צרות של עשירים

מעבר לקו נשמע קול הבריטון המוכר לכל אזרח ישראלי. בין נסיעה באיפול תקשורתי לבקעת הירדן לדיון ביטחוני בקריה, ניהל ראש הממשלה נתניהו שיחה נסערת.
כשנתניהו מנהל שיחה נסערת הדבר מלמד כי הוא מזהה סכנה מתקרבת. הסכנה הפעם: זמירות ממשלת האחדות שהחלו להישמע בחוצות התקשורת.
לא צריך להיות בעל אוזן מוזיקלית חדה במיוחד כדי לשמוע את הצלילים. הם מפומפמים בימים האחרונים ללא הרף, בשלל ערוצים וצורות, מנשיא המדינה ועד לראשי האופוזיציה. הללו פועלים עם ראשי המפלגות החרדיות בשיטת 'אישית לוחצת'. המסר: 'תפעלו להקמת ממשלת אחדות עם גנץ, ותראו שזה ישתלם לכם'.
הסיפא 'תראו שזה ישתלם לכם' עשוי להישמע מפתה. בממשלה שמתקשה לקדם את ציפורי הנפש של הציבור החרדי, ובראשן חוק הגיוס, הצעה שכזו, לקבל קונצנזוס אופוזיציוני,, פלוס שקט תקשורתי יחסי – מנגנת יפה על הרגש המתוסכל של הפוליטיקאים החרדים. אלא שהמנוסים מהם מבינים: מדובר במלכודת. כל ריאיון תקשורתי עם פוליטיקאי בימים אלו, כולל את השאלה האלמותית, הדוחקת והלוחצת בו זמנית: 'מה לגבי ממשלת אחדות?'
בימים האחרונים, מתברר, החליפו מתנגדי הממשלה את הטקטיקה להפלתה. עם עליית נתניהו בסקרים ועם ההבנה שההפגנות אינן משיגות את מטרתן, הם קלטו שהקריאות להפלת הממשלה ולהליכה לבחירות אינן משיגות את מטרתן. הממשלה יציבה. ההומוגניות שבתוכה, המופרת מפעם לפעם על ידי חריקות קלות שאינן עולות כדי פירוק הממשלה, אינה מאפשרת לפרקה. האסטרטגיה החדשה שנבחרה, אפוא, היא לחבק את הממשלה. אדרבה, הם אומרים, אנחנו כבר לא מבקשים לפרק את הממשלה אלא לחזק אותה. להרחיבה. לצרף אליה את גנץ, וכך תוכל הממשלה לקדם עסקת חטופים בקונצנזוס.
את נתניהו הקריאות הללו לא רק שאינן מרגשות – הוא מזהה את הכוונות המסתתרות מאחוריהן. וכך, באותה שיחה נסערת שתוכנה הגיע לידי כותב השורות ואריה ארליך, אמר נתניהו כי "מיזם ממשלת אחדות שעלה בימים האחרונים הוא פיקציה של אחדות. הם לא מתכוונים אחדות, הם מתכוונים פירוק הממשלה".
נתניהו נימק בשיחות סגורות: "הרי תחת הכותרת 'אחדות' הם דורשים להוציא את בן גביר. המשמעות ברורה: לאבד את הרוב למחנה הימין הלאומי. זו לא אחדות אלא ניסיון להפיל את הממשלה בחסות אחדות מזויפת. הציבור החרדי צריך לדעת את זה", אומר ראש הממשלה בתקיפות. "אסור שגורמים החפצים בהפלת הממשלה יוליכו את דרעי וגפני שולל כאילו מדובר באחדות. דרעי וגפני מספיק מנוסים כדי להבין זאת, אבל צריך להזכיר, וכדאי שגם הציבור ידע, מה המזימה שעומדת מאחורי הקריאות המזויפות הללו".
באשר לעסקה אמר נתניהו בשיחותיו הסגורות: "כל עסקה, שלא תכלול את הקווים האדומים שהוצגו במסיבת העיתונאים על חשיבותו של ציר פילדלפי והנכסים החשובים ביטחונית לישראל, היא גזר דין מוות על חלק מהחטופים. אנחנו כמובן רוצים עסקה, ופועלים בכל דרך אפשרית להשבת חטופינו. בצד השני לא רוצים. חמאס אינו מעוניין כנראה בעסקה, ועובדה שהיא איננה יוצאת אל הפועל. המשימה שלנו היא כפולה: להחזיר את החטופים כולם, לא את חלקם, ובד בבד לעמוד על הדרישות הביטחוניות שיבטיחו שחמאס לא יחזור ליכולות הטרור שלו".

