צדיק סופי

על סיומים של סיפורים והתחלות של מחשבות

א

האיש שחידש את סגנון הכתיבה הזה, זכה בפרס נובל.

קראו לו גבריאל גרסיה מרקס, וכמו שאפשר להרגיש בצליל השם – הוא דרום-אמריקאי. ולא, אין שום צורך להשחית זמן, ודאי לא באלול, על הספרים שלו. מספיק לקרוא את שמות הספרים שלו. הם עצמם מספרים משהו.

ויש לו גם ספרון קטן, שהמורים לכתיבה יוצרת ממליצים עליו (אני לא!) גם בגלל שמו: 'כרוניקה של מוות ידוע מראש'. מה שמיוחד בו, זאת העובדה שהכותרת מגלה את סוף הסיפור: מישהו ימות. ואם זה לא מספיק ברור מהכריכה, משפט הפתיחה של הספר מתאמץ להדגיש את העניין: "ביום שעמדו להָרגוֹ, קם סַנטיאגוֹ נַסאר בחמש ושלושים בבוקר לחכות לאנייה המביאה את הבישוף".

הבחירה הזו מפתיעה ממש. כל בר דעת יודע, שאין סיכוי להחזיק קורא במתח אחרי שגילינו לו את הסוף. וכאן מגיעה הטכניקה של מרקס: כבר מהעמוד הראשון ברור לך בדיוק מי ומה ימות. ובכל זאת אתה מתוח לראות 'איך' זה יקרה.

נחזור לענייננו. זה שכתב את התסריט הפוליטי של השבועות האחרונים, הכיר את הטכניקה. נכון, כבר מהרגע הראשון היה ברור ש'יהדות התורה והשבת' תרוץ ברשימה אחת. אבל אז נפתחה העלילה המותחת. והאמת שהיו רגעים שכבר התחלתי לחשוש שאולי הפעם העלילה תסתבך. המיקס הזה של טיעונים פוליטיים ואידיאולוגיים, הבלבול בין מה שנאמר בבתי גדולי ישראל לבין אינטרסים של עסקנים מסביב – עלול להביא אסון.

אבל כמו שיודע כל קורא חרדי, אצלנו הסיפורים מסתיימים טוב. כל הקצוות נקשרים, הרעים נזרקים ולטובים הייתה אורה ושמחה וששון. זה בדיוק מה שקרה. ואני מודה, סצנת הסיום הייתה מרגשת ומלאת הוד.

אל חדר בני ברקי קטן, פוסעת קבוצה של יהודים מבוגרים. המצלמות קולטות את הדרת הפנים שלהם, אבל המוח מחשבן שיש כאן יותר מאלף (!) שנים של יגיעה בתורה, שמתיישבים סביב שולחן אחד, ומקבלים את החלטת ה'מועצת':

הולכים יחד, באגודה אחת.

רק כדי להשאיר ציפייה לפרקים הבאים, מישהו צועק במיקרופון שהעסק לא ממש גמור, ובעתיד יצטרכו לחשוב מחדש – אבל עכשיו מניחים הכל בצד ויוצאים למערכה. הפרק הבא – ומבחינתי הקובע – יתרחש בתקופה הקרובה, כשאדמו"רי 'אגודת ישראל' יתכנסו ויתנבאו בסגנון אחד.

עכשיו, אחרי שנשמנו לרווחה, מגיעה השאלה: 'מי המנצח?' ובכן, אנחנו המנצחים. היהדות החרדית. התורה. השבת. גדולי ישראל. את היום שבו "הותרו שבטים לבוא זה בזה", מגדירים חז"ל כיום טוב הכי גדול בשנה.

צדיקים יראו וישמחו, חסידים ברנה יגילו… כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ.

ב

מבחינה ספרותית, לסוף של סיפור יש חשיבות מיוחדת. גם אותו צריך ללמוד.

אם התחלת סיפור אמורה לשכנע את הקורא לקנות את הספר, לסוף יש מטרה אחרת לגמרי. הוא אמור להשאיר לקורא טעם טוב, לגרות אותו לצפות לספר הבא, או לגרום לו לשתף את החברים בחוויה. סוף איכותי במיוחד, ישאיר המון חומר למחשבה.

יש כל מיני אפשרויות. ככל שמתעסקים עם אנשים פחות מיומנים, הסוף חייב להיות טוב. אגדות הילדים תמיד נגמרות באושר ועושר, וסיפורי הצדיקים מסתיימים כשהפריץ כורע ברך לפני הצדיק ומתחייב לא להציק עוד ליהודים.

