קורטקס הדחיינות

מה עושים בזמן שהמילים מתעופפות בחלל ויוצרות הפרעה? דוחים

א.

לא רוצה להפחיד אף אחד, אבל השבוע גילו אצלי ממש בתוך הגולגולת, מין דבר שנקרא 'קורטקס פּרֶה-פרונטלי'. כמו שאתם יכולים להבין, ברגע הראשון ממש נכנסתי ללחץ. פרונטלי בתוך הראש זה לא משהו שמרגיעים עם תה מלודז'. רק בנס, הרופא שלי (טיפוס אמריקאי שקורא לעצמו 'גוגל') מיהר להרגיע. "לא צריך לעשות עסק, לכולם יש את זה".

קיצר, לא יודע איך לבשר לכם, אבל גם לכם יש פרונטלי כזה. ראיתי אפילו תמונה. הרופא שלי הציג בפניי משהו שנראה כמו כרוב בשלבי ריקבון מתקדמים. ובכן, זה המוח שלנו. מצטער, לא אני בחרתי את העיצוב. ה'קורטקס' הוא בעצם הקליפה החיצונית שלו. ו'הפרה-פרונטלי' זה החלק הקדמי שנמצא באזור המצח. כן-כן, ממש באותו מקום שאנחנו נוהגים לשפשף כדי לעשות רושם של אנשים חושבים. (אם אתם בעניין של אותיות באנגלית, תרשמו – PFC).

אתם שואלים מה נסגר עם שיעור הנוירולוגיה באמצע החיים? ובכן, שאלה יפה. התשובה קצת יותר מורכבת. כמו שאתם יודעים, בטור הזה הכל קשור להכל.

אז אחרי שבוע שאני מנסה לכתוב ולא מצליח, התחלתי לבדוק מי אשם. כמובן שיש רשימה ארוכה (לפי סדר אקראי): טראמפ דונלד; פוטין ולדימיר; אומיקרון תסמינים; אוויר מזג; בר-לב עמר (בלי ווא"ו); חיסונים מכחישי (בלי מוח); פרקליטות מושחתי (עם יותר מדי כוח); ואנשים באופן כללי.

שלא תבינו לא נכון. לא שנגמרו לי המילים, אלא דווקא בגלל שנמאס מהן. המילים הן הצרה שלנו בתקופה האחרונה. נראה כאילו אנשים יושבים עם מילונים ומחפשים דווקא את המילים הכי מפגרות, בסדר הכי אידיוטי, ואת השורות האלו הם מפריחים באוויר, רק כדי שנתפוצץ.

בעוד אני מחפש את כפתור ה'השתק' של היקום, העבודה שלי מחייבת אותי לשפוך עוד כמה מילים אל תוך מדורת הצעקות. אני אומר לכם, כל העולם הפכו לחובבי סבל. משלמים לך שתעצבן אותם.

וכאן אנחנו מגיעים סוף-סוף לסיפור הזה של הכרוב מאחורי המצח. לפי מחקרים שקראתי השבוע, מסתבר שזהו החלק במוח שאחראי למושג שנקרא 'דחיינות'. אם לצטט את מה שקראתי, הרי שכשמשהו בפרונטלי מסתבך – "הדבר פוגע ביכולת ההתארגנות וגורר דחיינות".

ובכן, תרשו לי להחמיא לעצמי, הנה הצלחתי לפטפט קטע שלם על כרובים, מבלי לדבר על אקטואליה.

תלמדו, לפעמים דחיינות מצילה.

ב.

אחרי שדיברנו קצת על מוח, בואו נדבר על היעדר מוח. ובכן, תציצו בבקשה בכותרות העיתונים בשבוע האחרון. יש ידיעה מרעישה. "תעמדו ליד משקופים", ביקשו מאיתנו כותבי 'ידיעות אחרונות'. ממש כמו לפני מכת בכורות.

לילה שלם כססתי ציפורניים. בעלות השחר, קצת אחרי שיעור 'משיכיר בין חמור לערוד' נעמדתי ליד משקוף וקראתי כמה שורות 'מטלטלות' שאמר אדון טראמפ על ראש הממשלה הישראלי לשעבר, נתניהו. וזהו, יותר אני לא זוכר דוקטור. ההלם היה כל כך מטלטל. מסתבר שכל החיים שיקרו לנו. טראמפ בכלל לא אוהב את ביבי. זו סתם הייתה מתיחה. הוא אפילו זרק כמה מילים גסות על חשבונו. אפילו המשקופים רועדים.

