שמעון ברייטקופף
כ"ו טבת התשפ"ד
העיירה כמרקחה
כבוד הרב, אני חייב עצה. פלט בכבדות הלולן המבועת שנכנס לחדר המהודר כמו רוח סערה.
הרב לא הספיק להגיב כדי שיעור אמן, והלולן ירה בצרורות: הבוקר פתחתי את הלול של התרנגולים שלי וגיליתי שעשרים עופות מתו. לא הייתה שום התראה מראש. עופות צעירים ובריאים, פתאום מתו.
אוי לי ואוי לנפשי.
הרב קימט את מצחו, ולאחר כמה דקות אמר: תשמע לי, תגביר את החימום בלול והמגפה תיעצר.
היהודי יוצא שמח וטוב לב. רכש פטריית חימום, הציב בלול, והלך לישון שמח ומאושר.
למחרת, עוד בטרם הספיק הרב ליטול את ידיו, מתפרץ הלולן כרוח סערה לחדר ובקול בוכים מספר לרב שלא רק שהמגפה לא פסקה, אלא שהבוקר מתו לא פחות מארבעים עופות בלול.
הרב מקמט את מצחו, חושב כמה דקות ואומר לו: תשמע לי, תחשיך את הלול מעט. האור לא עושה להם טוב. זה מבלבל אותם הורמונלית.
הדברים מתיישבים על דעתו, הוא קונה כמה שמיכות צמר, מכסה את כל החלונות והולך לישון שמח וטוב לב.
לפנות בוקר כל העיירה מתעוררת מהצעקות ומהדמעות של אותו כפרי. לא פחות משמונים עופות מתו לו באותו הלילה. והוא לא יודע את נפשו.
הרב כבר לא היה צריך השכמה באותו בוקר. לא היה אחד בעיירה שיכול להמשיך לישון.
היבבות עלו השמיימה. בכניסה לרחוב כבר חיכה הרב ללולן המיוסר עם כוס מים קרים וחבילת טישו.
תשמע, הוא אומר לו, הפתרון היחיד, לאור המצב ובלית ברירה, הוא להוציא את כל הזכרים מהלול. להשאיר רק את הנקבות – ולה' הישועה.
כמעט למותר לציין שהצווחות התחילו כבר באמצע הלילה כשהלולן שהתקשה להירדם גילה שעד חצות מתו לא פחות מ-100 עופות, והצרחות, הו הצרחות, רחמנא ליצלן ולשיזבן.
כשהגיע לרב, האחרון החליט לדבר איתו בכנות ואמר לו: תשמע צדיק, אני מקווה שיש לך מספיק עופות בשביל כל העצות שלי, כי יש לי עוד המון כיוונים.
תנו להם יומיים
עם ישראל התברך בבעלי מלאכה רבים, אבל הברכה המיוחדת היא בנותני עצות. אנחנו העם שיש בו הכי הרבה נותני עצות ביחס לאוכלוסייה. אנחנו מוקפים בעורכי דין, יועצים עסקיים, קאוצ'רים, יועצים חינוכיים, אסטרטגים, ואלו הם רק קצה הקרחון בר המזל של מי שהצליחו להתפרנס מהעצות שלהם.
לידם חיים עוד מיליוני נותני עצות מבוזבזים שעובדים בעבודות זמניות ועראיות, עד שהעולם יגלה אותם ויחליט לתגמל אותם בהתאם.
התקופה הזו היא תקופה שבה נותני העצות פורחים, ונותנים עבודה גם מחוץ לשעות.
הם מתפוצצים מזה שישראל לא תוקפת בלבנון. מה למען השם, תגמרו את הסיפור הזה. מה הבעיה למחוק את לבנון? בשביל מה השקענו שנים בחיל האוויר? נסראללה, מי שישמע. עוד ציליגער עם תרבוש. תיכנסו בו ותגמרו את הסיפור הזה כבר.
הם גם לא נרגעים מזה שישראל לא מטפלת בחות'ים. מה הבעיה למחוק את התימנים האלו עם החצאיות ולתת להם בום אחד לפרצוף? תאמין לי, אני מתבייש לצאת לחו"ל. אני מרגיש שאנשים עושים לי עיניים ואומרים: אלו הישראלים הפראיירים שהתימנים עושים מהם צחוק.
אתה מבין מה המצב של ישראל? התימנים מרשים לעצמם להסתלבט עלינו, אוי לבושה ואוי לכלימה.
את האמת אני אומר לך, ואתה יודע שאני לא ילד וראיתי קצת דברים בחיים: בושה להיות ישראלי. אומה של פחדנים. ואתה יודע מה, החיילים שלנו דווקא אמיצים, אבל המנהיגים כולם, מדרג רס"ן ומעלה צריכים ללכת הביתה. אם היית רוצה באמת לעשות סדר – גם את הסרנים היית מעיף. תן לטוראים לנצח!
