'צענע' או צנע

זאת תורת ההזמנות. קל או כבד? שפטו בעצמכם. וגם: תובנה משמיים

01

הערמות מסודרות יפה זו לצד זו. טורים עורפיים של מעטפות סגורות וחתומות. כעת, מה שעוד נשאר, זה הטור של ה'ספקות'. הטור הזה כבר עומד כאן שבוע ימים בלי תזוזה, ואני, הערכאה העליונה והסופית, דוחה את ההחלטות שוב ושוב. זה לא קל. יש כאן לא מעט עניינים של בין אדם לחברו, ואולי גם קצת ספק-ספקא של פיקוח נפש. לא סתם אמרו חז"ל שאין שמחה כמו התרת הספקות.
טוב, לא אמתח אתכם יתר על המידה. מדובר בהזמנות לחתונת הבת שתחי' שתתקיים בעזרת השם בשעטו"מ באור לי"ז בכסלו הבא. אצלנו, זו עבודה קשה מאוד, מורכבת ורבת פנים. לפעמים יש צורך במליאה נוכחת של כל המשפחה כדי להחליט אי אלו החלטות לגבי המוזמנים. זה לא פשוט כמו שאתם חושבים.
בעיירה שלנו נהוג להדפיס שלושה סוגי הזמנות. ההזמנה הגדולה והמרכזית, שבתוכה מצוינים זמני החופה וזמני 'שמחת חתן וכלה' שאצלנו היא קרויה בקיצור 'צענע', על שם השעה עשר שאליה מוזמנים אלו שלא הוזמנו אל הסעודה. לצד זאת, ישנם שני סוגי כרטיסים קטנים יותר. האחד הוא הזמנה לסעודה שתחל בשעה שמונה בעזרת השם, למרות שכולם יודעים ששמונה היא תשע במקרה הכי טוב. הכרטיס השני הוא המורכב מכולם: כרטיס הזמנה ל'צענע'. הוא מיועד לאלו שבתווך. לאלו שהם לא קרובים כל כך שיש להזמין אותם לסעודה, אך גם לא מנוכרים כל כך שאפשר לשלוח להם סתם הזמנה כללית בלי אף כרטיס מסוים שיצוץ מתוכה.
הפתרון הוא גם וגם. כלומר, הם מקבלים כרטיס מיוחד של שמחת חתן וכלה, 'צענע', שאותו ממילא יש להם בתוך ההזמנה המרכזית, אבל הכרטיס המיוחד מסמל קרבה יתרה. כמובן שבכרטיס מציינים המחותנים בכתב ידם שגדולה תהיה שמחתם לראות את המוזמנים משתתפים, ועוד כל מיני דברי שבח נמלצים. המחותן כותב מצד זה בעברית או באידיש, והמחותנת מביעה את רגשותיה ההומים בצד האחר בשלל שפות. כל אחת כפי הבנתה. מאידיש דרך פלמית ועד אנגלית.
עד כאן הפרקטיקה. הביצוע, ואת זה למדנו כבר בנישואי הגדולה שתחי', מסובך מעט. בסוף אנחנו נזקקים להרבה חסדי שמיים, לזכות אבות ולתפילות מעומק הלב, שכל הזמנה תקלע לטעם הטוב של מקבלה.

