קריסת הקונספציה

1.

ימים לא פשוטים לפנינו. מראות הטבח ביישובי העוטף, במיוחד אלו שתועדו מכפר עזה, בלתי ניתנים לצפייה. טרם נחשפנו לדבר האמיתי. התיעוד שעוד יגיע, יטלטל. אותנו, ובתקווה גדולה שגם את העולם החופשי.

ידיד קרוב, אופיר ליבשטיין, ראש המועצה האזורית שער הנגב, נפל בקרב כשחתר למגע; ידיד קרוב אחר, ח"כ לשעבר, עדיין נעדר; בנו של חבר, השר לשעבר יזהר שי, מת מות גיבורים; בתו של איל ולדמן, פילנתרופ המסייע לשילוב חרדים, נעדרת. הוא מצא את רכבה שרוף ועקבותיה עדיין לא נודעו; בתו של מכר ותיק, שמעון אלקבץ, נרצחה בידי חיות האדם הנאצים.

אלו יותר מדי אנשים קרובים שפגשו את הזוועות. זה מלמד משהו על היקפן.

50 שנה עברו ממחדל יום הכיפורים. התקשורת, כולל אנחנו, התייחסנו לכך בהרחבה. עשינו זאת בשורת ראיונות עם אנשי השעה, אז והיום. עסקנו ברשלנות, בקונספציה, בלקחים. ישראל שקמה לבוקר שאחרי שינתה את פניה. כך לפחות הבטיחו לנו.

יובל חלף ונראה ששום לקח לא הופק. להפך: בערב המלחמה ההיא, אמ"ן, המעריך הלאומי, קיבל את מלוא האינפורמציה, עכשיו היא פשוט לא הייתה.

הגורם שאמון על המשימה הזאת נתפס במערומיו. במשך יותר משנה, מאות עזתים יודעים על הפשיטה המתוכננת, אבל שום דבר לא דולף לשב"כ הישראלי. הארגון שמכיר כל נקיק וסמטה בגדה היה עיוור לחלוטין למתרחש ברצועה.

המטרות האוויריות שקופות לצה"ל. המודיעין הטכנולוגי עושה את העבודה. על הקרקע, המודיעין האנושי פשוט לא היה.

במקרים כאלו – למרות שמקרים ממש כאלו לא התרחשו כאן מעולם – מתבקש שהאחראים יניחו מפתחות. מתישהו הם יעשו זאת, אבל עכשיו, קודם כל, חובתם לתקן את הפרצות.

ב'ידיעות אחרונות' פורסם כי המודיעין המצרי הזהיר את נתניהו. לשכתו הכחישה נמרצות. מאוחר יותר כלי תקשורת זרים ציטטו גם הם מקורות מצריים, שהתעקשו כי העבירו מידע מוקדם לדרג המדיני בישראל. האמת שלא צריך אותם. המידע היה גלוי לעין כל.

ערב החגים ציטטתי, שבוע אחר שבוע, גורם מודיעיני שהזהיר מפני אירוע רב זירתי שמנוהל בידי איראן. "חגורת אש", הוא כינה זאת. האישוש הראשון להערכתו הגיע בערב סוכות: ראשי שלושת הארגונים נפגשו בביירות והודיעו רשמית על הסלמת פעולות התנגדות. בגיליון ערב יום הכיפורים עמיתי קובי בורנשטיין ראיין את דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי. דבריו היו ברורים: סכנה להתלקחות רב זירתית במהלך החגים.

אל"מ יגאל כרמון, ראש 'המכון לחקר תקשורת במזרח התיכון', ציטט כבר לפני כמה חודשים את מה שנאמר ונכתב בתקשורת האיראנית. מה שקרה בפועל זהה במדויק לתוכניות שפורסמו בתקשורת האיראנית. המודיעין הישראלי כשל. אבל המודיעין הגלוי, הובא לעיני הדרג המדיני.

בערוץ מקביל לניהול המערכה, נתניהו מכין את האליבי ליום שאחרי. כמו גולדה בשעתה. הנרטיב מאשים את לובשי המדים. אין ספק: חלקם במחדל עצום, אולי הגדול ביותר. למרבה הצער, יש מקום לכולם.