אני לא נכנס לעצם התובנה הפשוטה שבפוליטיקה אין חברים. ודאי לא אצל טיפוסים כמו טראמפ. כל מי שדרך על המפתן, יודע שהכל בנוי על אינטרסים. שללא ספק נתניהו בגאונותו ידע לרתום אותם לצורכי הביטחון של מדינת ישראל.

מה שמתסכל יותר מכל, זו הבמה שבה פורסמה הידיעה. זה מזכיר את התיאור האכזרי של חז"ל, על היצור הזה שנקרא שטן. מדובר במחליף כובעים סדרתי. 'הוא יצר הרע' – שמסית ומדיח את האדם לעבור עבירה; 'הוא שטן' – שמקטרג עליו אחר כך 'והוא מלאך המוות' – שבא לבצע את גזר הדין.

אתה מסתכל על 'ידיעות אחרונות' ונתקף בתחושה דומה. הוא זה שמרח כותרות עצומות על הבוקר שבו ביידן עוד לא ממש נבחר, על ה'חוצפה' של נתניהו שלא מיהר לברכו. הוא זה שדאג להשמיץ את טראמפ כהזוי וכמטורף שצריך לסתום את פיו ולחסום את חשבונותיו. ועכשיו, אחרי שהקמפיינים הצליחו, טראמפ הושתק ונתניהו נאלץ לברך את ביידן (שאין יום שבו אתה לא מקלל אותו), ממהרים אנשי 'ידיעות' אל אותו טראמפ ומסיתים אותו נגד נתניהו.

השטן לובש פראבדה.

ג.

השבוע כולם נזכרו ברמטכ"ל האגדי חיים בר-לב. ככה זה כשהילד עומר מדבר שטויות, אין ברירה אלא לקרוא לאבא.

אחרי שנה כזו, בה ביטחון הפנים של מדינת ישראל נמצא בשפל חסר תחתית. כשערים בישראל הפכו לאזורי ספר; כשאזרחים פוחדים לצאת מהבתים וכשהמשטרה נראית יותר כמו ארגון שלא יזיק לו כמה ימים בצינוק – קם לו השר שאחראי על כל הברדק הזה, וכל מה שיש לו לומר לאוזני הממשל האמריקאי – זה… שימו לב: "יש טרור יהודי במאחזים וצריך לטפל בו". הבושה התאבדה.

והכי גרוע, זה חוש ההומור הדפוק של הבלי-לב הזה. כששואלים אותו מדוע הוא לא מצא לנכון לפחות להזכיר 'גם' את הטרור הפלסטיני, השיב האידיוט שבהודעות שהוא מפרסם "יש מגבלת תווים". כמה מצחיק השר שלנו. חברה'מן שיודע להכניס למתנחלים.

במקום להתפוצץ, הקורטקס הפּרֶה-פרונטלי במוח שלי, מעדיף שוב להדחיק. אני נזכר בסיפור ששמעתי פעם מההיסטוריון הצבאי יעקב חסדאי, ששירת במלחמת יום הכיפורים באזור תעלת סואץ. הוא תיאר את הרגע שבו נשלח לחזית הגנרל חיים בר-לב.

המצב היה קטסטרופלי. המצרים כבר פרצו את 'קו בר-לב' המפורסם. הרגו ופצעו ולקחו שבויים. אף אחד לא ידע מה קורה. כולם פעלו מהבטן. ואז הגיע חיים בר-לב.

"אני זוכר את זה עד היום", סיפר חסדאי, "הוא הגיע לחמ"ל, קרא למפקדים ביקש שיסבירו לו את מצב החזית, הביט במפות ואז אמר: 'חברים, עכשיו אני הולך לנוח לכמה שעות'. הוא נכנס לקיתון שלו, חלץ את הנעליים והלך לישון".

כשהוא קם, האווירה הפכה לרגועה. ההחלטות התקבלו בצורה הרבה יותר שכלתנית. לאחר שנצברו מספיק ידיעות על המצב בשדה הקרב.

שומע עומר, אנחנו הולכים לישון קצת, עד שתתעשת.

ד.

ברשותכם, חוב קטן, לרגל יום הקדיש הכללי של עשרה בטבת.

זה התחיל כמו סיפור חסידי קדום. שני אברכים בלבוש חסידי אבודים באמצע אמסטרדם. הכל מסביב פורח ומוריק. נהרות מים שמזכירים את ונציה ואופניים שמדוושים בכל כיוון. ורק הם נבוכים ללא שום כיוון.

