קלשונים מתחת לבית

"הבטתי בחלון בנשימה עצורה, הדמויות הפרועות שהתהלכו שם הזכירו את הציורים העתיקים"

אני זוכר זאת כאילו זה קרה עכשיו. יום שישי בצהריים של חודש אייר לפני שמונה שנים. אני מנמנם על הספה בביתי שבאודסה, עיר הנמל האוקראינית. לנמנם בצהריים ביום שישי, זו פריבילגיה שיכולה לקרות רק כשאתה נמצא בשליחות, והחיים, איך לומר, די נוחים ורגועים.

הטלפון מצלצל. על הקו נמצא הרב אברהם וולף, רב קהילת חב"ד באודסה. רק להבהיר: אני הייתי שליח בקהילה הליטאית של הרב בקשט, אבל קשרי הידידות בין הקהילות היו מצוינים.

"נח", הוא זועק בלשון הפסוק, "מה לך נרדם? קום ולך לחלון. תראה מה קורה ממש מתחת לבית שלך".

זה היה הסבב הקודם של המלחמה בין רוסיה לאוקראינה בתשע"ד (2014). עבור פוטין, אוקראינה תמיד הייתה חצר אחורית מוזנחת של הבית הגדול של אמא רוסיה. כל עוד גידלו שם רק תפוחי אדומה והאתרים הכי משמעותיים במדינה היו אומן או מז'יבוז', זה לא הפריע לצאר הרוסי. אבל כשהחצר האחורית התחילה להשמיע קולות של 'אני כבר לא חצר אלא מדינה עצמאית שמתפתחת כלכלית ומתקדמת בצעדים מדודים אבל נחושים לכיוון הבית של השכנים המערביים', זה גרם לפוטין כבר אז להתעורר ולשתות בקשית את חצי האי קרים בכיבוש הכי מהיר ופשוט שקרה מאז ומעולם.

בינתיים, בתוך המדינה, התחילו מלחמות בין מפגינים אוקראינים צאצאי חמלניצקי ימ"ש לבין מפגינים פרו רוסים.

אודסה היא עיר תיירותית רגועה ושלווה. לא תמצאו בה אירועים אנטישמיים. השפה השולטת בה היא רוסית. באופן כללי אודסה נחשבת עיר יהודית. חלק גדול מהפולקלור של העיר קשור ביהודים מפורסמים שהתגוררו בה בעבר הציוני של העיר. אודסה שונה מאוד מן הערים האנטישמיות דוגמת לבוב, ששם אם תדבר רוסית לא יענו לך ואם אתה עם כיפה, חייך עלולים להיות בסכנה.

אני פונה לחלון והמראות די מפחידים. ממש מתחת לבית, צועדים אזרחים פרו אוקראינים שבאו מחוץ לעיר, בידיהם קילשונים, גרזינים ואבני שפה שהם תלשו מהכבישים. הם צועקים ומקללים ומחפשים תומכי פוטין, כדי לכלות בהם את זעמם. המראה הזכיר את הציורים הבלתי נשכחים של ה' הכטקופף מספרי 'מחניים'. אותו גוי צורר עם פנים עגולות וקלשון בדרך להרוג עוד יהודי.

באותה שבת בית הכנסת לא פעל. התפילות התקיימו במקומות מסתור, מחשש לפוגרום. החדשות הגיעו לארץ והמשפחה התקשרה לחוצה וחרדה לשלומנו. גם אני לא ידעתי לאן כל האירוע הזה הולך ומתי יסתיים. ביום ראשון שלחתי לשאול את מרן רבי חיים קניבסקי מה לעשות. מצד אחד, הכי נכון לקום ולברוח, בטח כשיש לך אחריות על משפחה עם ילדים קטנים. מצד שני, כשאתה דמות ציבורית בקהילה ויש לך תלמידים, צעד כזה יכול להיראות מאוד לא טוב לגרום לחילול השם גדול.

רבי חיים ביקש להפנות את השאלה למרן הרב שטיינמן זצ"ל, שהקשיב לכל הצדדים ובסופו של דבר פסק לי לחזור לארץ. אני זוכר שקיבלתי את הפסק הזה בלב כבד מאוד. זה לא רק לעזוב חיים שלמים מלאים בעשייה וסיפוק ולחזור אל הבלתי נודע, אלא בעיקר חשש גדול מאוד מאיך צעד כזה יכול להתפרש ולהיראות בקרב אנשים שמאוד קרובים לליבי.