הדרג המדיני, בעצם מהותו, אחראי להצלחות הצבא ומחדליו. זאת עסקת החבילה; החוזה הבלתי כתוב בינו לבין הציבור.

באסון הזה הוא שותף מלא-מלא. במשך תשעה חודשים מזהירים אותו ראשי הצבא כי הצבא מתפרק. הפסקת ההתנדבות הדאיגה אותו, אבל יותר מכך הדאיגו אותו ההשלכות הפוליטיות: לוין יתפטר, הממשלה תתפרק. "הם רוצים להפיל אותי", אמר לרמטכ"ל וסירב להפגישו עם הקבינט.

רבים מראשי המחאה, במיוחד הנמנים עם 'אחים לנשק', התגייסו השבוע. מי בחזית, מי בעורף. זה לא פוטר אותם ממשפט המוסר. עידוד הפסקת ההתנדבות, ייצוא השבר הפנימי לעולם, דרבן את אויבינו. אבל אסור להתבלבל: הם אזרחים במדינה דמוקרטית; הם לא דרג מדיני. מקבלי ההחלטות היו צריכים לעצור ואז להוקיע אותם; לא להמשיך מחשש להתפרקות הקואליציה.

2.

"בְּעִיר הַהֲרֵגָה", הוא פיוט לירי שבו מבכה המשורר ח"נ ביאליק את הפרעות שחוללו הרוסים ביהודי קישינב. קום לֵךְ לְךָ אל עיר ההרגה ובאת אל החצרות ובעיניך תראה ובידך תמשש על הגדרות ועל גבי טיח הכתלים את דם החללים.

זקנותו של ביאליק ביישה את צעירותו. ברבות הימים, רוח ההשכלה שטפה את מוחו. מנער מתמיד בישיבת וולז'ין, הפך למשורר ציוני. חרף זאת, הניצוץ נותר ומפעם לפעם ניצת. כך למשל, בפואמה שחיבר מאוחר יותר, התרפק על ימיו בישיבה: "זוֹכֵר עוֹדֶנִּי אֶת כֻּלְּכֶם", כתב, "תְּמוּנַתְכֶם תְּלַוּנֵי, לֹא תָמוּשׁ מִלִּבִּי".

לא ידוע לי באיזה מצב היה כשפרסם את קינתו. בכל אופן, משורות שירתו ניתן להתרשם שהזוועות חרכו את נשמתו. התיאורים הנוגים על מותם האכזרי של יהודי קישינב, דומים להפליא לתיאורים המתבקשים על זוועות העוטף.

ישנו רק הבדל אחד: בפרעות קישינב מצאו את מותם 50 יהודים; בפרעות הרצועה המספרים מגיעים לאלפים. משפחות, יישובים, נמחקו מעל פני האדמה. מאות חללים עדיין לא זוהו, עוד מאות נעדרים.

חיות חמאס הפרו גם את חוקי הרוע.

אפשר לתאר את הרכבים השרופים, הבתים המפויחים, ההרס העצום. זה לא ישקף את גודל הזוועה. במגבלות האכסניה, הכרחי שאדלג על העדויות האילמות שמספרות את סיפורה של אכזריות ברברית, גרסת דאעש והנאציזם.

מחדל 73' נרשם בטאבו על שמו של אלי זעירא, אבי קונספציית סאדאת; זכויות היוצרים של מחדל 23' יישמרו לטובת הוגי קונספציית חמאס.

הימים לא מתאימים לציין את שמותיהם, אבל רבים המה. אלו ששכנעו אותנו, מימין ומשמאל, שיש להותיר את חמאס ככתובת בעזה, מבינים עכשיו כמה גדול השבר. התפיסה שלפיה ניתן לחיות מסבב לסבב נדרסה עם המוני הקדושים שמצאו את מותם הטרגי.

מזוודות הכסף מקטאר, האביסו את מנגנון ההשמדה שבנתה המפלצת החייתית בעזה.

היעד הרציונלי ברור לכולם: מיטוט מוחלט של שלטון חמאס. האם זה אפשרי? מן הסתם כן. השאלה היא שאלת המחיר.

ההנהגה המשמעותית של חמאס יושבת בחו"ל. סאלח עארורי בביירות, משעל והנייה בקטאר. המנהיג בעזה יחיא סינוואר, מסתתר בבונקר תת־קרקעי, עמוק באדמה.