02

בדרך כלל זה מתחיל בקלי קלות. ראשית, הצעד הראשון-הראשון הוא ללכת לבית הדפוס של 'אורה', ולרכוש את הרשימה המעודכנת של התושבים היהודיים. רשימה של חתונה קודמת אינה טובה לזו הנוכחית. יהודים בינתיים החליפו מקום מגורים, חדשים מקרוב באו, ויש שלדאבוננו הלכו לבלי שוב. למשל, כשהגעתי לגור בעיר היו בה רק שלושה דמנים. דוד אחד, אח אחד ואחיין אחד. היום יש קרוב לחמישה עשר בלי עין הרע. הדוד אומנם עלה לארץ הקדושה, אך תחתיו הגיעו עוד עשרה מבני הדור השני והשלישי. ר' אהרן גרינפעלד מ'אורה' מעדכן תדיר את הרשימה שלו. ולא רק זה, אלא כל מחותן שמוצא טעות או שינוי מזוכה במחיר מסוים.
הצעד השני הוא 'לשבת' על ההזמנה עצמה. זו לא עבודה מסובכת. הנוסח הבעלזאי הנהוג הוא אחיד למדי. רק צריך למצוא פסוק מהפרשה שיתאים לאירוע. זה כבר עניין של מזל. יש שמחתנים בפרשת מצורע ואז המצב די צר. הכללים זהים. החתן בשורה מעל הכלה, לא בשורה שווה. התארים גם זהים. תמיד זה יהיה 'החתן הבחור המופלג' שמתחתן עב"ג 'הכלה הבתולה המהוללה'. לא מפרטים ייחוס, מלבד את שמות הסבים המפורטים בעמוד השני. לא מפריזים בשבחי הצדדים. אין חרוזים עם ראשי תיבות של שני הצדדים, אין לוגו של החצר, ואף מחותן לא מוסיף לשמו את התואר הנשגב 'הקטן'. וזה בערך הכל. אלו שדורשים עיצובים מיוחדים, גורמים לעצמם עוד כאבי ראש. בדרך כלל הרוב הגדול שש ושמח בעיצובים הקבועים של 'אורה', ויוצא לדרך במהירות רבה. אולי פעם עוד אספר מקצת מהסיפורים המשעשעים שהרב גרינפלד סיפר לי על דרמות גדולות של מחותנים ומחותנות ואף הכלות עצמן, שהופכים את העולם כדי למצוא גופן מיוחד שעשוי להרחיב את דעתם.
משהנייר נבחר והטקסט נוסח והכל נבדק ויצא ללא שגיאות, כלומר, לא הרגו בטעות אף סבא או סבתא, או לא היגרו אותם אל מקומות שהם לא גרים בהם כלל, ההזמנות יורדות אל הדפוס. היום שום דבר לא ממש 'יורד' אל הדפוס, היום ההזמנות משוגרות מהמחשב אל מכונת ההדפסה, אבל כך נהוג להתנסח מדורי דורות ואין לשנות.

03

כשהסחורה מגיעה הביתה, העבודה רק מתחילה. קודם יש להפריד את ההזמנות מהכרטיסים ואת הכרטיסים בינם לבין עצמם, שלא יתערב חס ושלום כרטיס 'צענע' עם כרטיס 'סעודה'. כך הרי התחילו מלחמות העולם. אני טוען מזמן שזה בדיוק מה שקרה בסעודה הידועה של קמצא ובר קמצא. פשוט החליפו את הכרטיסים, אחד קיבל 'סעודה' במקום 'צענע', ועד היום אנחנו מתאבלים בגלל זה.
כעת הולכים מהקל אל הכבד. קודם מסדרים את הבטוחים. סעודה מצד אחד, והזמנה ריקה מצד שני. זה הכי פשוט. עדיין נדרשות ישיבות ארוכות כדי לוודא מי זה אברמוביץ מרחוב פלנטיליי? האם זה החתן של מושקוביץ שאמא שלהם זה עתה נפטרה והגיס שלהם פשט את הרגל? הופמן? יכול להיות מהדגים וגם יכול להיות אחד שמקרוב בא. ולמה אף אחד לא מספר לנו שהגרינוולדים עברו מבלגיליי לבית גדול ברחוב יאקאב-יאקאב. מעניין מאיפה יש להם כסף.
רק לאחר עבודה של ימים ארוכים מתחילה להסתמן מגמה כלשהי. כבר יודעים את הבטוחים. אלו שבטח מוזמנים לסעודה, ואלו שבטח מקבלים הזמנה בלי אף כרטיס. כעת מגיע המאני טיים. נשארנו עם רשימה ארוכה של משפחות שלגביהן ישנו ספק על גבי ספק: האם הם בכלל שייכים למועדון מוזמני הסעודה או לא? ואם לא, האם הם 'צענע' רגיל, כלומר הזמנה בלבד, או 'צענע' משודרג, כלומר, עם כרטיס של 'צענע'?
וככה עוברים להם הימים והרשימה מצטמצמת לה לאט. אחד הולך לסעודה, השני ל'צענע'. בסוף נשארים כל המקרים הקשים והבלתי מפוענחים. למשל, אנשים שהזמינו אותם בפעם הקודמת, אבל לפי המצב הנוכחי הם ממש לא עונים לקריטוריונים. את כל זה משאירים לי. אני נשיא הבג"ץ של ההזמנות. אני מתקשה להחליט. הלוואי שהייתי יכול להזמין את כולם. גם את החברים של החברים שלי.
אני מתאר לעצמי שהעניינים יסתדרו על צד היותר טוב, שבעזרת השם כל אחד יקבל את ההזמנה הראויה לו. אבל לו הייתי על תקן של מחוקק בעל השפעה, הייתי מציע שמעתה ואילך יתלו הזמנה בבית הכנסת ובעזרת הנשים. כל מי שמרגיש קרוב מאוד, קרוב כל כך עד שמקומו בסעודה, שיתכבד ושיבוא. מי שחש קרוב, אבל במידה מוגבלת, שיבוא ל'צענע', ומי שבכלל לא, שיתכבד ויישאר בביתו והכל על מקומו יבוא בשלום. כעת אנחנו נכנסים לבעיה אחרת, שהיא עניין הכמות שיש להזמין אצל הקייטרינג. אבל על זה בהזדמנות הבאה.

