קונספט הכפכפים

פצע מדמם

הקמפיין שנולד כאן בטור זה כבר לפני שלושה שבועות, הכה גלים.

מתברר שהוצאתי לציבור את המילים מהפה. הייתי שמח לכתוב שקיבלתי מאות תגובות, אבל גם בבין הזמנים אין מצווה להגזים. קיבלתי בהחלט כמה עשרות תגובות מאנשים שהקונספט 'חופשה בכפכפים' האיר את עיניהם וצבע בצבעים חדשים את ימי בין הזמנים.

מתברר שהקונספט שנולד כאן בדפי הטור הזה, חשף בלי להתכוון מצוקה גדולה שבעבעה מתחת לפני השטח.

אני תוהה ביני לביני מה המצווה שעשיתי, שהתגלגלה לידי הזכות שקהל קדוש מצא חיזוק בדברים. אדהכי והכי, הדברים התגלגלו כך שנוצר שיח כן בנושא, ואנשים לראשונה הרגישו שיש מי שמבין אותם או מנסה להבין.

אין לי ספק שזהו סימן שמיימי שהגיעה העת לגעת בפצצת המצרר הזו, שחללים רבים הפילה וממשיכה להפיל גם בימים אלו ממש.

מחנה למרמלדה

בתקופה זו של בין הזמנים יש שני לוקיישנים מרכזיים לציבור החרדי כ"י. הלוקיישן הראשון הוא הפארקים הציבוריים הפזורים ברחבי הארץ, החל מהפארק ברחוב חנה בירושלים, ועד לאשדוד-ים, פארק ענבה, גני יהושע, גן סאקר וכו'.

כשהשמש קצת יורדת, משפחות אברכים – אבא, אמא ושיירת ילדים צבעונית – יוצאות "לחגוג את בין הזמנים" עם פק"ל מלא. עגלות, שקיות, בקבוקי מים, סנדוויצ'ים, קצת פירות, טיטולים, סדין כדי להניח על הדשא – וכמובן שני ספרים כדי לנצל את הזמן בפארק ללימוד.

וכמובן, אי אפשר בלי המוצר שהכי מזוהה עם המשפחות החרדיות בבין הזמנים – יותר מכובע שמש ואפילו יותר מחולצת הטריקו של נתניהו טוב ליהודים – קופסת גלידה 'קרמיסימו' של 'שטראוס'.

ניכר על הקופסה שהיא ראתה ימים יפים יותר. היא קצת מהוהה, התמונה של הגלידה כבר ממש מטושטשת, אבל הקופסה רחוצה היטב ובתוכה יש משולשי אבטיח פרוסים בדייקנות כשביניהם מתגלגלים ענבים.

לא ברור למה זכתה דווקא הגלידה הזו שעם ישראל ישמור את הקופסה שלה לאורך ימים ושנים. אולי בגלל שהיא נאטמת היטב, אולי בגלל שבחלל הקופסה עדיין נותר ניחוח הגלידה – מי יודע. אבל מנהג ישראל דין הוא, ועם ישראל יודע מה טוב לו.

לוקיישן שני הוא מספר זירות הנפרשות בין יעדי אירופה הלוהטים. שווייץ, אוסטריה, גאורגיה, ואפילו דרום אפריקה, שבהן נמצאים ילדי השמנת ש'הסתדרו בחיים'. כאלו שגן חב"ד ברחוב חנה משעמם אותם. כאלו שמגיבים בפיהוק לסירות הפדלים המשופשפות של גני יהושע. כאלו שלא מוצאים שום חן באבטיח בקופסת קרמיסימו דהויה.

כשהם מתחת לגיל 18 הם כבר נכנסים ויוצאים מטרמינלים רחבי ידיים. מחזיקים דרכון ומכשיר סלולרי (אי אפשר בלי בחו"ל), וכבר מחווים דעה מנומקת על שמורות טבע ומתחמי פארקים באירופה.