ככל שמתבגרים, ובעיקר כשמתפתחים אינטלקטואלית, מבינים שהמציאות הרבה יותר מורכבת. יש סיפורים עם סוף גרוע, וברוב המקרים אין להם בכלל סוף.

באו ניקח את סוף הסיפור הפוליטי של יועז הנדל. שר התקשורת שרק לפני כמה חודשים התנשא על כמה אדמו"רים, פרש השבוע מהפוליטיקה בבוז גדול. נכון שסגירת המעגל הזו מתוקה. אבל רגע לפני שהח"כים והעיתונאים יוצאים בהכרזות על מה בדיוק גרם למה, מומלץ לזכור שהעולם שסביבנו מלא ביותר מדי אנשים שזלזלו ומזלזלים בקודשים – ודרכם מצליחה ומשגשגת. לא הכל נע על ציר של קפידא או מופת. יש גם חשבונות לא ידועים.

אבל בסיפור של הנדל, אין צורך להשתמש במיסטיקה. אפשר להתבונן וללמוד משהו לפרקים הבאים. אדם שמתנהג בצורה אדנותית כלפי מנהיגים שגדולים ממנו בכל תחום; אדם שאוטם אוזניים מזעקה של רבבות אנשים, הוא אדם שאין לו סיכוי להנהיג ולזכות לאמון ממישהו. פסיכולוג טוב יקבע לוודאי שהנדל, כמה אירוני, סובל מהפרעת תקשורת קשה.

סוף דבר, אמר החכם, את אלוקים ירא. כי זה כל האדם.

ג

רגע לפני סוף השנה, היה לנו גם סוף מלכותי מפתיע. סופה של הממלכה הבריטית.

כמי שסובל מהפרעה נוסטלגית חריפה – כן, יש דבר כזה – כבר שבוע שלם שאני מרותק באובססיביות לשלל הארמונות בממלכה הבריטית. כל רגע שם מרגיש כמו מסע במנהרת הזמן. הארמונות, הטקסים, ההכתרה, החתימות וכמובן מסע ההלוויה.

מי שעמד פעם בחצר ארמון וינזדור בשעת חילופי המשמרות המפורסמים – מכיר את התחושה. אתה מתבונן במופע המוזר הזה, בחצוצרות הבוהקות, בחיילים אדומי החולצות, בהליכות המוזרות מצד לצד בקצב אחיד – ומרגיש כמו בחלום מוזר ומצחיק גם יחד.

לאדם בן ימינו, כל המושג מלוכה הוא עניין בלתי מושג. מין משל מוזר ששייך לעבר הרחוק. משהו שצריך משל נוסף כדי לקרב אותו אל התודעה.

כששוחחתי השבוע עם ידיד ליטאי, בעל מחשבה, הוא הפנה אותי לאחד מספרי המחשבה הליטאיים הכי מפורסמים – שלבושתי, השבוע למדתי בו לראשונה בחיי – 'עלי שור', שכתב אביר המחשבה רבי שלמה וולבה זצ"ל. יהודי שהכיר היטב את העולם ואף למד פסיכולוגיה בצורה מקצועית.

בתוך קטע ארוך על 'מלכיות' של ראש השנה, הוא כותב את המילים הבאות: "אין לנו היום ציור מוחשי של מורא וכח מלכות. כי כמעט בטלה המלוכה". וכאן מתחילה מסה ארוכה ומרתקת שמומלץ לקרוא במקור.

הרב וולבה מוכיח, כיצד הממלכות האבסולוטיות בימים עברו, היו שיעור מוחשי של מלכות שמים. וכאן הוא מגיע ל"זמן החדש": אחרי המהפכות העולמיות ש"תיקנו שהמלך יהיה כפוף לחוק המדינה – זה צמצם בהרבה את השפעת המלך, אבל כבוד המלוכה עדיין לא נפגע ב'מונרכיה הקונסטיטוציונית'.

"בתקופה האחרונה", הוא ממשיך, "בטלה המלוכה כמעט כליל, ורק בארצות ספורות יש עוד מלך. במקום המלוכה באה רפובליקה ומשטר דמוקרטי. העם שולט – יותר נכון: המפלגה שולטת. אימת מלכות – אין עוד". אפילו נשיאי המעצמות צריכים להחניף לכל חוגי האוכלוסיה כדי להיבחר שוב.

