צוואת קדושי מירון

הם הלכו אל דרכם האחרונה באותה שירת 'אני מאמין' קדומה ומרטיטה, ויש להם מסר עבורנו

יש רגעים שהמילים נגמרות. השתיקה מחויבת.

לאורך חיי אני נדרש שוב ושוב אל אותה שאלה קדומה ששאל אבי הנביאים, משה רבנו.

הוא עולה למרום והקדוש ברוך הוא מראה לו שתי תמונות שונות. בתמונה הראשונה נראה רבי חשוב, לפניו עשרות אלפי תלמידים, והוא דורש תילי תילים של הלכות. התלמידים מתלהטים, ומשה רבנו שומע מפי הגבורה על אותו רבי מיוחד, עקיבא בן יוסף, שעתיד להאיר את כל הדורות.

מיד לאחר מכן מראים לו תמונה נוספת. אותו רבי קדוש ניצב, סביבו אסטרדיוטים שסורקים את בשרו במסרקות של ברזל. מפיו של משה מתמלטת זעקה: "ריבונו של עולם – זו תורה וזו שכרה?" הודיעני נא את דרכיך.

ולא, הוא לא זוכה לשום תשובה. "שתוק!" נאמר לו. "כך עלתה במחשבה לפניי".

סופו של רבי עקיבא אינו המחזה היחיד שעשוי לבוא לעם היהודי ולטלטל אותו באותה שאלה – "למה?! על מה עשה ד' ככה?" השאלה הכי נוקבת שתמיד-תמיד נותרת בלא מענה. ירמיהו הנביא שואל אותה שוב, חבקוק הנביא גם הוא שואל – למה תחריש בבלע רשע צדיק ממנו, וספר שלם בתנ"ך מוקדש לכאב הזה, ספר איוב.

בהקדמת הרמב"ן לפירושו לספר איוב הוא מתייחס לכאב הזה של 'צדיק ורע לו', וכך הוא כותב על תמיהה זו: "דבר מכאיב הלבבות ומדאיב המחשבות. ממנו לבדו נמשכו רבים בבל הדורות לכפירה גמורה והוא – הראות בעולם משפט מעוקל. כי יאמרו, מדוע דרך פלוני ופלוני צלחה? ולמה פלוני ופלוני שיראו צדיקים אבדו? זהו שורש המרי והמרד בכל המורדים, מכל אומה ומכל לשון".

לעיתים השאלה הזו כל כך חורה, עד שיש כאלה אשר מתקשים להתמודד עם חיי האמונה בצילה. דוד המלך עצמו מתאר זאת בספר תהילים (מזמור עג), בתיאור שיש בו משהו מטפורי לאסון מירון תשפ"א. הוא מתאר את הרגע הזה שבו הוא רואה את חוסר הצדק של העולם. הוא כביכול נדחף אל מסדרון צר של מוות רוחני. "ואני", זועק מלך ישראל, "כמעט נטיו רגלי". האמונה כמעט נופלת ומתרסקת. כולם מסביב זועקים "ואמרו: 'איכה ידע ק-ל? ויש דעה בעליון?'" אבל דוד ממשיך, נאבק ונלחם. הוא יודע שיש שאלות שאין עליהן שום תשובה מניחת דעת.

כניצול שואה, מצאתי את עצמי לא פעם יושב מול ניצולים אחרים וסופג את השאלה הזו שמתפרצת בכאב גדול. בכל פעם מחדש, הצורך לגייס את האמפתיה מחד ואת ההסבר ההגיוני היחיד שהמוח האנושי, שמוגבל מכדי להבין את עומק מחשבות הבריאה, מסוגל להגות, מאידך – מתיש ומפרך.

התשובה על השאלות הללו, מזקיקה עיון מעמיק שלא תמיד מתאפשר. אבל כשאני נדרש לתמצת אותה באמרה אחת, אני תמיד משתמש בדבריו הנוקבים של השרף רבי מנחם מנדל מקוצק זי"ע שהיה אומר: "כוח עליון, שכל דרכיו נהירים לי וכל שבילי מחשבתו ברורים לי וכל ההחלטות שלו מובנות לי – אינני יכול לסגוד לו".

