קולות החיילים

"שלושים ימים הם איתנו, מתנדבי 'איחוד הצלה', חרדים על מלא שהפכו לחובשים קרביים בהתנדבות בגבול הצפון. מרבית החובשים הגדודיים ירדו דרומה לאזור הקרבות בעזה, והם באו ומילאו את מקומם במסירות ובצורה הכי מקצועית שיש. אחרי כמה שבועות בשטח, פנה אלי אחד מהם ושאל האם אפשר לארגן להם מקלחת לפני שבת. כמושבניק לקיבוצניק, פניתי לחברים בקיבוץ על הגבול שבו אנחנו ממוקמים, והם שמחו לתרום את הקומונה של השומר הצעיר. מאז החבר'ה החרדים עושים שם לא רק מקלחות לפני שבת, אלא גם תפילות".

הדובר הוא אורי, חבר כאח ושותף. מושבניק נטול זיקה לחרדים שהוזנק למילואים ביום פרוץ הלוחמה כמפקד בגדוד תותחנים 9238. השבוע הרים אורי טלפון וביקש לדבר, תחת אש מרגמות החיזבאללה. "חשוב שתביא את הסיפור לקוראים", אמר. "צריך לחזק ולא להחליש. אין אצלנו שנאה, רק אהבה. עם ישראל חי". ביקש, וקיבל.

יש רגעים שבהם המקלדת היא לכל היותר כלי להעברת מסרים – שגדולים יותר מהגיגי הכותב, ומתעלים מעל ליכולות ההנהגה. קולות החיילים, משקפים בימים אלה את רוח העם הרבה יותר מלהג העיתונאים.

"אין מורך לב, אבל יש המון לב ומורל גבוה", סיפר אורי, "גם בצפון – זו לא מגננה מעמדת נחיתות, אלא מתקפה הגנתית. כולנו מבינים שבשלב הזה התפקיד שלנו הוא לשמור על גבול הצפון כדי לאפשר להשלים את המשימה של חיסול החמאס בעזה. כמעט בכל העימותים מול החיזבאללה, ידנו על העליונה. בשלושים ימי לחימה, הם ולא אנחנו מלקקים את הפצעים. חשוב לי שתעביר את המסר שאנחנו מרגישים את התמיכה האדירה מהעורף ויש תחושת אחדות".

הרוצה להחכים, ידרים. מסר דומה קיבלתי מהרצועה, מבן הדוד ירמי, קצין בגדס"ר חטיבת הנגב – המילואימניקים הגיבורים של סיירת גבעתי. "הרגע סיימנו לפוצץ מנהרות שחשפנו בלב עזה", סיפר בן הדוד האהוב, שהשאיר בבית אישה מודאגת אך תומכת וארבעה ילדים מתגעגעים אך גאים. "כולנו עובדים קשה, במסירות וברעות. חשוב שתעבירו בבית את המסר הנכון. יש מורל גבוה ותחושת אחדות, רואים עזרה משמיים בכל צעד וברוך השם מתקדמים יפה".

עד כמה חשובה ללוחמים הנקודה היהודית, ועל אש חמה של אהבת ישראל, אפשר ללמוד מהסיפור הבא: "הגיע אלינו לגדוד הרב הראשי לירושלים הרב עמאר כדי לברך ולחזק וזה תרם המון", סיפר ירמי. "דתי או לא דתי – אין מי שלא התרגש". במאמר המוסגר ובלי לזלזל במאן דהוא או לחלק ציונים, גם על זה עוד יינתן דין וחשבון. ביום שאחרי המלחמה, הציבור הישראלי יזכור מיהם המנהיגים שלא הסתגרו בבועה ויצאו מגדרם כדי לאהוב ולהאהיב.

אומרים שאין אתאיסט בשוחות הקרב. תחושה של השגחה עליונה חושית אופפת כל לוחם מרגע היציאה למערכה. אמונה וביטחון אינם מתחומי העניין השגרתיים של המדור, אך יש רגעים שבהם צריך לפני הכל, לשקף נאמנה את מה שחשים הלוחמים בשטח, ובפרט כשהם מבקשים להעביר זאת הלאה.

"אולי דווקא בגלל הניתוק מהתקשורת, אנחנו מרגישים כל כך מאוחדים", אמר החבר משדה הקרב ועורר בי רגע של מחשבה. כולנו התמכרנו בתקופת המלחמה לאינפוזיית החדשות ותיעודי הזוועות. הפחתת מינונים, היא תחילת תהליך הריפוי.

