אריה ארליך
א' סיון התשפ"ג
נטפי דמע ראשונים אחר מיטתו של הרב משה גרילק זצ"ל, העורך הראשי של 'משפחה'
יתמות. יתמות עמוקה וגדולה.
לא אחת במסגרת שיחות ההדרכה הרבות שזכינו לקבל ממנו, נהג רבי משה זצ"ל לנזוף בי על הבריחה לפסוקים ומליצות. על אף זאת, בזמן כואב כזה אין דרך מדויקת יותר לתאר את התחושה עבור קבוצת התקשורת 'משפחה', מאשר הפסוק המדויק בספר איכה.
נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ!
רבי משה גרילק היה לא רק העטרת בראשו של 'משפחה', אלא הדמות המשפיעה ביותר על דרכו של העיתון. לא רק בשנות תפקודו כעורך פעיל, אלא גם בשנים האחרונות, כאשר כל שאלה חמורה ניצבה לפתחו וקיבלה את הכרעתו. ובעיקר, כאשר כולנו, העורכים והכותבים, שאלנו את עצמנו לא אחת: איך הרב גרילק היה כותב את זה? כיצד היה ר' משה מתייחס לשאלה הציבורית הסבוכה הזו? מה היה מגיב לסערה שעל הפרק?
הרב גרילק הוא משפחה, משפחה הוא הרב גרילק, ובמשך שלושים שנה אף תמורה שבעולם, כולל העובדה שחצה את גיל הגבורות, לא ניתקה את הקשר הבלתי ניתן לניתוק הזה.
בכל שבוע קיבל את העיתון לביתו, עבר ועיין, שמח וביקר, התייצב לכל אירוע משמעותי ללוות ולהדריך, לברך ולנאום. נוכחותו הייתה הדבר הבטוח ביותר בסביבה רוויית המהמורות של עיתון שלוקח על עצמו את המשימה השבועית לנסח את רגשותיו של הציבור החרדי, להביא את דבר הציבור החרדי פנימה והחוצה, לפסוע על בהונות ולקדש שם שמיים.
ועכשיו, ה'אורים ותומים' הזה איננו.
והאמת, שהייתם אמורים לראות כאן עמוד ריק.
כי איך מחברים מילות הספד לזכרו של אמן המילים הבולט והחשוב ביותר בעיתונות החרדית?!
איך מצרפים מבט בהיר אל מול מיטתו של מי שבמשך שנים רבות כל כך הנחיל לחרדים רבים כל כך את הראייה הבהירה בכל נושא שעל הפרק?!
איך מספידים את מי שהספיד כל כך הרבה דמויות, והגדיר את פועלם של גדולי ישראל בכל כך הרבה הזדמנויות?!
איך נפרדים ממי שהעמיד דור של כותבים ומחברים, ועורכים וחושבים, ומרצים ופעילי 'קירוב'?!
הוא היה עבורנו כמלאך הניצב על ראש דרך. כאיש מלחמות ציבוריות נחושות, שהופך להיות רך כקנה בפגישה אחד על אחד. כאגדה מהלכת שיודעת להתיידד עם פרחי כותבים ולהעלות אותם אל אוויר הפסגות שלו.
"תרדו לעם", אמר לנו פעם באחד מאירועי ההשקה של גיליון חג מושקע, "אבל עדיף שתהיו בדרגה שתאפשר לכם להעלות את העם אליכם".
*
לא 'עיתונאי' ולא 'עורך' קלאסי היה הרב גרילק זצ"ל (אגב, מעולם לא הסכים שנצמיד לו את התואר 'הרב', ודבר כזה היה מהווה עילה לתקרית ונזיפה. עכשיו מותר לנו. אֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת). הוא היה איש השקפה בכל ישותו. איש השקפה שידע לתרגם את זווית הראייה התורנית למילים עיתונאיות, לכותרות מקצועיות. הוא דיבר את ההשקפה התורנית בשפה של הדור. הוא לקח את כל התורה ההשקפתית שינק, וידע להפוך אותה לכותרת אטרקטיבית בעיתון. עוד מימי 'דע את יהדותך' שפורסם ב'מעריב', העיתון החזק ביותר בישראל של אז, דרך ההקמה של 'יתד נאמן' ועד לשלושים שנות 'משפחה' – אחד היה רבי משה ואחת הייתה גישתו ההשקפתית הנעימה, הבהירה, זו שיודעת להלוך נגד הדור, לכתוב במילים ישירות אבל לא לחרוג לרגע מהקו שינק אצל גדולי התורה שבמחיצתם גדל והתחנך.