"כיצד נוכל להבין את התהליך הזה מבחינת ההשגחה העליונה?" שואל רבי שלמה. והתשובה שלו מפתיעה ממש: ביטול המלוכה הוא תוצאה של ריחוק הדורות האחרונים מהאמונה. כל עוד בני האדם קרובים אל האמונה, ההשגחה מספקת להם ציור מוחשי שיעזור להם להבין את מלכות השמים. ברגע שחדלו מלהאמין, "אין עוד משמעות בציורים, ומתבטלת המלוכה".

וזה לא מסתיים. הרב וולבה הולך ומנסה להבין את המציאות השלטונית שסביבו ומה היא מלמדת על מלכות השמים. "והנה", הוא כותב, "במלחמת העולם השניה נוצרה צורה חדשה של ממשלה: 'ממשלה גולה'. היו מדינות שהצורר ימ"ש כבש, אבל המלכים הספיקו לברוח לאנגליה ושם הקימו ממשלה".

ולא, הוא מתעקש, לא מדובר בממשלה דמיונית. היה לה תפקיד – היא החזיקה את רוח העם. "העם לא נכנע לכובש, כי ידע שמלכו נמצא, אם כי בריחוק מקום". הממשלה הגולה מצאה דרכים לתקשר עם העם ולכוון את פעולות ההתנגדות ומלחמת הגרילה נגד הכובש – והעם ציפה ליום שמלכו יחזור לארץ.

וזה לא בחינם. את הממשלה הגולה, מסביר הגר"ש, המציאה לנו ההשגחה, כדי שנראה ציור מוחשי של 'השכינה הגולה'. "העולם כולו נכבש על ידי האויב, ומלך העולם אינו מולך בגלוי על ברואיו… אבל גם שכינתא בגלותא היא ממשלה של ממש… וממקום סתרה היא מכוונת את כל ענייני העולם, והעם הנאמן אליה אינו נכנע לאויב, ורק ממנה הוא מקבל פקודות איך לנהל 'מלחמת גרילה' נגד האויב ומצפה בכל יום שהשכינה תתגלה שוב".

איש שיחי סיים את הדברים ואמר: "אם תמשיך את הרעיון הזה, תוכל אפילו לחשוב על הלקח שההשגחה לימדה אותנו בשבעים השנה האחרונות, כאשר המלכה הייתה אישה, והעיתונות החרדית לא פרסמה את תמונתה: כל זה רמז לכך שאנחנו לא מספיק מציירים 'שויתי' לנגדנו תמיד. לכן המלוכה הייתה נסתרת. מי יודע, אולי עכשיו גם מלכות השמים תתגלה בליבנו"…

ד

ויש משהו שאפשר ללמוד במיוחד מ'ציור' בית המלוכה הבריטי.

לכאורה, מדובר במוסד אנכרוניסטי, מיותר ומגוחך. כל כולו מופע של חוסר שייכות לעידן החדש. מדובר במשפחה מסוכסכת, שאיש לא בחר בה ולא באמת צריך אותה. מאחורי החיוכים האציליים הללו, עומד גזע שאבותיו שיעבדו ורצחו מיליוני אנשים בכל הגלובוס.

ולמרבה הפלא, לא רק שאף אחד לא שונא אותם, להפך, כולם מתרפקים עליהם באהבה והערצה אין קץ. המלכה המנוחה, הייתה הדבר הכי רגיש בבריטניה. אפילו הסטיריקנים הנשכניים של אנגליה שמרו על כבודה.

כשמתבוננים בעניין, אפשר להבין שאדרבה, דווקא העובדה שהמלוכה כבר לא רלוונטית, היא שגורמת לכולם להתרפק עליה בהערצה. שלטון שאיננו נותן שום הוראה, והוא מסתפק רק בכתרים וסמלים חיצוניים – הוא דבר שכולנו מסכימים לאהוב. נשכח לו את כל חטאי העבר, ונתרפק על האצילות הבלתי מחייבת.

ההתרפקות החלולה הזו, עשויה לבוא גם לנו. לא פעם אתה רואה אנשים שכל חייהם רדיפה אחרי מותרות והנאות – והם מתרפקים בגאווה על "הבית הפשוט של רבי חיים קנייבסקי", או על "המיטה של הרב שטיינמן".

מי יודע, אולי לכן הממשלות של ימינו הן כאלו שמתערבות ומכתיבות כל רגע. כדי שנזכור שלא מספיק להתרפק, צריך גם לציית. ככל אשר יורונו.