תמרון פוליטי

איך ממשיכים אחרי פתיח שכזה לכתוב על פוליטיקה מעשית תוך כדי מלחמה? זוהי שאלה טובה – יותר מהתשובה. כי החיים נמשכים, ומהרגע שהפוליטיקאים שבים לסורם ועושים פוליטיקה תוך כדי המלחמה – עד כדי כך ששלושת הקודקודים בקבינט המלחמה מפיקים בתוך שעתיים, שלוש מסיבות עיתונאים נפרדות, הנערכות באותן ארבע אמות בקריה – אין מנוס מלשקף זאת גם בפני הקוראים. רק קבלו נא הערת אזהרה מראש, כמו לפני צפייה בסרטוני זוועה – להבדיל אלף אלפי הבדלות: נא לצרוך את הנכתב כאן בימים אלה במינון מופחת.

חודש תמים חלף מאז פרוץ המלחמה, ומדינת ישראל כולה מתמרנת את עצמה אל הלא נודע. בין התמרון הקרקעי של צה"ל ברצועה לתמרון הבין-לאומי מול ביידן וציר המדינות המערביות התומכות, ניהל השבוע נתניהו מהבור בקריה, תמרון נוסף – תקשורתי, על הנרטיב התודעתי. עבור מדינת ישראל כולה, יש לקוות שהתמרון ברצועה מתנהל בצורה מושכלת יותר.

האיש שבורח מאחריות כמו אזרח עזתי מצפון הרצועה, נאלץ לחזור בו ולהתנצל פעמיים בתוך שבוע ימים. כשזה קורה פעם אחת למכונת מסרים משומנת כמו נתניהו, אפשר להניח שמדובר בתקלה. כשהדבר מתרחש פעמיים ברציפות, נדרשת חשיבה מחודשת לפשר התופעה.

המכנה המשותף לשתי ההודעות, היה נרטיב האחריות למחדל שנתניהו מבקש להנחיל. בניגוד לספינים מן העבר במערכות בחירות, הרי שהפעם נתניהו מאמין בעמקי ליבו, שהאשם לא רובץ דווקא לפתחו.

המסר הראשון ששוגר היה ברור. "בניגוד לטענות השקריות", העלה ביבי את ההודעה לרשת החברתית, "בשום מצב ובשום שלב לא ניתנה התרעה לראש הממשלה נתניהו על כוונות מלחמה מצד החמאס. להפך, כל גורמי הביטחון, כולל ראש אמ"ן וראש שב"כ, העריכו שחמאס מורתע ופניו להסדרה".

למחרת היום, ובעקבות גלי הביקורת, שמענו כולנו את ההסברים על כך שההודעה נכתבה באישון ליל שעון ישראל, שעת ערב במיאמי – שם שוהה הבן יקיר. ביבי עצמו הגיב שלא כדרכו, בהתנצלות והבעת חרטה, נקודה. "טעיתי, הדברים לא היו צריכים להיאמר ואני מתנצל על כך".

הודה ולא עזב, כי הנה זה בא, השבוע שוב. למרות קריעת המסכות אחרי ה-7 באוקטובר, נתניהו ממשיך להשתמש באותם כלים ישנים, כמו הזלדות הצה"ליות, של שיחה עם כתבים מדיניים במסווה של 'גורם מדיני בכיר'. במרוצת שנותיו מעוטות הראיונות כראש-ממשלה, השיחות הללו, על סיפון המטוס או בשיחות סגורות, היו צינור קשר כמעט יחיד של נתניהו מול התקשורת הישראלית. ביבי נהג להזהיר לבל יזכירוהו בשמו. "מצידי תכתוב ששוחח איתך האיש עם העניבה האדומה, רק בלי להזכיר את השם המפורש", אמר לי בעבר.

אבל הזמנים הללו, ימי התום שבהם נשמרים הכללים, חלפו ולא ישובו עוד, כמו דברים רבים וחשובים יותר, אחרי הטראומה שמדינת ישראל חוותה בשמחת תורה התשפ"ד. לכתבים המדיניים שעימם ישב, נתניהו נראה חד אך כבוי. ניכר שהאיש מתפקד, אך עדיין שרוי בהלם קרב, מאירועי ה-7 באוקטובר. רק ראשת ממשלה אחת לפניו, גולדה מאיר לפני חמישים שנה, חוותה מציאות מעין זו עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. על הבדלי התפקוד בינה לבינו, ההיסטוריונים בעתיד עוד יערכו מחקרים.

