בית ספר לחיים

ושוב, השבוע, אני צמוד לפרשת השבוע. שוב מצאתי בה פתרון לרוב המצוקות האנושיות שלנו; את השיטה כיצד לפתור את רוב הסכסוכים והבעיות החברתיות שלנו. ממש כך. לו היינו פועלים לפי העיקרון העולה מן הדברים הללו, חיינו היו משתנים בתכלית השינוי. ומי מאיתנו לא היה רוצה שיחסי האנוש שלו יהיו משופרים?

לא מאמינים? בואו ונברר לעצמנו פסוק אחד בפרשה שנקרא השבת – פרשת ויחי. הרגע בפרשה שבו אנו דנים הוא הרגע אחרי קבורתו של יעקב אבינו עליו השלום במערת המכפלה אשר בחברון. והנה, לאחר רגע זה מופיע פסוק בתורה אשר אם נעמיק בו – נחשוף את הפתרון שאותו ציינתי בתחילת דבריי. וכך נאמר שם:

"וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ… וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ" (בראשית נ, טו).

מה פתאום התעורר בלב האחים החשש שיוסף ינצל את העובדה שאבי המשפחה הסתלק לבית עולמו כדי 'לסגור איתם חשבון'? מדוע חשבו שהוא עדיין זוכר את מה שעוללו לו אחרי שנים רבות כל כך?

ובכן, הייתה להם הוכחה לכך. מספר לנו המדרש (משנת רבי אליעזר פרק ז) בהסבר המילה 'ויראו':

"מה ראו? אמר רבי יצחק, ראו את יוסף כשחזר מלקבור את אביו הלך והציץ בתוך הבור".

הנה, לכאורה הייתה בידם הוכחה מוחצת שהוא עדיין מהרהר בטראומה של השלכתו לבור על ידי האחים. הנה, העבר שאותו הם מבקשים לשכוח, חי בליבו של יוסף ולא נשכח כליל. והואיל והכוח והשלטון היו בידי יוסף, חששו מתגובתו הזועמת והנקמנית.

זו הייתה העובדה. כלום צדקו בפרשנותה?

והייתה להם עוד הוכחה, המרמזת שהנה כעת הגיע זמן הפירעון ויוסף יתנקם בהם. גם את זה מצאנו במדרש, שאותו מביא רש"י על אתר:

"מהו 'ויראו… כי מת אביהם'? הכירו במיתתו אצל יוסף. שהיו רגילים לסעוד על שולחנו של יוסף והיה מקרבן בשביל כבוד אביו, ומשמת יעקב לא קרבן".

אכן, עובדה משכנעת. כל עוד האב היה חי השתתפו האחים בסעודות שערך יוסף בארמונו, כשהאב הזקן יושב בראש השולחן. אולם עכשיו, כשיעקב איננו, הוא מתנכר להם ולא מזמין אותם יותר.

אין להכחיש, זו הייתה העובדה. אולם האם גם הפרשנות של האחים לצעד זה של יוסף הייתה נכונה ומוצדקת?

האחים האמינו בכך. הם היו משוכנעים שלא טעו בהסברת שני האירועים העובדתיים. בתחושתם אף מצאו ששניהם נבעו משורש אחד: מתוך שנאה כבויה בלב יוסף שהתעוררה אחרי מות האב.

אכן, שתי עובדות אלו הביאו את האחים להמציא צוואה, כאילו יעקב ציווה למסור לו שהוא מבקש לא להתנכל להם, עיינו שם בפסוקים. הם לא דיברו אמת. ובאמת, מכאן לומד רבן שמעון בן גמליאל (בראשית רבה ק ח) שלמען השלום מותר לבדות דברים ובלבד שישרור שלום ולהשיב אותו על כנו.

אך מה שמתברר הוא שלא כך היו פני הדברים.

נכון, יוסף הצדיק, אחרי שקברו את האב במערת המכפלה אשר בחברון ולפני שחזר למצרים, פנה לבקר את הבור ליד דותן שאליו השליכו אותו האחים, אל בור שאומנם מים לא היו בו, אבל נחשים ועקרבים בהחלט כן. כלומר, חייו ניצלו כשנחלץ ממנו ועל זאת חשב שעה שעמד לפתחו של הבור. הנה, מאיר את עינינו המדרש:

"והוא לא נתכוון אלא לשם שמים. אמר: 'כמה נפלאות עשה לי הקב"ה, שהצילנו מן הבור הזה' – והם לא ידעו מה היה בלבו ואמרו: 'לו ישטמנו'".