אלא שאף על פי שהכל לכאורה נראה פשוט מאוד וכל אחד משגשג בממלכתו, יש פער מהותי מטריד מאוד בין מה שקורה בשתי הזירות הללו שהודחק במשך שנים – ואל תשאלו אותי איך אני יודע.

מימייה ופיתה-חביתה

בפארקים העירוניים הפזורים ברחבי ארץ הקודש יש מין 'שמחת בין הזמנים' שקשה לתאר.

הילדים חווים אושר פשוט ולא מתוחכם. כזה שלא צריך להבין אותו כדי ליהנות ממנו.

הם עומדים בתורים ארוכים, מזיעים, עם המימייה ביד אחת, והפיתה-חביתה ביד השנייה. הלב שלהם דופק לפני כל ילד נוסף שכבר זכה לעלות כבר על האומגה. כשזה מגיע, האמינו לי, אין מאושר מהם בעולם כולו.

משם הם רצים לאמא שיושבת על הספסל ושולה להם מתוך השקית של 'אושר עד' את הקופסה של הגלידה עם האבטיח והענבים שהכרנו לעיל, והאושר, הו האושר, הוא עד לב השמיים. הקטנצ'יק בן השנתיים שרוע על העגלה, צוהל רק מלראות את המהומה סביבו.

מהעבר השני יושבים האבות עם ספרים פתוחים, כוונתם הטהורה היא להתכונן למבחן של 'דרשו', אבל בפועל הם מתמסרים לרוחות הערב הירושלמיות, מרימים את הכיפה עד לקצה הראש, מורידים את הספר הפתוח על הברכיים ונשאבים מלא קומתם ל'שיחת בין-הסדרים' עם השכן שלידם.

נהירים להם שבילי הפוליטיקה החרדית כשבילי נהרדעא. הם נותנים סימנים בבחירות המקומיות וחורצים את גורלם של הפוליטיקאים והמפלגות השונות, והכל במהירות ובמעבר מסחרר מעיר לעיר, כשהם חותמים בדיון מעמיק ב"משבר בהנהוגה".

מהעבר השני של הגלובוס, חברים שלהם יכולים רק לחלום על זייברט וגרינברג. הם עומדים בתור לרכבל להר המרמלדה שבאוסטריה עם שיירה של ילדים רוטנים. קר להם, הסוודרים נשכחו במלון כי בבוקר היה שמש, ועכשיו – מה נסגר איתכם – פתאום גשם. איזה מין מדינה זו? הם תוהים ובצדק.

ומשום מה, אף על פי שנעשה מאמץ עילאי שהכל יתקתק, הם לא מפסיקים לשנן את הסלוגן הרשמי של בין הזמנים "אין לנו כוח".

מסתבר שהם עדיין לא התאוששו מהטיסה, שלא לדבר על כך שאף אחד לא ישן בלילה כמו שהוא ישן בבית.

האחת קיבלה מיטה מתקפלת בקומבינה של ילד שלישי בחדר חינם, וטוענת שזו ההוכחה הניצחת לאפליה נגדה מיום הולדתה, השני לא הרגיש את המזגן, והשלישי לא סובל את הכרית.

וכל זה הוא בבחינת מלח על הפצעים. אתה לא באמת רוצה להוציא את כל מה שבוער לך בבטן. ראשית כי "כסף זה לא עניין לילדים", אבל האמת היא שאתה פשוט חושב שלא תעמוד בזה ותתחיל לבכות בתור לרכבל מוקף הערלים.

גם עם האישה אתה לא מעז לפתוח את זה, כי אתה לא באמת יודע איך תסגור את זה. אתה נאמן להגנה טוטלית על הקונספט שכעת חייבים להיות המשפחה המאושרת בתבל.

זה לא פשוט, אבל אתה יודע שזה פיקוח נפש. אחרת, בשביל מה מכרת את המכנסיים שלך?

בת י"ט כבת ג'

וזה לאו דווקא בחו"ל. גם מי שמכבה את האורות בבית ויוצא למלון בצפון לשלושה לילות יודע שגם שם לא מלקקים דבש.