בשיחה שקיים השבוע, סירב נתניהו להתייחס, בחיוב או בשלילה, לשאלה בדבר פרישתו לאחר המלחמה – תהליך שנראה למערכת כולה כשאלה של עיתוי בלבד. בעוד גלנט ובכירי הצבא משדרים את המסר הברור, ולפיו בכוונתם להניח את המפתחות ביום שאחרי, ביבי ממשיך לנהל את המלחמה בדרכו, כאחרון המאמינים בכך שביכולתו להשלים את שנתו על כס ראש הממשלה.

וזהו המסר המרכזי שדלף מאותה שיחה, שבה צוטט נתניהו כמי שמטיל את האשמה על סרבני השירות במסגרת המחאה שקדמה למלחמה. הוא צוטט, אף שאמר את הדברים רק במרומז, כמי שטען כי ועדת חקירה עתידית תצטרך להתמקד בתרומת הסרבנים להחלטת החמאס לפתוח במלחמה. גם את האמירה הזאת נאלץ נתניהו להבהיר למחרת היום: "חמאס פתח במלחמה נגדנו כי הוא רוצה להרוג את כולנו ולא בגלל שום ויכוח בתוכנו", כתב. "חמאס טועה – ולכן יחוסל. רק יחד ננצח". כולנו יחד, וכל אחד לחוד.

סערת אליהו

בימים שבהם ההסברה הישראלית קורסת לתוך עצמה, עם מסרים מבולבלים, קבצים חלקיים שעולים על שרתי גוגל במקום על השרת הרשמי של המדינה, וביזור סמכויות לא ממוקד מול התקשורת הבין-לאומית, אי אפשר לייחס עודף מחשבה סדורה דווקא לאגף התקשורת בלשכת ראש הממשלה.

אך בדבר אחד אין ספק: נתניהו שראשו ורובו במלחמה, מקדיש שעות יקרות למפגשים עם בכירי התקשורת הישראלית, ברמה שלא נראתה פה אפילו במערכת הבחירות האחרונה. ובכל המפגשים הללו, נוצר הרושם כי יותר משהוא נלחם על הישרדותו הפוליטית הכמעט בלתי אפשרית ביום שאחרי, האיש נאבק בעיקר על התודעה.

במשך חמש עשרה שנה כראש ממשלה התהדר נתניהו בעובדה כי תקופתו הייתה העידן השקט ביותר ברמה הביטחונית, מקום המדינה, עם הכי מעט הרוגים, הן חיילים והן אזרחים. "מגן ביטחון ישראל", השיב ביבי כשנשאל איך ירצה להיזכר בראי ההיסטוריה. כל זה נמוג ועלה בעשן המיתמר מקיבוצי עוטף עזה לפני חודש ימים. כבן של היסטוריון, נתניהו יודע ומפנים כי לנצח תיחקק דמותו, כמי שעמד בראש המדינה ביום שאירע הטבח המזוויע ביותר בתולדות האומה, מאז השואה.

בימי הלוחמה הראשונים השתררה מכיוונו שתיקה, אך ככל שנקפו הימים והאצבע הופנתה אליו כמעט בכל אולפן תוך כדי שהתותחים רועמים, נתניהו גמר אומר להילחם על הנרטיב כאן ועכשיו ולהבהיר לכל הפחות, כי הובל על ידי המודיעין והצבא כעיוור באפלה, ללא קצה של מידע מודיעיני, ואפילו ההתייעצות הסודית בליל שמחת תורה, הוסתרה ממנו.

כמו סנגור אמריקאי העומד מול חבר מושבעים וזורק שאלה שנפסלת לאלתר, במטרה לזרוע ניצני ספק בלב המושבעים, כך נתניהו, על הודעותיו והתנצלויותיו – בנוגע לאחריות ראשי הצבא והמודיעין. ביבי נועץ את הנרטיב וממהר להתנצל כדי שלא לשלם מחיר מיידי, מול גנץ ואיזנקוט השותפים בממשלתו על תנאי, אך בעיקר מול דעת הקהל. זה אומנם לא נעשה בצורה מהודקת בלחץ המלחמה, ולעיתים יוצא מפרופורציה, מה שמחייב חישוב מסלול מחדש בדרך אל היעד, אך התופעה החוזרת על עצמה, כמגמה מתמשכת, מעידה שמדובר במעידה לצורך עלייה. מאחורי כל דיבורי הגבוהה-גבוהה על אחדות כצו השעה, מסתתרים פוליטיקאים שעורכים סקרים ומחשבים קיצין. קץ הימין ובעיקר קץ בנימין.