יוסף עליכם
בעוד פחות מעשרים יום ייבחרו שני רבנים ראשיים חדשים לישראל. אחת עשרה שנים חלפו ממערכת הבחירות הקודמת, והנוכחית תופסת את המפלגות החרדיות באחד מרגעי השפל הקשים. שלוש תנועות מפוארות וותיקות שנלחצות בצבת שבין מדינה שנלחמת על חייה לבין מערכת משפטית שחונקת כל אפשרות תקציבית למגזר החרדי. מזמן לא מדובר רק בהישגים: מדובר בקושי ממשי במילוי הצרכים הבסיסיים ביותר של הציבור החרדי, רוחניים כחומריים.
בימים כתיקונם, על מי מנוחות, האפשרות לצאת להפסקה חביבה של בחירות לרבנות, קוסמת לכולם. אחרי הכל הן הפנינג שבו כולם משתעשעים עם כולם. 150 חברי הגוף הבוחר שהפעם הצטמצם ל-140, הופכים למחוזרים. רבנים, דיינים, ראשי ערים וראשי מועצות דתיות, מקבלים את פניהם של הרבנים ומקורביהם שיוצאים ובאים בין הלשכות. חברי האספה הבוחרת מנצלים עד תום את הימים הללו. כל אחד מהם ממצה את הדיווידנדים הגבוהים ביותר שיוכל להבטיח לעצמו בתמורה לתמיכה במועמד שלפניו.
כל זה נאה ויאה כשמלכות ישראל יושבת לשבטיה בשובה ונחת. לא כשבחורי הישיבות חסרי סטטוס חוקי; תוכנית אופק חדש שללה תוספת מאלפי מורות; גזרת מעונות היום מרחפת כצל מעיק ומשבשת להורים את המשך שנת הלימודים הנוכחית; קיצוצי התקציב; והגזרות שהייעוץ המשפטי אינו מפסיק להנחית חדשות לבקרים.
הפנינג הבחירות לרבנות הראשית הופך להומור שחור בימים אלה. למי מהנציגים יש ראש פנוי לצלול ליריד המגזרי שמתקיים אחת לעשור, ולעסוק בבוכהלטריה הנלווית אליו, בעוד המלחמה האמיתית היא על הישרדותן של מיליון ושלוש מאות אלף נפשות המגזר, שנותרו חשופות למול המקפיאים המשפטיים ללא מגן ומענה?
לא בכדי הנציגים החרדים ממעטים להראות את פניהם בציבור. כמה פעמים אפשר לשוב ולומר שאין להם תשובה על שום דבר? וכמה תירוצים אפשר לספק כשהמצוקה היא אמיתית? ולתוך כל הבוקה ומבולקה המגזרית, ארבעה ימים לפני ראש השנה, נכנסות הבחירות לרבנות.