על הנייר, יש במלאי פצצות חודרות בונקר. בעבר נעשה בהן שימוש. מול חסן נסראללה בלבנון. כידוע, הניסוי נכשל.

שוחחתי השבוע עם גורמי מודיעין ואנשי צבא. לא התרשמתי שמישהו בונה את אסטרטגיית הלחימה עליהן.

הדרך האפקטיבית למוטט את שלטון חמאס עוברת בכניסה קרקעית. הדילמה, קשה כשאול.

כניסה פנימה תגבה מחיר דמים נורא. לא בטוח שבמצבנו כעת, נוכל לעמוד במספרים דומים שיצטרפו לרשימת הנופלים בקרבות העוטף.

כדי לקבל החלטה מהסוג הזה, יש צורך בגיבוי ציבורי רחב היקף. לשם כך מוקם קבינט החירום. באופן מפתיע,  גנץ, אייזנקוט, גורמי אופוזיציה נוספים, נוקטים בגישה הרדיקלית. הם יודעים את המחיר אבל משוכנעים שהתמדה, לאורך חודשים, תביא בסוף לתוצאה המיוחלת.

ישנם אחרים, בהם לא מעטים נושאי תפקידים בצה"ל, שסבורים אחרת. הם מתארים שטחי הריגה, מנהרות חטיפה ומיקוש צפוף. הלוחמה הכי קשה, הכי מסובכת, אומרים האומרים, היא הלוחמה בשטח בנוי. בז'רגון הצבאי היא נקראת לש"ב. עזה, הם מוסיפים, לא דומה לכל מה שנערכנו אליו.

אחרים מדברים על ההיבט הפונדמנטליסטי: מחבלי חמאס מונחים אל מותם; עבורם זו זכות דתית. דוגמה לכך ראינו בקרב הממושך שהתנהל בתחנת המשטרה בשדרות, עד למיטוטה ושרֵפתה.

לחימה פנים אל פנים, בתוך עיי חורבות, תהיה קשה מאוד וספק רב אם המחיר שווה את זה.

צה"ל הכין ארבע אוגדות וגייס כ־300,000 לוחמי מילואים. למרות זאת, הדרג המדיני טרם קיבל הכרעה סופית.

"כדי לנקות את עזה על הקרקע", אמר לי השבוע גורם ביטחוני, "צריך מודיעין עמוק. לא בטוח שהוא קיים". ואני אומר: למרבה המחדל, בטוח שהוא לא קיים.

רבים ממליצים לכתוש את הרצועה מהאוויר. כבר עכשיו יש בה אזורים שנראים כמו אחרי הפצצת העיר הירושימה במלחמת העולם השנייה.

אם אנחנו לא רוצים לסכן חיי אדם ולהכפיל את המספרים האיומים מהעוטף, צריך לפעול מהאוויר. השיקול בעבר להיכנס קרקעית נבע, בין היתר, מהצורך למקסם סיכול יעדי טרור מבלי לפגוע באזרחים. האשראי הבין־לאומי הוא קצר מועד וחסר סבלנות. לכן נדרשת כניסה קרקעית.

המקרה הזה שונה בתכלית. יהיה קשה לעולם לעכל את מראות ההרס, אבל קשה לו עוד יותר לעכל את המראות מיישובי העוטף.

ובל נשכח: מנהיג חמאס בעזה הוא יחיא סינוואר, משוחרר עסקת שליט. הוא לא היחיד: כל משוחררי עסקת שליט תופסים כיום עמדות בכירות בהנהגת הארגון.

מאז העסקה שילמו מאות ישראלים בחייהם. מאות, הכוונה עוד לפני פרעות שמחת תורה תשפ"ד.

יגידו מה שיגידו על אהוד אולמרט. למרות ששליט נחטף במשמרת שלו, הוא דחה הצעה לשחרור מחצית מהאסירים ששוחררו בפועל בתקופת הממשלה שבאה לאחריו.

מבחן התוצאה מדבר בעד עצמו. לא מדבר, בוכה.