נתניהו מבין היטב, כי ביום שאחרי, לא שקמה ברסלר ומובילי המחאה שקדמה למלחמה הם שיעמדו על הבמה בקפלן, אלא עשרות משפחות בני הקיבוצים בעוטף עזה, שנטבחו, נחטפו והופקרו במשמרת שלו. בניסיון להחזיר אליו את הבייס האובד, ומפוזיציה ממלכתית מחייבת של ראש ממשלת חירום, שנמנעת ממנו היכולת לעסוק בפוליטיקה תוך כדי הלחימה, ביבי משגר את החיצים ממנו – שמאלה. בינתיים, בטווח הקצר, זה גורם לו יותר נזק מתועלת, אך אם יצליח לרסק את החמאס ואולי, הלוואי, גם להציל כמה מהחטופים – עוד שתי משימות סותרות יחדיו, וכמעט בלתי אפשריות גם לחוד – להערכתו של נתניהו, המשחק ייפתח מחדש.

את חשיבות השמירה על הבייס גם בעת הזאת, אנו רואים במישורים נוספים. דמויות הלוחמים מהפריפריה ומהציונות הדתית מככבות בנאומי ראש הממשלה, בה בשעה שאת בני ובנות הקיבוצים הוא ממעט להזכיר. באופן בולט יותר, זה בא לידי ביטוי השבוע, בתגובתו לריאיון של השר עמיחי אליהו, שצוטט כמי שרואה בהתקפה גרעינית על עזה, אופציה ריאלית.

לעמיחי אליהו פזיז הלשון, קרתה תאונה מילולית שחווים לעיתים עדים העולים על הדוכן במסגרת חקירה ראשית. בחוסר זהירות ומתוך הנחה שהמתשאל נמצא בצד שלהם, הם אינם מדקדקים בניסוח התשובות ומועדים בבורות שאליהם היו נזהרים מליפול בחקירה נגדית עוינת. אילו אליהו היה מתראיין לתחנה לא חרדית ולמראיינים מהשמאל, אין ספק שהיה נזהר בלשונו ושוקל כל מילה.

מלשכת נתניהו הודלף לאחר מכן שביבי ביקש מבן גביר לפטר את השר אליהו כדי לעצור את הפיגוע ההסברתי המתגלגל. במציאות, דרישה שכזאת לא הועלתה, לא במפורש וגם לא במרומז. נתניהו ביקש מבן גביר לגנות את האמירה, אך זה האחרון הזכיר למבקש מי מהשניים נאלץ בשבוע האחרון להוציא שתי הבהרות לדבריו שהוצאו מהקשרם… "תאזין לריאיון", הציע בן גביר לביבי, "ותבין שאתה משחק לידי מי שהוציא את האמירה מהקשרה". בסביבתו היה מי ששאל, איך מי שהודה פעמיים בתוך שבוע שכשל בלשונו, דורש מאחרים את מה שאינו מיישם בעצמו.

נתניהו נאלץ להסתפק בגינוי שבצידו אקט חסר שיניים של השעיה מישיבות הממשלה. בהמשך ובלחץ הביקורת הבין-לאומית נעץ ביבי באליהו שיניים תותבות, וזימן את השר לשיחת נזיפה. כך נראה ראש ממשלה שבראשו מהדהדת שאלת 'היום שאחרי', ולא רק ברצועה.

חרב גדעון

"שים לב למה שקורה בין ביבי לגדעון סער", אמר לי השבוע אחד משרי הממשלה, החבר בקבינט המדיני-ביטחוני. "זוהי לא רק הפגישה שקיימו בארבע עיניים, אלא גם הדרך שבה השניים מתנהלים תוך כדי הישיבות", תיאר וסיפר על שובו של הצעטאלע. "הם מדברים זה עם זה בכבוד, ולפעמים גם מחליפים ביניהם פתקים, תוך כדי שאחרים מדברים".