אילו היו פרושות בפניי כל דרכי הקב"ה ואם הייתי מסוגל לתרץ את כל הקושיות, הרי שלא זה האלוקים. אם אני יודע עליו הכל, אינני יכול לעובדו בכל לבבי. אינני יכול להעריץ ולקדש אותו, הרי הוא אחד כמוני, כאחד האדם – הנשאל, הנחקר והמשיב הסברים.

לכן, לפני שמנסים בכלל לעסוק בעניין הזה, חייבים להסכים על העיקרון הראשון והברור: כמה שנהיה חכמים ומוכשרים, בסופו של דבר המוח שלנו מוגבל. אין לנו שום סיכוי להבין ולדעת את הבלתי מובן והבלתי מוגבל.

אבל אנחנו, בני אברהם יצחק ויעקב, קיבלנו כוחות אמונה אדירים. אנחנו לא צריכים להבין. באופן אישי קשה שלא להצטמרר מסגירת המעגל האמוני הנוקב שראינו בכל התיעודים. בדיוק כמו אז, כשנסעו יהודים אומללים ברכבות המוות לדרכם האחרונה באושוויץ וטרבלינקה ובפיהם אותה שירה נוקבת ומתחננת, "עם כל זה אני מאמין". אותו ניגון ממש, שחיבר ר' עזריאל דוד פסטג הי"ד, הוא זה שליווה גם את קדושי מירון בדרכם אל מתיבתא דרקיעא.

זו הצוואה הכי גדולה שהם הותירו לנו בלכתם מעימנו: ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אני מאמין.

.

ובתוך האופל הכבד מנשוא, יש גם ניצוצות של אור שיכולים להאיר את הנשמות הנכאבות. מחזות האמונה שבהם נתקלנו בימים האחרונים, הם גילוי אור מרהיב שרואים אותו כל עמי הארץ בעולם.

ומה שמרגש לא פחות, זה לראות את השלהבת היהודית ניצתת. גילויי האחווה הבלתי צפויים שנוכחנו לראות בשבוע האחרון, הם משהו שאי אפשר להתכחש אליו. ראינו אותם, מאות רבות של אחים מתל אביב שמסירים את כל חילוקי הדעות, מפשילים שרוולים ונעמדים בתור כדי לתרום מדמם – לרפואתם של פצועי מירון.

ראינו גם מאות בני נוער יקרים, שמבטלים את המסיבות והאירועים שלהם, מתייצבים בכיכרות ובחוצות הערים, מדליקים נרות נשמה ומבכים את מותם של הקרבנות במירון. והשלהבת עולה מאליה, והאחדות שוב שוטפת את העם המופלא שלנו.

ושוב המחשבה תוקפת. הפסוק של החכם מכל אדם – 'אח לצרה ייוולד'. מדוע עלינו להמתין עד שמגיע אסון, כדי שניזכר שבעצם אנשים אחים אנחנו? והכי קשה ומכאיב, זאת המחשבה לאן תיעלם הסולידריות המרהיבה הזו, ביום שבו יעבור הזעם וייתמו ימי האבל. איך גורמים לכך שניצוצות האור האלו, יהפכו לאור גדול ולא ידעכו בטרם עת?

ועוד הערה אחרונה שמקננת בי בשבוע האחרון. מי שראוי להכריע בעניינים אלו הם כמובן גדולי וזקני הדור, שחייבים להימלך קודם בדעתם. אבל ייתכן שבעקבות המאורע של השנה, עלינו להרחיב את חגיגות ל"ג בעומר במירון – ליותר מיום אחד.

ידוע מנהגם של חסידים רבים בדורות עברו להגיע לציון הרשב"י דווקא ביום שלמחרת, כדי לשמור את העיניים והלב. ידוע גם מה שכתוב בספרים, שאור ההילולא של הצדיק נמשך ג' ימים לפניו ולאחריו – ולפחות יום למחרתו.

השנה הזו לימדה אותנו, שמדובר בעניין של פיקוח נפש. ייתכן אולי שראוי לנו לפרוש את ימי ההילולא לזמן רב יותר. כך יחגגו ולא יבואו לחשש פיקוח נפש, שדוחה הרבה 'עניינים' חשובים. אך כאמור, לפני כל הכרעה, יש להימלך בגדולי הדור.