ההנהגה הנוכחית מקדשת את שיטת הכאן ועכשיו. היא אישרה את עסקת ה־35F לאמירויות תמורת הסכמי אברהם, היא מסכימה לאפשר לסעודיה העשרת אורניום תמורת נורמליזציה והיא זאת ששחררה אלפי רוצחים ששבו לרצוח תמורת שחרור חייל שבוי אחד.

ימים לא פשוטים, מראות קשים, לוחמה הרואית מבית לבית, מיישוב ליישוב. הסיפורים זורמים ללא הפסקה ועוד ידובר בהם רבות.

"אנחנו במלחמה", אומר לי סא"ל רועי יחזקאל, ראש ענף תקשורת בדו"צ.  "לא בסבב ולא בימי קרב".

הוא מסרב לומר אם התקבלה ההחלטה על כניסה קרקעית. "בשלב הזה", אמר, "אנחנו ממשיכים בתקיפות תקדימיות מהאוויר. אנחנו רק בהתחלה.

בכל זאת, אמרתי, היה כאן מחדל. הצבא נרדם בשמירה. הוא לא התחמק, לא טייח. "הרמטכ"ל כבר אמר", אמר, "זה נפתח כאן לא טוב ויסתיים שם הרבה יותר גרוע.

"אנחנו מנחיתים מאות טון של פצצות על חלקים ברצועה. גובים מחיר יקר מאוד מארגון הטרור חמאס. כל שבב של מודיעין, כל חמ"ל, כל עמדה, כל מסתור, מחריבים. תקפנו אלפי מטרות לאורך כל אורכה ורוחבה של הרצועה באמצעות אלפי חימושים שמסבים לאויב נזק משמעותי.

"מחקנו את שכונת רימל, שכונת הפאר, הסמל של רצועת עזה. המטרנו כמויות עצומות של חומר נפץ על חאן יונס, על כינוסי מחבלים, בנקים, משרדים, בתים, מנהרות".

האם קיבלתם מהדרג המדיני מטרות ברורות? שאלתי.  "אנחנו מתעסקים במאמץ התקיפה", אמר. "זה המאמץ המרכזי בצה"ל. הוא כולל את תקיפות האוויר שקורות בגלי תקיפה כל שלוש-ארבע שעות. הוא כולל את ההגנה, הוא כולל את ההגנה על העוטף, את טיהור המרחב, את ארגון המרחב וצבירת סד"כ (סדר כוחות) עצום. אנחנו מדברים על מאות אלפי חיילי מילואים שנצברים בעוטף כדי לדעת לעשות כל משימה שתידרש, גם הגנתית וגם התקפית".

ישנם גורמים שמסתייגים מכניסה קרקעית. הם אומרים שזאת מלכודת מוות ושלא נוכל לעמוד במחיר הכבד. האם אתם באמת ערוכים כבר לכניסה מיידית, או שעדיין לא התקבלה החלטה?

"כל האופציות נמצאות על השולחן", השיב. "אני לא חושב שנגיד מראש את התוכנית המבצעית שלנו, אבל כל האופציות על השולחן. הלוחמים שלנו עם ברק בעיניים, מוכנים ודרוכים לכל משימה שיידרשו לה. כל מקום שנידרש לו, צה"ל יוכל לו ויתקוף".

האם הצלחתם כבר לנקות את השטח ממחבלים?

"אנחנו בשליטה מלאה בעוטף. עדיין ייתכנו מספר היתקלויות בודדות. בכל מקום שמחבלים בודדים נתקלים בחיילים, הם מחוסלים. יצרנו קיר ברזל של טנקים, מסוקים וכלי טיס על הרצועה. כל מי שיתקרב לגדר יחוסל".

זה לא הזמן לדבר עכשיו על הפקת לקחים, נעשה את זה אחרי המלחמה. אבל בכל זאת, משהו על הכשל הנורא. 

"אנחנו נמצאים בעיצומה של המלחמה בשלב ההתקפה. יהיה זמן לבצע תחקירים, להפיק לקחים וללמוד כל פרט על פעולות שקרו. אנחנו לא מסתירים את זה. העת לתחקירים והעת להילחם. עכשיו עת מלחמה.

"אנחנו שומעים סיפורים יוצאי דופן, מרגשים מאוד. לוחמה עזה, אמיצה, של חיילים שפשוט חותרים למגע. יש גם לא מעט סיפורי גבורה של תושבי הדרום עצמם שמגלים אומץ לב שלא פגשנו. משהו יוצא דופן".