שומר החותם
שתי תקופות עיקריות נרשמו בדור האחרון על כס הראשונים לציון. הראשונה נחתמה על ידי מרן הגר"ע יוסף והגר"מ אליהו זצ"ל, שכגדולי הדור הספרדים הובילו שני זרמים: זרם ה'בית יוסף', שהנהיג הגר"ע יוסף, וזרם ה'בן איש חי' שהנהיג הגר"מ אליהו. בכך תמה התקופה הראשונה, שעסקה – לא רק, אך באופן עיקרי – בהחדרת פסקי ההלכה לכל בית בישראל.
אט אט, איבדה הרבנות הראשית מכוח השפעתה, וכאשר התעטף הראש"ל מרן הגר"י יוסף בגלימת אביו התברר כי לרבנות הראשית יש תפקיד אחר, חשוב לא פחות. לא רק לייצג את החזרת העטרה ליושנה ולהיות הפוסק המכריע בציבור הספרדי, אלא גם עמידה בתוקף כנגד החצר האחורית של הפוליטיקה הישראלית.
מוסד המחוקקים ומערכת המשפט שלחו את ידם בענייני דת ומדינה, במערך הגיור, תוך רישום גויים כיהודים, פגיעה במוסד הנישואין המקודש באפשרויות רישום שלא על פי ההלכה, ובכל אותם תחומים שנפרצו עלה הצורך ברב ראשי שאינו מחניף או נושא פנים, שצועד עם ההלכה בכל תוקף, גם אם ישלם על כך מחירים.
זו הייתה תקופת מנהיגותו של הגר"י יוסף בתמצית: לצד הרבצת התורה והשמעת עמדת היהדות הנאמנה, הוא היה לוחם גרילה אמיתי של היהדות וההלכה. הוא לא נשא פנים לאיש. לא רק ליועצים המשפטיים ולפוליטיקאים כמו לפיד ומתן כהנא, אלא גם לשרים החרדים או לראשי מפלגות חרדיות, שניסו, בעיניו, להתפשר ולהוביל מהלכים. הוא לא חשש לזמן אותם למעונו שבשכונת סנהדריה ולזעוק בפניהם מרה, עד שקירות הבית רעדו.
הגר"י יוסף הציג תפיסה אחת ברורה: המפתחות של אבא זצ"ל הופקדו בידי, ומשכך, עליי לשמור על הנהגת הציבור מפני טעויות. רועה נאמן לא מפקיר את עדרו ולא ייתן לזהות היהודית במדינה להיפגע. אגב, גם בתפקידו הבא בנשיאות מועצת חכמי התורה, ימשיך הבן הגדול לשמור על מורשת אביו ולא יאפשר לאיש לסטות מדרך הזהב שהתווה מרן הגר"ע.

זמן הכרעה
אחרי תום תעתועי הבג"ץ אנו עומדים עתה בפני מערכת בחירות נוספת לרבנות. שני מועמדים מובילים מסתמנים: אחיו של הגר"י יוסף, הגאון רבי דוד יוסף, והגאון רבי מיכה הלוי, רבה של פתח תקווה. הרב הלוי הוא הדמות המרכזית מרבני הציונות הדתית, שזוכה להכרה ולתמיכה מאוד רחבה במגזר התורני. לצידם מתמודדים כמובן שורה של רבנים, כולם גדולי תורה, כולם ראויים, ואנו האחרונים שנחלק ציונים לדמויות תורניות. מבחינת הסיכויים אלה שתי הדמויות שמעפילות לצמרת.
אלא שנכון לרגע זה, בבחירות הנוכחיות הכל עובד הפוך. מנשרים רשמיים של תמיכה טרם פורסמו. המפלגות החרדיות עם הציונות הדתית עוד לא גיבשו רשימה מוסכמת, והדבר אולי יכול להעיד לא רק על הבחירות, תחום שפחות מעסיק את הציבור שלנו, אלא על הצרות הגדולות יותר של המגזר. כל המפלגות, ובעיקר 'שס', ניצבות לפני שורת אתגרים לא פשוטים. לא ברור כיצד אירע הדבר, אך על השולחן נותרו סוגיות רבות פתוחות, הן פנימיות והן חיצוניות. חלקן צפות רק כעת, כשהגיע הזמן להכריע בהן.
קחו למשל את המינויים הצפויים בנשיאות מועצת חכמי התורה. זה לא רק הקושי ליצור את האידיליה בין 'שס' המסורתית לבין תנועת 'מרביצי' שהתמזגה ל'שס' בבחירות האחרונות. האתגרים מתבטאים אפילו בדברים קטנים יותר, כמו למשל, עצמאות היתר של שר הפנים, משה ארבל, תופעה שכמותה לא התרחשה ב'שס' בשלושים השנים האחרונות. הקושי העיקרי הוא בניהול מפלגה שהפכה לגדולה ומגוונת, כולם רוצים להיות חלק ממנה, אך במקביל לכולם יש דעה.
אריה דרעי, היו"ר שמשמש כנוכח-נפקד מאז שפרש מהממשלה, חורש את כבישי הארץ מישיבות הקבינט ב'בור' בתל אביב לביתו הזמני בשכונת בית וגן. איכשהו, עם נתניהו, הוא מנסה להשמיע את קולו בצומת שישראל נמצאת בו כעת, במעבר שבין המערכה בדרום אל הצפון. נדמה שהוא חש קצת עייף ולאה. דרעי אמור להתמודד עם הקרבות בקבינט, עם מלחמות היהודים בתוך 'שס', ועל הדרך לספק מענה למגזרים רבים כל כך שהמדינה, תחת שלטון היועצת המשפטית לממשלה, הכניסה להקפאה עמוקה.
לצד אידיליה סבירה ביום יום עם גולדקנופף, בבצ'יק ומשה גפני, האחריות הרובצת על כתפיו, דרמטית. נתניהו נשען עליו מצד אחד, החצרות הספרדיות מצד שני, בתווך הפוליטיקאים מהמרכז ומהשמאל שלוחצים על פרישמיש וממשלת אחדות, ועד משפחות החטופים שמכירות את הלב שלו, ומפעילות מסת לחצים דרך בני המשפחה, כדי לרתק אותו אליהן, כחוליה משמעותית בהשפעה על נתניהו.
לצד זאת, מלחמות התשה בלתי פוסקות מתנהלות עם איתמר בן גביר. ל'שס' התברר כי זו כנראה לא הייתה ההברקה הכי מוצלחת לצאת למלחמת התגרות בו. בתגובה נחסמה שורה ארוכה של חוקים, שהמרכזי בהם הוא חוק הרבנים.