כל מי שטעם פעם חופשה מאורגנת בבין הזמנים למגזר החרדי, פוגש בגובה העיניים את 150 אחוזי ההצבעה שמוכרים לנו מהבחירות.

כל המלונות נראים כמו כוורות דבורים רוחשות ונמצאים באובר-תפוסה.

זה מתחיל בחזירות של בעלי המלונות שרוצים לנצל את הימים המבוקשים ומתמחרים כל זאטוט במחיר מופקע, והחזירות הזו פוגשת את המצוקה התזרימית של הנופשים, שעושים הכל בשביל לשרוד את הכאוס.

אז הילדה בת הארבע נרשמת כבת שנתיים – מתחת לרף התשלום, ולמעיישה, יש גם סיבות להקל. היא נולדה פגה, אז היא לא באמת בת חמש, והיא גם סובלת מקשיי התפתחות, אז בכלל אפשר לחשוב כמה היא אוכלת. הילדה בת ה-18 הוכרזה כבת 12, כי מה זה משנה כבר 12 או 18, סתם תרגיל של בעלי המלונות לעקוץ מאיתנו עוד כסף. בבחינת, בת י"ט כבת ג'.

וכך, משפחה של שבע נפשות נרשמת כשלושה ועוד שני תינוקות שהפלא-ופלא, רצים, מרעישים ומרביצים כמו בני עשר, והמלון שגם ככה לא נמצא בשיא תפארתו, נאלץ להתמודד עם מספרים שהוא לא מכיר.

אתם מוצאים את עצמכם ממתינים רבע שעה למעלית מותשת שלא נעים לכם להידחס לתוכה.

והכל זה רק הקדמה לארוחת הערב בחדר האוכל שנראה כמו שדה קרב.

מכיוון שאין סיכוי לספק אוכל לגדודים שגודשים את המלון – וחצי מהמשפחות עסוקות בהברחת הילדים לחדר אוכל נגד השומרים האנטישמיים-מרעיבי-ילדי-ישראל שסופרים את הילדים – המתחם הופך לזירת גלדיאטורים.

כל משפחה שולחת נציגים לכל עמדה – ורק החזק שורד. בתודעה הקולקטיבית מכה בכולם התובנה כי מי שממצמץ בדקות הקרובות יישאר רעב הלילה הזה.

אינסטינקט ההישרדות גורם לכך שאנשים בוזזים מכל הבא ליד, וככה אתה רואה בשולחן אחד הררי עופות, אבל אין אורז; ובשולחן ליד יש רק אורז אבל אין כנף אחת לרפואה. אתה רוצה להציע עסקת בארטר, אבל הברכיים שלך לא מצליחות להתרומם. אתה יודע שאתה לא תעמוד בזה.

ולא התחלנו אפילו לדבר על הלינה והמסתעף. קיצר, גבירותיי ורבותיי, המלך עירום, והגיע הזמן להכיר בזה. מענה הכפכפים והעניבה הפתוחה שהוצע כאן בשבוע שעבר, נתן מזור לרבים.

אם אתם רואים אותם בבית כנסת, בתור לסופר השכונתי, תתמכו בהם. תנו מילה טובה. תאחלו להם בין הזמנים שמח. הם כעת בתוך הדמות, הם חייבים – לפחות בשנה הראשונה – לבנות כאן אמינות. הם בהליך הגמילה, וכל מילה טובה או רעה יכריעו את הגורל.

וכן, תשמרו לכם קופסת גלידה ליום הגאולה.

ליום שבו תקבלו את האומץ להכניס לתוכה פלחי אבטיח, ולצעוד עם השיירה לפארק הקרוב עם שו"ע ביד, ועם רעיונות פורצי דרך לדיל ארצי בבחירות המקומיות.

ואת כל זה תקבלו בעלות בסיסית. בלי סדין שבורח בלילה, בלי לחפש את הגרביים בבוקר, בדירתכם הגדולה, בחיסכון כספי ניכר, ובלי להציע בארטר של עוף תמורת אורז.