תובנה משמיים
לא קרתה תקלה. זו אכן התמונה של השבוע שעבר שהופיעה כאן באותו מקום. אבל זו לא טעות. יש המשך יפהפה ומאלף לקטע ההוא שבו תיארתי את הביקור המאכזב שלי בתוך המטוס הגדול ביותר בעולם.
כתב לי אחד מהקוראים:
"תודה על התיאור היפה. תמיד רציתי לטוס במטוס הזה. אך הגד לי, האם ישבת בסיפון העליון או התחתון? תוכל להגיד איפה מעניין יותר?"
עניתי לו כך:
"האמת היא שבהתחלה חשבתי כמוך. התלבטתי היכן לשבת, למעלה או למטה. דווקא רציתי לשבת למעלה, אבל התברר שכבר מלא. מתברר שיש לא מעט שרוצים לשבת שם.
"אבל מה? במטוס עצמו, במיוחד כשביקרתי למעלה וראיתי מהחלון את מה שראיתי, שזה בדיוק מה שראו יושבי הקומה התחתונה, חשבתי לעצמי: מה בעצם ההבדל בין לשבת בגובה של שנים עשר קילומטרים מעל הקרקע, לבין לשבת שנים עשר קילומטרים ועוד שלושה מטר? זה הרי דמיון והבל הבלים".
למחרת ענה לי הלה בלשון הזו:
"קודם כל, אתה צודק. לפעמים זה פשוט מצחיק עד כמה אנחנו מגוחכים עם השאיפות שלנו. עד כמה אנחנו נלחמים על משהו שהוא שום דבר. אבל בתשובתך, הארת את עיניי ועוררת בי תובנה מחכימה.
"זה גם עובד בצורה ההפוכה. לפעמים על הקרקע אנחנו עושים הכל בעולם כדי להיות יותר ממישהו אחר שאנחנו מכירים. אנחנו בעולם תחרותי של קנאה וכבוד. אנחנו מסתכלים על האחר, ורוצים להיות יותר ממנו. שואפים למעמד יותר חזק. ליותר כסף. ליותר השפעה.
"אבל מהשמיים, כשהקב"ה מביט בנו מלמעלה, אנחנו נראים כולנו כאלה קטנים, כאלה זוטרים, עד שבאמת המאבק שלנו על עוד כמה סנטימטרים של גובה חומרני, מעלה שם גיחוך עז. תראו את הנמלים הקטנטנות והרוחשות האלה נאבקות ביניהן על עוד איזה גובה בלתי מורגש בעליל. נלחמות כאריות על עוד איזה תואר מפוצץ שאין בו מאומה או איזה כיבוד.
"אולי כדאי שנלמד לכבד זה את זה. לא לנסות לחיות בקומה שמעל השני. כמובן שכל אדם בפני עצמו יש לו לשאוף לשלמות בכל היבט, אבל צריך שזו תהיה שלמות עצמית של עבודה עצמית. לא תוצאה של קנאה ותחרות וגאווה פסולה ורצון להיות מעל הזולת".