הזמנו כרטיסי טיסה למועד הקרוב ביותר שהיה, ארזנו מה שארזנו ורגע לפני שאנחנו יורדים להסעה שתוביל אותנו לשדה התעופה, נכנסתי לחדר והתחלתי לבכות. דיברתי עם השם וביקשתי ממנו סימן שאני עושה נכון, שלא תצא תקלה וחילול השם מתחת ידי. על השולחן בחדר היה תנ"ך.

"ריבונו של עולם", זעקתי, "אני פותח את התנ"ך, בבקשה תן לי סימן".

לא יודע אם תאמינו, אבל מה שנפתח היה יותר מסימן ברור: ירמיהו פרק כ"ט, בדיוק במקום שבו ירמיהו מתנבא אל יושבי בבל וקורא להם לשוב לארץ ישראל. כדי לא להקשות עם גניזה לא הבאתי את הציטוט, אבל מה שכתוב שם היה בהחלט סימן ברור.

יום למחרת ביקשתי להיכנס אל ביתו הגר"ח קניבסקי. "ומה הלאה", שאלתי. "אם זה יירגע, האם אחזור?" ר' חיים השיב במילים ספורות: "המשיח מגיע, צריך לחזור לארץ ישראל". גם כשניסיתי שוב לברר כל מיני אפשרויות, הוא חזר על אותן מילים: "המשיח מגיע וצריך לחזור".

(זה היה כמובן פסק אישי שנגע לי ולא לכל מי שנותר שם לעשות עבודת קודש נחוצה.)

שמונה שנים אחרי, הלב דואג וחרד לאחינו היהודים שבאודסה ובאוקראינה. התמונות והחדשות שמגיעות לא פשוטות בכלל. בתשע"ד הסיפור נעצר בקרים, הפעם אף אחד לא באמת יודע לאן כל זה הולך.

אני זוכר שכשהייתי עם כל המשפחה בשדה התעופה, עמד לידי יהודי שומר מצוות, חבר בקהילה שנולד בכלל במוסקבה. הוא היה לחוץ והיסטרי הרבה יותר ממני. בכיליון עיניים חיכה לרגע שבו גלגלי המטוס יתנתקו מהאדמה.

מה יש? שאלתי. מה הלחץ?

"אתה לא יודע מה זה צבא רוסי", אמר. "אני שירתי שם, במלחמה באפגניסטן. היינו חיילים צעירים, רובוטים נטולי לב שממלאים פקודות. עמדנו בגבול והקומנדיר (מפקד) עמד עם מפה גדולה והצביע על נקודה במרכז המדינה, רחוקה מאות קילומטרים מהיכן שעמדנו: 'אתם צריכים להגיע לכאן עד מחר בערב. כל מה שבדרך לא מעניין. עצים, בתים, ילדים – תשטחו הכל. העיקר שתגיעו בזמן ליעד'. אתה מבין עם מי יש לנו עסק? אני עם פוטין לא לוקח סיכונים".

ועוד שתי הערות לסיום: משום מה יש לנו החרדים נטייה להעריץ רודנים. המשפט 'איזה גבר פוטין', נשמע השבוע בהרבה מקוואות וחדרי אוכל ישיבתיים. אבל צר לי, בעיניי פוטין בכלל לא גבר, אלא רוצח שפל, בדיוק כמו מנהיגים היסטוריים שהפכו לגיבורי האומה בזמן שטבחו רבבות חפים מפשע. וכבר אמר איש חכם: "ההבדל בין רוצח לגיבור לאומי, זה במספר האנשים שהוא טבח".

נקודה שנייה היא הלקח מהמלחמה הזאת שפרצה בגלל דבר אחד: כבוד. כבוד הוא גורם המלחמות מספר אחת בעולם. מלחמות נוראיות פרצו רק בגלל כבוד, והאמת שזה לא רק פוטין. אפילו במחוזות מסוימים אצלנו. תנסו לחשב כמה מוסדות, משפחות ועוד – נהרסו ונחרבו רק בגלל… כבוד.

ובינתיים למרות הכל, משנכנס אדר ב' מכפילים את השמחה ומתפללים על אחינו הנתונים בצרה ובשביה ומבקשים שנזכה לראות את המשיח. ר' חיים אמר שהוא כבר כאן. נו, אז שיבוא כבר ויקבץ נידחינו מארבע כנפות הארץ בחסד ברחמים ובשלום.