זו הייתה זווית ראייה של דור אחר. זווית ראייה של יהודי שהגיע מ"שם" (רבי משה ברח בילדותו מהנאצים), והיה חלק מדור התקומה "כאן" כתלמידם של גדולי ישראל בדור הראשון של ישיבות פוניבז' ו'קול תורה' בארץ ישראל.
יותר משלושה עשורים הוא ניצב בראש. הרב משה גרילק זצ"ל. פעיל הקירוב הנודע, האיש שגדולי ישראל סמכו את ידיהם עליו כשביקשו להקים ביטאון משלהם לבני תורה, וחיפשו איש שבורך גם בלשון לימודים צחה וגם בהשקפה תורנית עמוקה. הם מצאו את רבי משה זצ"ל והכתירו אותו.
והוא לקח את המשימה בשיא הרצינות, והשקיע את כל הנשמה, והרגיש בכל רגע איך כל מילה שתצא ממקלדתו תחרוץ גורלות, תבנה עולמות ותשנה משוואות. "אל תירו מילים כמו מכונת כתיבה", הזהיר אותנו, "ואל תכתבו לעולם לגופו של אדם".
רבים מדברים ונושאים את שם ה"השקפה", מי מהם בצדק, ומי מהם לשווא. אבל רבי משה זצ"ל ינק את השקפתו היישר מפיהם של הגדולים שבצילם פעל, ולא פחות מכך היישר מהאותיות הקטנות של רבותיו המהר"ל מפראג, ה'שפת אמת' מגור, בעל התניא, ה'פחד יצחק' ועוד ועוד מגדולי ישראל שמהגותם חצב את מאמריו ומכתביהם ינק את זווית ראייתו.
*
רבי משה ניצב בראשנו. לא רק מטפורית. הוא ניווט את הספינה. הכשיר את הכותבים, נתן את הסכמתו (או התנגדותו) לכל מינוי במערכת התוכן, ובאופן אישי אני מצטמרר כשאני נזכר בשיחת ההדרכה שהעניק לי כשהוטלה על כתפי המשימה לערוך את המגזין. בכל שבוע הוא הציב את הגבולות ונטע את תחושת השליחות, הרצינית עד כדי נאיביות לפעמים, שמפעמת בדנ"א של 'משפחה'.
מעטים – אם בכלל – הם כלי התקשורת החרדיים שזכו שהעורך הראשי שלהם הוא יהודי שנהירים לו ספרי חז"ל כשבילי רחוב מגוריו, ששולף פסוקי איוב ומשלי כמי שאומר 'בוקר טוב', שיודע בו זמנית לנסח אמירה שנונה בעברית צברית, באידיש פולנית עיירתית, בצרפתית שזכר משנות הבריחה בילדות, באנגלית רהוטה שלמד בכוחות עצמו, ובשפה הספרדית שאותה זכר משליחותו בארגנטינה.
ומעטים – אם בכלל – הם העיתונאים שזכו להדרכות בקודש פנימה של גדולי ישראל מכל החוגים, ולא רק אלה שעליהם סופר ודובר בכתבות ההספד השבוע. יש דברים שעוד חזון למועד לספרם.
ומעטים – אם בכלל – הם ה'העיתונאים' שידעו לכתוב טור מושחז על המצב הפוליטי, ורגע אחר כך לכתוב עוד פרק בחיבור מונומנטלי על פרקי אבות ועוד מערכה בספר הגותי על פרשות השבוע.
כזה היה רבי משה. ספרא וסייפא וכרכא דכולא ביה. איש אשכולות שנוח לבריות ותקיף כלפי עוולות, והכל נהיר לו ומסודר בראשו.