הם מתקשים להבין את הסיטואציה ואתה יודע שאני צועק על זה בלי הפסקה. השבעה באוקטובר הוא רק ההתחלה. התאוששתם, הבנתם את המצב, מה מבקשים מכם עכשיו? לפעול. ואתם מה, גוררים רגליים. אתם לא ראויים לעם הזה.
והשבוע הצטרף גם ביטול הסבירות על ידי בג"ץ, ונתן להם עוד זמן אוויר.
בכלל, נתניהו אשם בכל. הוא גידל את בג"ץ. אם היה שואל אותי הוא היה משתמש בסעיף 86 ג' והיה מפטר את השופטים מחר בבוקר. אבל איזה לפטר? הבחור לא איתנו. לדעתי הוא סגור איתם בדיל שיזכו אותו במשפט.
ובינינו, כל הרפורמה הזו נוהלה כמו קיוסק כושל. גנבו לנו את המדינה ואנחנו ממשיכים להילחם בעזה. לדעתי כל הלוחמים שלנו צריכים עכשיו לצאת ולהציב אולטימטום, או שהשופטים הולכים הביתה. אם לא – אנחנו הולכים הביתה.
מוריי ורבותיי, תנו להם יומיים לנהל את העסק והם עושים כאן סדר בכל ו"מחזירים את המדינה לשפיות".
התפוררות פנימית
פעם אחת בלבד ניהל בכיר חמאס שחוסל השבוע שיחה מעמיקה עם עיתונאי ישראלי.
העיתונאי הוא גל ברגר שערך שיחה של יותר משעה עם סאלח אל-עארורי. שיחה מרתקת שחושפת מעט מהלכי הרוח של שכנינו המרצחים ותאבי הדם. במהלך השיחה סיפר המחבל המתועב, שהיה מאדריכלי עסקת שליט, שלו זה היה תלוי בו הוא היה מעדיף שהעסקה לא תצא אל הפועל למרות ההישגים הכבירים שהשיג החמאס.
"במהלך הריאיון", סיפר השבוע ברגר, "פתאום הוא אמר לי שהוא מבחינתו היה שמח יותר אילו ישראל לא הייתה מסכימה לשחרר את גלעד שליט תמורת אלף אסירים ביטחוניים.
"חשבתי שאני לא שומע אותו טוב.
"אמרתי לו: לא היית שמח במקרה כזה?
"הוא אמר כן, הייתי שמח. כאויב, הייתי מעדיף שלא תשחררו את שליט תמורת האסירים.
"למה, שאלתי.
"כי אז, הוא אמר, זה היה קורע אתכם מבפנים. זה היה קורע את כל החברה הישראלית.
"אני זוכר", כתב השבוע ברגר, "שזה חידד לי כמה האיש הזה מסוכן, הצורה שבה הוא חושב, ההבנה שלו את משיכות החבל הפנימיות בתוך החברה הישראלית, ההסתכלות שלו על אסטרטגיה שהיא קריעת החברה במקום על טקטיקה של שחרור מחבלים".
לצערנו הגדול, מה שהבין סאלח אל-עארורי רבים מאיתנו עדיין לא מבינים.
רבים עכשיו, בעיקר מקרב ענף נותני העצות, מחזיקים בשלל רעיונות איך "להחזיר להם". לקרוע, לנתץ, להעיף מכאן את השמאלנים, את השופטים, לסגור את הערוצים. הם יודעים בדיוק איך לעשות כאן סדר.
אבל בלי שהם ירצו, הם לוחמי פרוקסי פעילים במלחמה לקריעת החברה הישראלית.
עילת הסבירות חשובה, אבל היא גרגר אבק ביחס לחשיבות שלמות העם הזה ועתיד היישוב היהודי כאן. האיום הקיומי היחידי עלינו הוא ההתפוררות הפנימית. לא סעיף משפטי כזה, ולא הרפורמה ההיא.
יהיה זמן לוויכוחים אבל בעת הזו אנחנו צריכים לנשוך שפתיים ולהוריד את הראש, ולא להסלים את המאבק.
הדרך היחידה להילחם בכוונת השטניות של שונאינו היא פשוט לחרב להם את התוכנית ולא לעבוד כחיילים בשירותם.