עומס מערכתי
עם העייפות המערכתית הזאת מגיע דרעי לסוגיית הבחירות לרבנות הראשית. בשיחות סגורות התבטא דרעי כי כמו שממשלת 'ימין על מלא' המיטה רק אסון ולא קידמה דבר בנושאי דת ומדינה – ומחצית הקואליציה מיירטת כל שיגור של המחצית השנייה – הרי שגם הרצון לזכות בכל הקופה ולמנות רבנים חרדים בלבד, לא יצלח. כדי להצליח, צריך להתפשר. ובצלאל סמוטריץ' הוא הכתובת.
המשולש שמורכב מאריה דרעי, הרב דוד שפירא מדגל התורה, ומוטי בבצ'יק מהסיעה המרכזית, מחזיק בהבנה שיש לנקוט במהלך של פשרה לטובת אחד המועמדים. בעוד שבדגל התורה יש הדוגלים במתן הזדמנות לגאון הרב קלמן בר, רבה של נתניה, הרי שבשיחות שמנהל סמוטריץ' עם דרעי עולה כי על אף ההבנה שהרב מאיר כהנא, אב"ד אשקלון, נשרף על ידי חברי הגוף הבוחר החרדים ואין סיכוי להביא לבחירתו, הרי שמבחינתו מועמדי הציונות הדתית הם שניים: הגאון רבי אליעזר איגרא, חבר בית הדין הגדול היוצא, והגאון הרב מיכה הלוי, והעדפת האחרון.

