קיצור של מסע

איך פתאום מצאתי את עצמי באוקראינה, מתפלל על כמה אנשים שלא זכו להיות שם. וגם: על הביקור של הפריץ

01

הם נכנסו כמו רוח סערה לחצר הבית של רבי ישעי'לה בקרעסטיר. הוא, כלומר הרה"ג ר' משה שפירא, מנהלה הרוחני של ישיבת 'עמק התורה', היה נראה חיוור ונסער; שמא לאו דווקא בסדר הזה. מאחוריו נשרכו מספר בחורים שלא היו נראים יותר טוב.

"אל תשאל", הוא אמר. ואז, כמובן שאלתי. התברר שהם היו אמורים להיות בדרך חזרה ממסע אל ציונו של הגאון רבי שלמה גאנצפריד זי"ע, בעל 'קיצור שולחן ערוך', אבל הם לא. מסע של שמונה-תשע שעות הסתיים בלי כלום. סיפור ארוך ומתיש שהתחיל בכך שהם הגיעו לגבול האוקראיני, שאין בו מעבר להולכי רגל. הרכב שלהם לא היה יכול לחצות את הגבול.

הם התחננו לאוקראינים בעלי רכב שייאותו להעביר אותם את הגבול. וכשכולם כבר הצליחו לחצות בשלום, הם הגיעו אל בית החיים הלא נכון, וחזרו כלעומת שבאו. כלומר, שוב עמדו ליד הגבול והתחננו לאוקראינים שיעבירו אותם ברכבם חזרה אל הצד השני. הבחורים שאיתו לומדים את סדר הלימוד ב'קיצור שולחן ערוך' שייסד המשפיע רבי אלימלך בידרמן, ושמותיהם עלו בגורל.

"אתה יודע מה?" אמרתי. "אני אסע במקומכם. אקח את השמות, ואצא לדרך". כל הדבר הזה היה חידוש גדול בעיניי. עשרות שנים שאני חי בטעות, חושב לתומי שאונגוואר היא בהונגריה, והיא לא. כמו הרבה עיירות שפעם השתייכו לממלכה האוסטרו־הונגרית הרוממה, וביש מזלן תקע אותן בדיוק בצד השני של חומת הברזל האוקראינית. לפעמים, כמה עשרת מטרים לכאן ולכאן, והמצב היה שונה לחלוטין.

בדיקה קטנה העלתה כי העיר איהעל, היכן שנמצא ציונו של בעל ה'ישמח משה' זי"ע שהיום הוא יום ההילולה שלו, נמצאת ממש על אם הדרך. איהעל נושקת לגבול הסלובקי, ועיירת הגבול שלה 'אובלה' חוצצת בינה לבין אוקראינה. מה יכול להיות יותר טוב מזה? ובכלל, מאז שפרצה המלחמה עוד לא ביקרתי באוקראינה. בעצם, לא כך תכננתי את שובי ההיסטורי לאוקראינה. אבל שיהיה.

יצאתי אפוא לדרך.

02

הייתי מקדיש קטע שלם על הפרדוקס הגדול שנקרא 'ציונו של ה'ישמח משה' ביום ההילולה'. אם ציפיתם שחסידי סאטמר, שממלאים היום בתי חיים בעולם כולו, יעלו בהמוניהם לציונו של ראש השושלת שלהם, טעיתם בגדול. המקום די ריק. כנראה הצדיק לא הסתלק מהעולם בזמן טוב. בטח קשה לקום מהכורסה המפנקת של הרי הקאונטרי בחודשי הקיץ.

כך או כך, ממילא אני מתפלל תמיד עבור כל כלל ישראל בכל מקום שהם. משם המשכתי לדרכי. זו הייתה דרך קשה ומפותלת. פיתולים פתלתלים שלא שיערום אבותינו. הגעתי לגבול. אם ציפיתי להיתקל בשיירה של פליטים, התבדיתי. פליטים לא הצטופפו שם, וגם לא אף אחד אחר. המעבר היה כמעט ריק. חוץ ממני, עוד כמה סבתות אוקראיניות שלא מפחדות מגיוס, והופה, גם קבוצה חרדית גדולה עמדה שם. חלק גדול ממנה הם בני ניניו של בעל ה'קיצור' והם היו נרגשים. גם אני.

בתוך רבע שעה הייתי בצד השני, האוקראיני, שואג 'סלאבה אוקראינה' לחייל שעמד שם בנשק שלוף. במלחמה אי אפשר לדעת מה יעלה במוחו של חייל מבוהל. מייד לאחר השער שהורם לכבודי, כבר חיכה לי יורי, 'יורה', עם הרכב המודרני שלו. שפשפתי את עיניי. הנה אני באוקראינה. וזה בכלל לא מפחיד.

כבר רציתי להתקשר הביתה להגיד שאפשר לסגור את התהילים לעת עתה, אבל אז החל יורה לנסוע, כלומר לטוס, והבנתי שזה לא רעיון טוב. כשרכב ב-מ-וו חדיש חולף על פני פח מתכת של לאדה משנות הצאר ניקולאי, זה נראה מפחיד הרבה יותר. כששאלתי אותו למה הוא לא התגייס לצבא, הוא התנצל שהוא סטודנט. נו, שוין.