מרתק, לא? אותה עובדה זוכה לשני פירושים קוטביים: פרשנות האחים החשים מאוימים, והפירוש האמיתי של יוסף – לנצל את ההצצה אל אפלת הבור כדי להודות לקב"ה על נפלאות הצלתו.

כך גם בעובדה השנייה. האחים ראו באי־ההזמנה לסעודה בארמון ניכור ושלב ראשון לפני נקמה אפשרית. ואילו לגבי מה שבאמת קרה מאחורי אי־ההזמנה הזאת שוב המדרש מאיר את עינינו:

"אמר רבי תנחומא: הוא לא נתכוון אלא לשם שמים. אמר: 'לשעבר אבא מושיב לי למעלה מיהודה שהוא מלך ולמעלה מראובן שהוא בכור. ועכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהן'".

קולטים? שוב אותה תוצאה. פרשנותם המוטעית של האחים לעובדת אי־ההזמנה לסעוד על שולחנו של המושל, מול הסיבה האמיתית לצעדו יוצא הדופן של יוסף. כי יוסף חש שמלכותו לא משנה במהות את היחסים הנכונים במשפחת ישראל. כל עוד יעקב אבינו עליו השלום היה קיים, חִייב יעקב את יוסף לשבת בראש המסובים. אולם עתה, מי מתיר לו, ליוסף, להתנשא מעל אחיו הבכור – ראובן – או מעל האח – יהודה – שהוענקה לו המלכות?

עובדה אחת ושתי פרשנויות שונות. האחת, השגויה, מעוררת פחדים וחששות, ואילו השנייה מלאה באהבת ד', ברגישות גדולה ליחסי אנוש בתוך המשפחה, המעוטרת בענוות אמת של יוסף הצדיק.

ויוסף הצדיק אומנם הוכיח להם בדברי נועם המתקבלים על הדעת שפרשנותו היא־היא הנכונה – והאחים נרגעו כשהם מגלים עוד טפח מגדלותו של האח שלו ביקשו להתנכל.

האם אנו שמים לב לנקודת התורפה ביחסינו עם הזולת המתגלה בפרשה זו בחיי האחים הקדושים?

כמה מחלוקות וסכסוכים בתוך קהילתנו, בתוך ביתנו, בין בני זוג, בין ילדים להוריהם, בין מלמדים לתלמידיהם, ביחס לבנים נושרים או על סף נשירה, בין קהילות המסוכסכות אחת עם חברתה או בתוך קהילות, ובכלל, בכל מקום במערכת היחסים הסבוכה בין איש לרעהו – כמה מחלוקות, יריבויות והתנכלויות היו נחסכות, לו היינו יודעים להפריד בין העובדות ובין הפרשנות המיידית העולה בראשנו.

לו היינו נעצרים לרגע ולא משוכנעים אוטומטית שזה ההסבר האחד והיחיד להתנהגותו של פלוני כלפינו או כלפי מי שיהיה! בדרך כלל אנו מעניקים את הפרשנות על פי הכלל – 'הווי דן את כל האדם לכף חובה', כלל שהמצאנו, שכן כתוב ההפך: "הוי דן את כל האדם לכף זכות". ואילו פרשת אחי יוסף מלמדת אותנו לחשוד בהסבר העולה אוטומטית לגירוי של עובדה כלשהי. לו יכולנו לעצור מחשבה ולו לכמה דקות תוך חיפוש עוד הסברים, כדי לפרש את מה שקרה לנו, כלום לא היינו נהנים במקרים רבים משלום, מאחווה ומרעות? כלום פרשה זו לא מהווה עבור כולנו בית ספר נאות כיצד להצליח בחיים בלא ריב ומצה?

צידה לדרך:

יהודי אמיתי תמיד רץ

או שהוא רודף אחר מצווה

או שהוא בורח מן העבירה

(רבי יצחק מוורקא)