גדעון סער, וזה כבר ברור, סולל את דרכו חזרה לימין. כמו כל הפוליטיקאים, לבד מנתניהו עצמו, דומה שסער מבין כי ביבי לא יוכל להמשיך ולכהן כראש ממשלה, רגע אחרי שהצמרת הצבאית ושר הביטחון, שכבר קיבלו אחריות, יניחו את המפתחות.

מצביעי הליכוד המאוכזבים חונים כיום ב'כחול לבן' של בני גנץ, אך הנחת העבודה היא שמדובר ב'תמרון קרקעי' של מצביעי ימין, שאינם מסוגלים להזדהות עם תמיכה בנתניהו אחרי ה-7 באוקטובר ומחפשים עיר מקלט זמנית, ממ"ד פוליטי שבו ישהו בתקופת המלחמה. האם בשוך הקרבות אותם מצביעים ימניים יתמרכזו ויביעו תמיכה במי שרואה באבו מאזן אלטרנטיבה? אדרבה, על סמך ניסיון העבר, הגיוני יותר להעריך, כי חלק גדול ממצביעי הליכוד שחונים כעת ב'כחול לבן', ינוע בהמשך ימינה, ולא שמאלה.

מי יהיה שם כדי לקטוף את הפרי שהבשיל על העץ כמו בקיבוצי העוטף, זו השאלה הגדולה. בנט כבר מתחמם, כמוהו גם איווט שעוקף את ביבי מימין והשבוע העלה את רף המתקפות בפעולת תגמול אופיינית. יהיה שם גם גדעון סער, שעוד לפני המלחמה בידל עצמו מבני גנץ כתנועה נפרדת. כיום זה נראה כזיכרון רחוק מימים אחרים, אך רק במוצאי יום הכיפורים האחרון, בשעה שגנץ היסס יממה תמימה, מיהר סער לבדל עצמו ולתקוף בחריפות את מחוללי המהומות בתפילות יום הכיפורים בתל אביב.

ומכאן לשאלה המתבקשת, אם סער מכוון ליום שאחרי ביבי – מדוע נתניהו עצמו משתף פעולה? ובכן, לדידו של ראש הממשלה בעל רצף הכהונה הארוך מבן גוריון, כל שיח שמאפשר ליצור קשר ישיר עם מי שנתפס עד תמול שלשום כדמות מרכזית ב'מחנה השינוי', מאפשר לו לנהל את הממשלה עם קלף נוסף ביד. ואחרי ה-7 באוקטובר לא נותרו לנתניהו קלפים רבים בחפיסה.

מילה אחרונה בנוגע לסער, מעדות אישית: בעיצומו של מבצע צוק איתן ב-2014, ישבתי עימו בחדרו בכנסת לשיחה מעוררת ייאוש. סער סיפר אז על הדרתו ממוקד קבלת ההחלטות כשר הפנים וכאחד מבכירי הליכוד, והסביר בלהט שישראל לתפיסתו, חייבת לפעול למיטוט שלטון החמאס, ולא רק לסיום הסבב עם 'תמונת ניצחון' מדומה.

א-מה-מה? כמו איווט ובנט שהילכו בגדולות, לא ראינו את סער מביא את תפיסתו הניצית לידי ביטוי עם חזרתו למרכז הבמה כבורג מרכזי ב'ממשלת השינוי' – שרק שדרגה את מדיניות ההכלה ופתחה את שערי המעברים לפועלים העזתיים. אלה התגלו בדיעבד כסוכני מודיעין, ה'יומינט' של החמאס.

אפשר להתפלפל מה עומד מאחורי השיח הענייני בין ביבי לגדעון בעת הזאת, אך אין ספק, ובהמשך ישיר למה שנכתב כאן בראש הדברים, כי זוהי 'תמונת הניצחון' הפנימית שעם ישראל מצפה ממנהיגיו להציג בעת הזאת.

פוליטיקה ותככנות הולכות שלובות זרוע גם בזמן מלחמה, אך אנא מכם מנהיגים יקרים – כן, גם חרדים – בעלותכם כשחקנים על הבמה הציגו לנו לכל הפחות מופע של אחדות השורות וחזית אחידה. זה טוב ליהודים, ויתרום יותר מכל דבר אחר לניצחון המלחמה על אויבינו המשותפים.