”וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ… וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד”
(בראשית מו כט). “אבל יעקב לא נפל על צווארי יוסף ולא נישקו. ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע” (רש”י).
“הקשו המפרשים על דברי רש”י, ממה נפשך? אם היה זה זמן חיוב קריאת שמע למה לא קרא גם יוסף את שמע, ואם לא היה זה זמן המצווה מדוע קרא יעקב? המהר”ל ב’גור אריה’ מפרש שלא היה זה זמן קריאת שמע כלל, ומה שיעקב קרא היינו לפי שזו דרך עבודת הצדיקים שבזמן שמגיעה אליהם שמחה ותשועה גדולה, מתעורר ליבם תיכף להידבק ביוצרם, להללו, לייחדו, ולהידבק באהבתו יתברך, אשר חננו וגמלו את הטובה הזאת. לכן, באותה שעה שפגע בו יוסף התעורר יעקב אבינו לקרוא קריאת שמע, לייחד יוצרו, ולקבל עול מלכותו בשמחה ובאהבה” (‘לקח טוב’ לרב בייפוס).
לאחר עשרים ושתיים שנות כאב ארוכות שבהן רוח הקודש אינה יכולה לשרות על יעקב מפני עצבותו, מגיע הרגע הזה: בנו נופל על צווארו ובוכה את כל דמעות הגעגועים והשמחה העצומה. ויעקב? גם הוא בוכה על צוואריו? לא, יעקב קורא קריאת שמע.
”ומוסיף על זה מרן זצ”ל שזה ממש ההיפך ממה שהאנשים הפשוטים אשר יודעים שחתן פטור אפילו מקריאת שמע החיובית לפי שאינו יכול לכוון… ואצל הצדיקים אדרבה, בזמן רום פסגת השמחה, אז מכוון יותר ויותר בקריאת שמע בכלות הנפש.
“במשנה בברכות אנו כבר עומדים על שתי הדרכים בעבודת השם הנזכרות לעיל. לאחר שאומרת המשנה שחתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון, היא מביאה מעשה ברבן גמליאל, שקרא בלילה הראשון שנישא. אמרו לו תלמידיו: ‘לא לימדתנו רבינו שחתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון?’ אמר להם: ‘איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת’.
“רבי חיים מוולאזין מבאר זאת: ‘כרגיל, נתון אדם בעול עסקיו היומיומיים, ומוחו שקוע בחלק ניכר של היום בענייני חולין, לכן, כאשר הוא קורא קריאת שמע או עומד בתפילה, עליו להתאמץ מאוד בשביל להשתחרר ממחשבות החולין ולכוון ליבו לשמים. מכאן, הפטור הוא רק בשביל למנוע ממנו להתאמץ, ולכן חתן ביום חופתו לא מחויב למאמץ זה של קריאת שמע’” (שם).
אנחנו מהאנשים הפשוטים, שפותחים את ספר התהילים בדמעות כשמישהו חולה חלילה, שנוסעים לעמוקה ולצפת כשמישהו כבר מתבגר מדי וזיווגו עודנו מתעכב. אנחנו מאלה שמקבלים קבלות כשהמצב הביטחוני מתוח, ובוכים ב’שמע קולנו’ כשצריכים ישועה. אנחנו האנשים הפשוטים שחיינו טרודים ולחוצים ובהולים, ופתאום משהו נתקע בגלגלי היום יום, מאט את הקצב ואת הריצה, ומושיב אותנו בפחד או בכאב, בדאגה או בצער גדול, ליד הסידור. לכי, אומר לנו המצב, קראי אל האלוקים, תתחזקי קצת…
אבל יעקב אבינו לא היה מהאנשים הפשוטים, הוא היה מהאנשים המורמים מעם, וכשהוא פגש בבנו הוא מיהר לקרוא קריאת שמע מתוך הודיה להשם. זוהי התגובה הכי ספונטנית וטבעית, לאנשים שמתהלכים כל חייהם את האלוקים.
”וכך היה אצל רבן גמליאל: הוא נתכון כל כולו בעבודת השם, כל מעיניו היו בדברים שבקדושה, אצלו הקושי הוא הפוך – קשה לו להשתחרר ממחשבות הקודש אפילו כאשר הוא נדרש לכך! מכאן שבשבילו פטור מקריאת שמע הוא עצמו המאמץ הגדול, שאינו חייב בו. ולכן אמר לתלמידיו: ‘איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת’” (שם).
כל כך הרבה אנשים עסוקים בשמחות ובנחת, אבל הם עסוקים מדי בשביל להביט למעלה… הם עסוקים בלחתן ברוך השם את הילדה שלהם עם בחור מצוין ממשפחה מצוינת; הם עסוקים בלשפץ את הבית שלהם שברוך השם הם יכולים סוף סוף להפוך אותו לגדול ויפה יותר; הם עסוקים בעבודה שלהם, המפרנסת והמספקת; והם עסוקים בגידול הילדים שלהם, הבריאים, החכמים, החמודים ומלאי החיים. האם באמת אין לנו אפילו רגע אחד בשביל לדבר קצת ולהתקרב, מתוך שמחה ותודה, אל הקדוש ברוך הוא?!
האם רק כשמישהו חולה מוצאים את הזמן לעשות את זה?
למה לא להתפלל בתודה כשמצליחים בקניות, כשהילדה מביאה מבחן טוב וכשהילד מצליח לקלוט את האותיות? למה לא להתחבר לריבונו של עולם כשהחלות יצאו תפוחות ויפות, הריח של המרק ממלא את כל הבית, ויש לנו כוח או טינקו (או גם וגם) לשטוף את הרצפה?
למה לא לקרוא קריאת שמע באמצע החיים?
באמצע הערב הכי מאושר?
לא, לא חיתנו אף אחד, אבל הכנו חביתה וסלט וקילחנו ילדים, ועכשיו הם שוכבים בפיג’מה וקוראים לי במקהלה נרגשת (האמצעית בטח ארגנה אותם) “אמא–סיפור. אמא–סיפור!” כאילו מדובר בדקלום גאוני.
הנה רגע של קריאת שמע. לא שלהם, שלי.
בכל בית ישנם הרגעים הטובים האלה שבהם רק צריך להרים את העיניים לשמיים, להרגיש את הקרבה המופלאה הזאת, ולהיות שם עוד רגע קטן, במקום הטוב הזה שרוצה להיות רק טוב. ”גם מי שעדיין לא זכה להגיע לדרגה נעלה זו שבעבודת השם יכול לראות כאן כיצד צריכה להיות עבודת השם בשמחה. כאשר זוכים אנו לאושר ולהצלחה בכל מיני עניינים עלינו לזכור את נותן הטובה ולהכיר בטובתו. עלינו לשאוף לנצל רגעי שמחה אלו להתרוממות נפש ולהתעלות באהבת השם וביראתו. זה מה שעשה יעקב כשנפגש עם יוסף. עול מלכות שמים הנתון עליו כל העת מתלכד יחד עם השמחה הגואה, שניהם יחד מוקדשים לגבוה, נותנים הודיה להשם בלב שלם, ומרוממים את האדם במעלות אהבת השם ויראתו” (שם).
עבדו את השם בשמחה. בתוך השמחה!