מרוב שיורה טס, לא היה לי פנאי להתרשם מהמצב. לבד מדגלי הלאום בצידי הרחוב, לא השתנה הרבה בארץ הגריבנה והשוחד. הבתים הישנים שמטו ליפול בביקורי האחרון לפני כמה שנים, כבר מטים עוד יותר ליפול. אבל הרחוב תוסס וחי. אנשים מלאי עזוז באים והולכים, והחנויות מלאות לשובע בכל הטוב שבעולם. הרוח האוקראינית הנחושה, הפכה לנחושה הרבה יותר. לידיעת הקורא פוטין.

03

ואז הגענו לבית החיים העתיק של אונגוואר, שההונגרים מכנים אותה אונגוואר, והאוקראינים אוז'הורוד. בשער בית החיים עמד הרב וילהלם, רבה של אונגוואר, והתרגש עד דמעות מכל אורח בנפרד. הוא אף הקים אוהל עם כיבוד צנוע ברוח מצב הצנע האוקראיני: מעט בקבוקי מים קרים עד קפואים ומספר עוגיות יבשות.

בפנים האוהל אפפה אותי התרגשות עמוקה. עמדתי קרוב לציונו של האיש הגדול בענקים, שזכה להיכנס לביתם של כל יהודי ויהודיות העולם. הספר שכתב הוא אולי הספר הכי מפורסם והכי מתורגם מאז ומעולם. מאות מהדורות, בשבעים לשון, ועוד היד נטויה. זהו אחד מספרי היסוד היחידים שגם ילדי חיידר ובנות בית ספר רוכשים אותו לשנת הלימודים.

ולא בכדי. רבי שלמה גאנצפריד היה גאון בתורה ואיש קדוש. כדאי רק ללמוד את הסכמתו של מרן ה'חתם סופר' לספרו של רבנו 'קסת הסופר', שבה הוא מזהיר כל סופר שלא יהין לגשת אל מלאכת הקודש בלי ללמוד את הספר הזה, כדי להבין מעט את גדלותו של המחבר. יהודי שיודע 'קיצור שולחן ערוך' על בוריו, הוא יהודי שגם יודע כיצד להיות יהודי. במיוחד היום, כשבמהדורות האחרונות התווספו פסיקותיו של בעל ה'משנה ברורה'. בתקופה האחרונה לומדים אלפי יהודים את הספר לפי הסדר שייסד רבי אלימלך בידרמן שליט"א. אני כבר התחלתי מספר פעמים לשנן את הספר, אך לא הצלחתי להתמיד בכך. הפעם, כבר הבטחתי זאת על הציון, בלי נדר. בעזרת השם.

סיפרתי על הציון את סיפורם של בני החבורה, משה אברהם יהודה בן ביילא, יוסף בן פייגא צירל, אהרן בן חיה פראדיל וזאב בן דבורה והעתרתי עליהם כל טוב. בעל ההילולה בטח מוקיר יהודים שעשו הכל כדי להגיע אליו. יורה לקח אותי שוב אל מעבר הגבול הישנוני, והפקיד היה המום לראות אותי שוב, מגיש לו את הדרכון לחתימה. "הרי זה עתה יצאת?" הקשה בפליאה, וקם כדי להיוועץ עם הממונים עליו.

כבר תרגלתי לעצמי את התשובה. על הצדיק, הספר המונומנטלי שלו, ולמה אי אפשר לעשות את זה מהבית. בסוף, זה לא היה נחוץ. הוא העניק לי את הדרכון החתום, חותמת יציאה ליד חותמת הכניסה, וכשהפקיד מהצד הסלובקי בירר אצלי אם הבאתי איתי אלכוהול וסיגריות, חייכתי. בגפי נכנסתי ובגפי יצאתי. רק נטלתי עימי הרבה השפעות טובות ממעונו של הצדיק.

הפריץ הגיע

מאז יום שני השבוע אני מביט בתמונה הזאת ומחייך. איך, למען השם, מסבירים לגוי, ועוד גוי אמיתי כמו ראש העיר שלנו, למה הדבר הזה משמש?

אבל כנראה שהסבירו היטב. אחרת הוא לא היה נהנה כל כך, כפי שאפשר לראות בתמונה. נראה שהוא גם ניסה את זה בעצמו. כעת אומרים שהוא עשוי להעתיק את הפטנט הזה לאולם מועצת העירייה, כשירצה להשתיק את מתנגדיו, רובם מהצד השמאלי של המפה הפוליטית.

הכירו את ראש העיר שלנו: מר ברט דה ובר.

הוא אכן גוי. לא פחות מהשכן שלי. אבל היחס הנפלא שלו ליהודים, מבייש, והייתי אומר שיותר מכך, את היחס של כל מיני ראשי ערים בארץ כלפי הציבור החרדי. לבד מהיותו ראש עיר הוא גם חבר באחד מעשרות הפרלמנטים של הפדרציה הבלגית, ועומד בראש המפלגה הפלמית השנייה בגודלה. ככה זה אצלנו. בגלל ריבוי הפרלמנטים ובתי המחוקקים, כל פוליטיקאי יכול לכהן בשלל תפקידים בו זמנית.

למעשה, הוא הגיע לבקר את העיר התאומה שלו, חיפה. אבל גם מאוד סקרן אותו הבסיס של אחת הקהילות הגדולות והמשפיעות באנטוורפן. וככה הפריץ הגיע, והשתדלנים קיבלו אותו יפה, ה'מושקה'ס חגו סביבו במעגלים, והפריץ חזר הביתה שמח וטוב לב. לפחות, כעת הוא כבר ידע לאן בדיוק רוב בני הקהילה נעלמים להם מדי חג ומועד.