ורבי משה לא נרתע. לצד ההשקפה הייתה חשובה לו המקצועיות. "עיתון של יראי השם חייב לדבר בשפה מקצועית ונכבדה", היה סונט בנו לא אחת. "מסתכלים עלינו. אנחנו השגרירים של התורה הקדושה". זו הייתה תחושה שהוא עמל להטביע בנו.
הוא, שניצל בעור שיניו מהנאצים וראה את העקדה הגדולה; הוא, שנלחם עם הפעילים על נשמות ילדים במעברות; הוא, שראה עוולות איומות מקטנותו – לא יכול היה לשאת את הפילוג הפנימי בתוך היהדות החרדית. בעיקר הציק לו כשהפילוג הזה התכסה באצטלה של 'לשם שמיים'. במקרים כאלה הוא חירף את נפשו וכבודו. ודאג לכבד ולהוקיר את גדולי ישראל מכל העדות והחוגים, אף אם היו תקופות שבהן הפעילות הזאת, שמעזה להכיר במקומו של כל גדול מישראל, גם מחוגים 'אחרים', זימנה נגדו מתקפות בפלטפורמות שהוא עצמו עמל על הקמתן.
הוא, שאהב את לומדי התורה כנפשו, לא חשך שבט לשון כאשר היה צריך לסנוט בשליחי ציבור שכשלו בתפקידם. הוא לא הסכים להסתיר עוולות וקיפוחים. לא יכול היה להשתיק את זעקתן של בנות הסמינרים הספרדיות שהופלו, ולא אבה לטאטא אל מתחת לשטיח את מצוקתו של 'הבן החמישי', כפי שהכתיר את הנוער הנושר בסדרה ארוכה מאוד של כתבות שפרסם בעיתון זה בשנות השיא של פעילותו כעורך.
הדוגמה החיה שלו יושב בשנות הגבורה ומקליד את טורו בחרדת קודש, חוצב מליבו מילים ורעיונות – היא עבורנו מורה דרך נצחי.
*
"חידושו העיקרי של 'משפחה'", כתב פעם, "שהוא שייך לכלל הציבור החרדית בארץ ובעולם. אין אצלנו העדפה של חוג אחד על חשבון האחר. לכולם זכות הביטוי. גם כותבי המאמרים הפוליטיים משתדלים בכל מאודם לשמור על איזון בין הקבוצות השונות. רוח זו בהחלט באה לידי ביטוי נאצל בתקופת הבחירות, שבה בדרך כלל ניגודי האינטרסים בין הקבוצות השונות ביהדות החרדית מלהיטים את הוויכוח הנוקב. באופן טבעי, בכתבים ובעורכים בעיתון קיימים אותן חילוקי הדעות כפי ההתפלגות ברחוב. ובכל אופן, כולם השתדלו בכל מאודם שהתפלגות הדעות לא תבוא לידי ביטוי בכתבותיהם ובמאמריהם, ושאפו בכל מחיר לשמור על איזון ובהעברת האינפורמציה, בלא העדפה של חוג אחד על פני משנהו, למרות הנטיות האישיות. זה פשוט היה לכבוד לנו.
"בסך הכול הופעת המגזין שלנו היא מענה הולם ברוח ראשוני יוצרי העיתונות החרדית, שהצילה רבבות ליהדות החרדית. גם אנחנו סבלנו רדיפות, החרמות ומסעות הכפשה. היו שהתקוממו נגד עיתונות בצבע, נגד כתיבה מגזינית, נגד מוספים לנושאים שונים שאנו הנהגנו. אבל בפועל, ההוכחה האמיתית שצדקנו בחידושים שהנהגנו היא העובדה שכל העיתונות החרדית צעדה בעקבותינו כמעט בכל המובנים. במיוחד חיקו אותנו בתוספת מוספים ומגזינים לעיתוני סוף השבוע ובכך העשירו את עולמם של קוראיהם.