בתשובות שהוא משגר באמצעות מתווכים או בשיחות ישירות עם סמוטריץ', דרעי מסביר שגם אם אחד מהשניים ייבחר לרב ראשי, על סמוטריץ' לאפשר למפלגות החרדיות את מרחב ההחלטה שבין הגר"מ הלוי לגר"א איגרא, כדי לבחון סביב מי מהם יתגבש הרוב. לעת עתה נוטה הציר החרדי אל הגר"מ הלוי, אף שהמילה האחרונה טרם נאמרה. חשוב להדגיש כי האספה הבוחרת אינה מכילה מחנה גדול שכפוף לסמוטריץ', אך הם זקוקים לשמר את הברית עם שר האוצר, כמי ששולט על קופת המדינה. הפרת ההסכם על הרבנות תפגע ביוקרתו של סמוטריץ' ותסגור את השיבר האחרון שנותר פתוח לציבור החרדי.
מראש, סמוטריץ' התחייב לבחירת הרב כהנא, עד שוועדת הרבנים השיבה אליו את המנדט. את הרב קלמן בר סמוטריץ' רואה כחרדי לכל דבר, ובארסנל נותרו מבחינתו ומבחינת הציבור החרדי, כמועמדים ריאליים המקובלים גם על הציונות הדתית, רק הגר"א איגרא והגר"מ הלוי. האחרון הוכיח בתפקידיו הרבניים בתל אביב ובפתח תקווה שאפשר לפעול בהכוונה ובהסכמה של כל גדולי הדור, ולשמור על אידיליה של כל הציבורים תוך שמירה הדוקה והתנהלות על פי דעת תורה.
מאז הסתלק אחיו הגדול, הגאון רבי יהודה דרעי זצ"ל, יו"ר 'שס' איבד כמעט לחלוטין עניין בבחירות לרבנות הראשית. זו עוד משימה לסמן עליה 'וי'. אחרי שהיא תושלם ותמונה נשיאות למועצת חכמי התורה, ישוב השקט לחייו. אך האתגרים, הקבוצות והמגמות השונות בתוך 'שס', יוצרים מפלגה חדשה שדרעי לא הכיר כמותה. בגיל לא צעיר, במקביל לעול המלחמה, נכח דרעי בשבועות האחרונים בכמה מפגשים סגורים בבתים פרטיים, שנגמרו בפיצוץ גדול. חסד עשה הקב"ה שתוכן הדברים נותר חסוי.
אבל יהיו מי שיאמרו שאלה הן צרות של עשירים. בשנת תדש"ם 'שס' הייתה מפלגה קטנה, שלה חצר אחת, שהכילה קבוצה מצומצמת שהתרוצצה לגייס הלוואות מגמ"חים כדי להתקיים. עכשיו, לעושר ולהישגים נלוות בעיות משלהם.
זהותם של הרבנים הראשיים הבאים חשובה, אך העיניים נשואות לנשיאות מועצת חכמי התורה. בזמן הקרוב תיבחר מנהיגות רוחנית ברורה למועצה, שכבר כיום רחבה ומגוונת. הכיוון המסתמן הוא מנהיגות משולשת של מרן הגר"י יוסף, הגר"מ מאיה והגר"א סלים, שתכריע בסוגיות שעל הפרק. מהמשבר הנוכחי 'שס' תצא מחוזקת, עם הפנים הלאה, לאתגרים שמעסיקים את כלל המפלגות החרדיות.

חסדי ה'

כשאנו שומעים את השאלה הנצחית: "מה שלומך, רבי יהודי?" כרוכה בתשובה האלמותית: "חסדי ה'" – זהו לא רק דיאלוג עתיק יומין בין שני יהודים שנפגשים. זאת מנגינה יהודית ערבה בת אלפי שנות נשמה, שחוזרת ומתנגנת בכל יום בשיחות קפה בשטיבלך, לפני יום עבודה או בתור לקופה במכולת.
אמרה יהודית עתיקה גורסת שביטויים הרווחים בין יהודים יראי ה' הם ציטוטים, היורדים מהשכינה הקדושה, ומתפשטים כנבואה בין בניו של הבורא. במקרה שלנו אין צורך להפליג הרחק כדי להבין את השורשים והמסרים האלוקיים שטמונים בביטוי "חסדי ה'" משום שמקורו הוא בספרי הנביאים במגילת איכה, שאותה פגשנו אך לא מכבר.
האוויר של חודש אלול הוא אוויר אחר. אוויר שמרחפת בו רוח של התחדשות, חיפוש והתעוררות רוחנית. כל אחד מחפש אילן להיאחז בו וענפים שיניפו אותו אל על לפסגת הימים הנוראים שהולכים ומתקרבים מיום ליום.

״אני ממונה על השולם עלייכם״. אבא זצ״ל בתפילה חרישית על ציונו של אור החיים הקדוש בהר הזיתים

