי שלנו, כ"ק מרן האדמו"ר שליט"א מפרמישלאן. האיש התאנח על הקשיים שהוא עובר בדרך אל היעד שהוא רוצה להשיג. הרבי השיב לו במאמר חז"ל: 'כיוון שנצרך אדם לבריות פניו משחירות כשולי קדרה'. וכך הסביר הרבי את הדימוי לאותו נכבד: כשאדם מבשל תבשיל ושולי הקדרה נחרכים קצת, אם התבשיל יוצא משובח הוא לא מצטער על שולי הקדרה שנחרכו. כדאי לו המחיר, הנזק, ובלבד שהתבשיל יקצור מחמאות.

אני כותב את הרעיון הזה בעיקר בעבור חבר ששח לי השבוע שהוא מתמודד עם צער גידול בנים ובנות. הם דווקא ילדים טובים וחביבים, אבל מתגוררים בדירה קטנה. צפוף להם והם מרעישים באוזניו של אבא, וכל הזמן רוצים לאכול ולשתות ולשחק, והמעונות ומקומות החינוך שלהם עולים לו הרבה כסף שאותו הוא ורעייתו משיגים ומרוויחים בדי עמל, ועוד שורה של קשיים פיזיים ורגשיים, התמודדות עם גידול הילדים, ובקיצור צר לו מאוד עד שהוא כמעט אומר 'אם כן למה זה אנוכי'.

אני כותב לו עכשיו, ובהזדמנות זו גם לעצמי ולכל מי שקורא אותנו, שחיי משפחה, כלומר הורות בכלל ובמשפחות ברוכות ילדים עוד יותר, הם בתחילה כמו אתר בנייה בונים, מוסיפים עוד תשתיות ועוד יסודות ועוד קומות ועוד אביזרים, ועוד צבע ועוד ועוד, וזה לפעמים טורדני וטרחני, אבל ממש משתלם – כי בבוא היום, כשהבניין יעמוד על תילו ויהיה שמיש לדייריו, אין בעולם סיפוק גדול מזה. כשהילדים גדלים והם כבר בבחינת 'חי נושא את עצמו', ועוד יותר כשהם מקימים את ביתם שלהם, מסתבר שהיה שווה לכונן את השבט הזה וההורים רווים נחת. איך היה הסלוגן של הרכבת הקלה במשך כמה שנים שבגין העבודות לקראת הפעלתה היינו תקועים בפקקים באזור המרכז? – "קשה עכשיו, קלה אחר כך".

כל קימה לילדים בלילה, מאמץ להוציא אותם בבוקר רגועים ובזמן, קשיים עם הלימודים וההתנהגות, מאמץ כספי וטרחה יום יום כל היום סביב כל מיני פרטים עד בלי די, כל אלו חלקיקים קטנים שמצטרפים זה אל זה באיטיות מזדחלת אבל בעקביות עיקשת, ובמשך השנים האבנים הקטנות הופכות לפסיפס מרהיב שכדאי היה לטרוח בעבורו ולחכות לו. החכם עיניו בראשו כי הוא צופה פני עתיד, מקבל כוח מהתוצאה גם אם כרגע היא עדיין רחוקה בממד הזמן.

טרחה וסבלנות לילדים כדאיות ומשתלמות, בעולם הזה ולעולם הבא.

אשרי מי שמחשב אותן נכון.

מילה בסלע:

גם בחיים הרוחניים, במלחמת הנצח עם היצר הרע, לימדונו רבותינו שניצחונות קטנים, לפעמים זערוריים, שאיננו מייחסים להם חשיבות, הם בגדר 'פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול'. מפקדים גדולים הגיעו לדרגתם לאו דווקא בעקבות ניצחונות מפוארים במלחמות עולם, לעיתים הרבה קרבות וניצחונות קטנים מנחילים ניסיון, כוח ועוצמה רבים עד מאוד. לתשומת לב המתמודדים עם עולמם הרוחני.