"במשך השנים זכינו לאהדת הציבור (ולא תמיד לאותם עסקנים הנגועים באינטרסים שונים), בגלל התעוזה שלנו לעסוק בבעיות המעיקות על הציבור שלנו. אנו היינו הראשונים להשמיע את זעקת התלמידות המודרות מן הסמינרים, בעיקר בגלל אפליה גזעית בהיותן בנות עדות המזרח. העוול זעק עד לב השמיים. הרמנו את הכפפה והשמענו זעקה זו. לא ויתרנו, למרות לחצים כבדים שהופעלו נגדנו. ואף זכינו לראות ברכה במאבק זה.
"אנו בעיתון 'משפחה' רואים את הזכות ואת החובה להילחם את מלחמתו של היהודי החרדי מן השורה, שאינו מסוגל להתמודד לבד מול מנגנונים משומנים היטב. ברוך השם, היו תוצאות טובות לדין ודברים בנושא הזה. כמו כן, אנו העלנו למודעות הציבורית שלנו את בעיותיו של ה'בן החמישי', כפי שקראנו לו. זהו הבן הנושר, שאינו יושב איתנו כשאר ארבעת הבנים ליד שולחן הסדר. הדברים היו קשים. טענו נגדנו שאנו גורמים לחילונים לדעת מה קורה אצלנו, שאנו מוציאים כביסה מלוכלכת החוצה.
"אנו טענו שהיהדות החרדית כיום מספיק חזקה, ובכוחה לטפל בבעיותיה. הנער והנערה הדחויים אינם צריכים לסבול ולא למצוא פתרון לבעייתם, כדי שאנו נוכל להישאר לכאורה 'היהודים היפים' (שֵׁיינֶע יִידְן), שהכול בסדר אצלם. גם בנושא זה, ההדים שהעיתון יצר הצמיחו תוצאות טובות, אם כי עדיין המלאכה מרובה. כך היו נושאים שלא נתנו לפחד מפני ה'מה יאמרו' להשתיק את הביקורת ולהרשות לסבל או לעוול להימשך. אנו בהחלט מודיעים, שגם בהמשך נאזין לעוול ונשתדל בעזר ד' יתברך להציל עשוק מיד עושקו, לא חשוב מי הוא העושק".
*
בשנים האחרונות היה רבי משה חלש בגופו. כליותיו לא תפקדו. הוא עבר דיאליזה פעמיים בשבוע, גופו היה שק של ייסורים, אבל את החיוניות לא איבד לרגע. השנינות, ההומור העצמי, השליטה בקורות היהדות החרדית, כל אלו נמשכו בכל העוז. עוד בערב חג הפסח האחרון הופיע במערכת על כיסא גלגליו, דמע בראותו את מעשה ידיו ("אני זוכר את העכברים שהתרוצצו במערכת העיתון הטחובה שממנה עבדנו בשנים הראשונות", אמר למראה המערכת המודרנית ורחבת הידיים שבה שוהה 'משפחה' כיום), ובעיקר דרבן אותנו להמשיך בכל העוז והכוח, ובמלוא האחריות והרגישות.
תהיו גרילקים, היא צוואתו הבלתי כתובה.
הבשורה המרה תפסה אותנו בערבו של יום שלישי, כאשר מגזין זה כבר שוגר לדפוס. משכנו את הגיליון מהדפוס, החלפנו את השער, שינינו את הטור הזה ואת הכתבה הפותחת, חזרנו לקורות חיים והגיגי השקפה שתיאר באוזנינו לאורך השנים, והגשנו הספד ראשוני לדמותו של אחד החכמים שביהודים. ובעיקר כתבנו בדמע ובאחריות, כי עכשיו כבר אין הרב גרילק שיסנוט ויעיר, והאחריות מוטלת רק עלינו. זו הסיבה שבגללה לא כל הטורים בעיתון זה עוסקים בדמותו המלמדת כל־כך, המשמעותית כל־כך עבור דור שלם של קוראים. עוד חזון למועד להרחיב ולהספיד כהלכה.
החלל ענק. היתמות המערכתית עצומה, אבל את המנגינה הייחודית שהלחין הרב גרילק בשלושים שנות עריכה שאין שנייה לה באנינות טעמה ובסגנונה הייחודי, לא נפסיק לעולם. ברוחו, לאורו, בזכותו.