אחרי כמה ימים בפראג, החלטנו לקפוץ ליומיים לאמסטרדם, העיר עם העבר היהודי המפואר. מצאנו אכסניה וחיפשנו את בית הכנסת המפורסם של הולנד, 'עץ חיים' הפורטוגזי. וכמו שקורה לפעמים, בדרך התבלבלנו.

ואז, אחרי פרק תהילים לחוץ, עוצר רכב. מישהו בעברית לוחש "שלום עליכם". וכך מצאנו את עצמנו יושבים במגדל משרדים הולנדי, בתוך משרדו המפואר של משפטן צעיר, שכל כולו זועק ישיבישקייט. ר' רועי בנט קוראים לו. בארון שמאחוריו, לצד ספרי המשפט ההולנדיים ראינו גם גמרא, ועוד כמה ספרים למדניים.

הצניעות שלו לא ממש אפשרה לו לספר את סיפורו האישי. מדובר בילד שהוריו הגיעו לשליחות בעיר. הוא גדל כאן. ובלי שום חברה חרדית עוטפת, סלל את דרכו אל המזרח של עולם הישיבות. הוא למד בחברותא עם הגר"א גורביץ מגייטסהד ולאחר מכן הגיע לארץ ללמוד בישיבת בריסק (רא"י). היום הוא חזר לאמסטרדם, לסייע להנהלת הקהילה היהודית.

"אם אתם כבר פה", הוא לחש רגע לפני שיצאנו, "אולי כדאי שתבקרו בבית הכנסת 'לק-סטראט'. בית הכנסת האחרון שנבנה פה בעיר לפני השואה". החושים העיתונאיים שלי נדרכים. אני מריח שיש לי פה סיפור טוב.

רועי פותח לפ-טופ חדש, מקיש כמה הוראות בהולנדית ומציג בפני תמונה חדה. "אתה רואה?" הוא שואל, ופתאום אני מבחין שעיניו דומעות. זו תמונה נדירה שצולמה בפינת הרחוב שבו שוכן בית הכנסת. רואים בה אקציה של יהודי הולנד. מי שצילם אותה הוא אחד השכנים מהבית ממול.

"אתה יודע מה מטלטל אותי בתמונה?" הוא שואל וגם עונה, "זה לא רק המראה של היהודים שרועים על המדרכה בעליבות נוראה. גם לא הנאצים הארורים שרודים בהם. מה שמזעזע אותי, הן שתי כוסות התה שנמצאות על אדן החלון. אתה מבין? ישב לו הולנדי בהפסקת תה של צהריים וצילם את אחת הזוועות האנושיות הכי גדולות ביקום".

בשעה הקרובה הוא יושב ומגולל כמה סיפורים היסטוריים מרתקים על בית הכנסת. "אתה מכיר את הסיפור של 'אנה פראנק'?" הוא שואל אותי מרחק כמה קילומטרים מהמוזיאון על שמה. ואז הוא מספר את סיפורה של ילדה בת שנה וחצי, בתו של הרב אברהם פרינס, רב בית הכנסת שעם הכיבוש הנאצי נאלץ להתחבא עם בני משפחתו.

"זמן קצר לאחר הכניסה למחבוא הוא נאלץ למסור את בתו התינוקת למשפחה גויה". אלא שהמסירה הייתה דרך כמה מתווכים, שאחד מהם נתפס. "אחרי המלחמה כשהם חזרו לאמסטרדם, הם לא הצליחו למצוא את הילדה". הילדה כבר בת ארבע, כשבחסדי שמים, מישהו מהמשפחה האומנת נתקל בידיעה בעיתון והחזיר את הילדה לחיק הוריה.

"אבל אל תספר לקוראים שלך רק על השואה", מבקש בנט רגע לפני שאנו נפרדים. "תספר להם גם על התקומה הגדולה". וכך נחשפנו לעובדה שהדמות הרוחנית שמנהלת ומנהיגה את היהדות בשכונה ההיסטורית הזו של אמסטרדם, היא אביו, הרב ירוחם בנט. יהודי של מסירות נפש שבחר להקדיש את חייו כדי להחזיר את היהדות לשכונה שבה היא פרחה.

"הנה", אומר הבן בגאווה, "הנאצים לא הצליחו. היהדות ניצחה. בית הכנסת נגאל וחזר לפעול, ואנחנו נעשה הכל כדי לזכור ולהמשיך את המורשת המפוארת של יהדות אמסטרדם".

זה הקדיש הכללי. יתגדל ויתקדש שמיה רבא.