הם חטפו ילדים ואזרחים בשביל שנתקוטט מהי הדרך הנכונה להחזיר אותם, ואנחנו נחזיר להם בדרך הכי טובה: לא נתקוטט. לא נריב. לא נפגין ולא נתסיס. בכל פעם שנכעס על אמירה שלא מוצאת חן בעינינו, בכל הזדמנות שנרגיש שגונבים לנו את המדינה, שמבטלים את הדמוקרטיה, שמאיימים עלינו בצורה לא לגיטימית, נגיב בהתאם ונרבה באהבת ישראל. נרבה בשתיקה ובהבלגה.
אמת, זה קשה. לעיתים נראה בלתי אפשרי. אין ספק שכמה מאותם נותני עצות כבר מתיישבים לכתוב עוד מכתב למערכת. הם יטענו שזו הושטת הלחי השנייה, שזה מנהג נוצרי, סביר להניח שהם יכנו את הדברים בכינוי האהוב עליהם "דברי בלע", אבל אנחנו לא עושים את זה מחולשה או מחוסר הבנה של המצב, אלא מתוך הבנה שאנחנו במצב חירום וזו הדרך היחידה לנצח.
בכל פעם שאתם מרגישים שאתם לא יכולים להכיל יותר את המציאות ואתם חייבים לפרוק את העצבים נגד הממשלה, נגד ביבי, נגד בג"ץ, תיכנסו לחדר סגור, תפלטו מה שיש לכם בבטן ותצאו החוצה עם חיוך גדול ואהבת ישראל.
יחד ננצח.
בדמייך חיי
ואם כבר אהבת ישראל וקירוב לבבות, אני חייב לשתף אתכם בסיפור אישי.
לפני שבועיים נפל בעזה הקדוש אליה ינובסקי הי"ד.
לא הכרתי אותו, אבל התברר שהוא למד בילדותו בתלמוד תורה בשכונת בית וגן, והלכתי ללוויה, כמו רבים מתושבי השכונה שבאו לחלוק כבוד אחרון לבחור הצעיר בן 24 שהקריב עבור כולנו את הדבר היקר ביותר שאדם יכול להקריב: את חייו.
בלוויה ראיתי את בני המשפחה. האבא ר' דוד מתגורר בחו"ל, ושאר בני המשפחה בארץ. התברר שהילדים שינו כיוון במהלך השנים ועזבו את שכונת בית וגן, התגייסו לצה"ל והתערו בחברה הישראלית.
בשמחת תורה אליהו רץ ראשון. כזה הוא היה. כולו בשביל אחרים. תמיד במסירות, תמיד בחיוך, תמיד במחשבה על הזולת, אף פעם לא חשב על עצמו.
הוא רץ ראשון גם בסמטאות המוות הארורות של עזה, וגבורתו ומסירותו עלו לו בחייו.
בימי השבעה השלמנו לאבא מניינים ובשבת, בעיצומם של ימי השבעה, הוא הגיע להתפלל בבית כנסת 'נועם השם' שבו אני מתפלל. הוא דיבר בקידוש, סיפר על אליה בדמעות, ואחר כך אמר שהיה שמח להכניס ספר תורה לעילוי נשמת אליה.
"ילדים הוא לא זכה להשאיר, הוא נפטר כל כך צעיר, בגיל 24. הדבר היחיד שאני יכול לעשות למענו, שלא ישכחו אותו, שיישאר ממנו משהו, הוא שיהיה ספר תורה לעילוי נשמתו", אמר האבא.
למרות שהוא לא בעל אמצעים, הוא נתן סכום בשביל להתחיל, ואיתו התגייסו עוד כמה ידידי המשפחה שנתנו כל אחד סכום משמעותי.
אנחנו הרגשנו שהקב"ה שלח אותו לחצר שלנו. החיבור לא היה טבעי, אבל כן היה מיידי, ובישיבה שנערכה בבית כנסת בראשות הצדיק רבי יעקב לסרי, הוחלט לקחת את המשימה הזו במלואה כולל השלמת הגיוס לספר עצמו, תהלוכה וסעודה וכל המסתעף, למהדרין מן המהדרין.
וכך, בטבורה של שכונה חרדית, בימים האחרונים, עסוקים כולם בגיוס משאבים ובארגון של הכנסת ספר תורה שייכנס בשבוע הבא, ביום רביעי, ביום השלושים לנופלו של הגיבור שהיה בחברה החרדית, התרחק מעט אבל שמו וזכרו ייחקקו לעד באותיות נצח.
אם אתם רוצים לקחת חלק במצווה המופלאה הזו למען משפחה שהקריבה את הקורבן הנורא מכל, אני מאמין שתמצאו את הדרך להגיע ולהשתתף.
אם אתם מתקשים, אפשר לשלוח הודעה למייל שמופיע פה למעלה, ותקבלו לינק שיאפשר לכם להשתתף במצווה החשובה.
שנזכה רק בשמחות.