פריצת המחסומים
נדמה שכיום אין כמעט ילד שאינו מכיר את משלו המרגש של בעל התניא זי"ע, המתאר בצבעוניות קדושה את קרבת האלוקים השוררת בין בני ישראל והקב"ה בחודש אלול. באמצעות משל 'המלך בשדה' שמקבל את כל נתיניו בסבר פנים יפות ומראה להם פנים שוחקות. יהודי פיקח שנחשף למשל הנפלא הזה מייד שואל את עצמו: מה אני יכול לעשות עם הנמשל? הרי הזמן חולף מהר. בסופו של דבר יסתיימו ימי אלול והחממה האלוקית הזאת תעבור עם המלך אל היכלו העליון ותותיר את הנתינים בשדה.
כדי לענות על התהייה היהודית הזאת, כדאי להכיר את ביאורו הנפלא של בעל התניא על אותו פסוק שהזכרנו ממגילת איכה, "חסדי ה' כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו". בעל התניא מציע קריאה שונה של הפסוק. בשונה מההבנה הפשטנית שגורסת את הפסוק כתחינה כלפי שמיא, הוא מפרש אותו כקריאת כיוון וכהדרכה לכל מי שמחפש את דרכו.
אחד המצפנים בעבודת המידות הוא מידת החסד. כולנו נדרשים ושואפים לאמץ יותר נדבנות וטוב לב כלפי יצירי כפיו של הבורא. אולם זהו חסד מסוג אחד. חסד, במושגים אנושיים צרים התחומים לאמות מידה טבעיות. אך ישנו גם חסד מסוג אחר. חסד שהוא אלוקי בטבעו, החורג מכל גבול גזרה או ממד תחום.
במצבים חריגים נדרשים מעשים חריגים. כאשר "המלך בשדה" מושיט לנו יד ופותח לנו הזדמנות נוספת להתקרב אליו, אנו מודעים היטב למגרעות שאנו גוררים איתנו מהשנה החולפת. אלא שהוא נוהג בנו חסד ללא גבול בכך שאינו מונה את מספר הפעמים שבהן מעדנו וניסינו לקום. אם כך, קורא הנביא ומעורר אותנו: דווקא משום ש"לא תמנו", כלומר, איננו שלמים וללא מתום במעשינו, אזי נדרשים אנו לאמץ בחיינו דפוס של "חסדי ה'" ללא גבול, שיכניס אותנו לאותו מעגל חסדים אין־סופי של הבורא שמעולם "לא כלו רחמיו".
כולנו נהנים לעשות חסד. אבל עד קצה מסוים. כל אחד פוגש את הגבול שהציב לעצמו בנקודה קצת שונה: לפלוני איני מוכן לחייך, ולאלמוני שלא קם לעבוד איני מוכן להעניק מתת יד. אימוץ של "חסדי ה'" בחיים, הוא זיהוי ופריצה של המחסומים האלו בדיוק. כאשר אנו רוצים להרחיב את ההזדמנות האלוקית של המלך בשדה על כל השנה ולחסות תחת רחמיו האין־סופיים, מוטל עלינו לצעוד באותו מסלול שאנו מצפים ממנו לנהוג איתנו.

חיוך בחצר האחורית
נדיבות, חסד וצדקה בימים אלו הם לא בהכרח במתת יד כספית. מילה טובה ברגעים קשים יכולה לרומם אדם הרבה יותר מכל העברה בנקאית. מאור פנים. טפיחה על השכם. עידוד. כל אלה יכולים, בעוצמותיהם האדירות, להציל אדם מרדת שחת. אלה הם "חסדי ה'" – חסד ללא גבול, שאינו מסתכם רק במה שטבעי לנו, שלא מתפשט על כל גבולות הגזרה. זה לא רק הכיס. ימי אלול קוראים לנו לפתוח את הבית, לפתוח את הלב.
זכורני עוד מימי ילדותי שאבי מורי זצ"ל מעולם לא נחפז מבית הכנסת בתום התפילה. תמיד היה נשאר עוד רבע שעה, עשרים דקות, תר ומחפש בעיניו אחר כל אותם יהודים שחש צורך לומר להם מילה טובה. הוא הבחין במתפללים שעברו שבוע קשה, שמתמודדים עם קשיים בבית, והסבל ניכר על פניהם.
מדי פעם, היה אבא אומר בחיוך, "אני קיבלתי פה מינוי בקהילה". עם השנים ידענו להשלים את המשפט לבד: "אני הממונה על ה"שלום-עלייכם". למעשה, הוא מעולם לא הסתפק רק ב"שלום עליכם" לבבי.
כילד וכנער הבחנתי כיצד בעוד שנכבדי הקהילה היו מתכנסים בפינת המזרח, היה אבא הולך דווקא לחצר האחורית של בית הכנסת, לצוד את הנדכאים שמזלם לא שפר עליהם. לפגוש את מי שימות השבוע החולפים לא היטיבו עימם. ועד שהוא לא היה מעלה חיוך על פניהם – לא היה נוטש אותם, גם אם הדבר היה מתארך שעה ארוכה.
לחסדי ה' צריך לא רק לצפות, אלא קודם כל לעשות.