אתה יכול להרגיע את הציבור ולומר: אין יותר פרצות בגדר, כל ההיתקלויות מתרחשות מול מחבלים שנותרו מהמתקפה בראשונה?

"כפי שאמרתי: אנחנו בשליטה מלאה. המחבלים הבודדים שנמצאים בשטח מבינים שאלפי החיילים שנמצאים שם יסכלו אותם ברגע שהם רק ירימו את ראשם.

"יש כרגע בעוטף מאות גופות של מחבלים ויש לנו גם מאות מחבלים שבויים, ועל כן אני חושב שבהקשר הזה העוטף נמצא בשליטה מלאה של צה"ל".

כרגע ניצבים על הגבול טנקים, נגמ"שים, הגנה אווירית שמפטרלת לאורך הגדר. מה התוכניות שלכם ליום שאחרי לצורך השגת הגנה הרמטית בגבול?

"אנחנו בעיצומה של מלחמה", אמר. "היא תימשך זמן. יש לפנינו עוד ימי לחימה משמעותיים וארוכים והמיקוד של הצבא כרגע הוא בשלב ההתקפה. אחרי המלחמה יהיו הרבה מאוד דברים שאפשר לשתף קדימה, כרגע המצב הוא ההתעסקות בימי הלחימה שלפנינו".

בשש אחרי המלחמה, ברור כבר עכשיו כי אחת ההחלטות הראשונות שתתקבל, תהיה יצירת רצועת ביטחון משמעותית – בין עזה לעוטף.

בסיורים הרבים שערכתי לאורך הגבול, פגשתי לא פעם את כוורות הדבורים ומפעלי התעשייה, שמשרתים את עזה.

הם שם כי ישראל אישרה זאת.

הקונספציה, שוב הקונספציה, גרסה כי יש לאפשר לעזתים שגשוג כלכלי. ככל שזה יקרה, טענו נתניהו ובנט, כך יישמר השקט.

בהתאם לכך, הפקידות האזרחית ברצועה נעזרה לא פעם בשירותים שלנו. כשהיתושים פשטו למשל על המפעלים מול נתיב העשרה, סיפקנו להם אמצעי הדברה.

שקט מול שקט, אמרו הקברניטים. בשמחת תורה תשפ"ד, קיבלנו הוכחה ניצחת כי השקט הוא רפש. בכירי הצבא לא יאמרו זאת, אבל זה ברור: ביום שאחרי, המפעלים בצד השני ייהרסו והשטח יהפוך לאזור חיץ נקי. אם יצטרכו להוריד בתים, הם ירדו. ראינו מה קרה מההתחשבות ההומניטרית.

לפני כחודשיים הבאתי כאן דברים מדהימים שאמר לי גורם מודיעיני בכיר, על המתרחש במעבר רפיח. מדי יום, סיפר, עוברות במעבר עשרות משאיות סוחר. לכאורה, הן מכניסות לרצועה מוצרי צריכה. אנחנו לא שם, הודה, אין לנו פיקוח על המעבר.

הוא סיפר שקיים מידע על כך ששוטרים מצריים מקבלים שוחד כדי שיאפשרו להתיר כניסת משאיות ללא בידוק. להבנתי, גם זה יחלוף מהעולם.

6.

בתמוז אשתקד, כשמטוס Air Force One ובו נשיא ארה"ב נחת בישראל, זה היה לכאורה עוד ביקור של נשיא אמריקה, בת הברית הקרובה שלנו, בארצנו הקטנה.

כשג'ו ביידן חתם על 'ההצהרה ההיסטורית' ובה התחייבות לשמור על העליונות הצבאית של ישראל באזור, איש לא ציפה למעשים גבוהים מדי. איש גם לא ציפה שהמבחן יגיע מהר מדי, אכזרי מדי, גדול מדי.

החבר מוושינגטון עשה השבוע משהו שאף נשיא אמריקאי לא עשה לפניו: ברגע הכי קשה, הכי כאוטי, הוא היה שם. מגן במילים, מגן במעשים. כמו צ'רצ'יל בשעתו ויותר מכך.

ביידן היה הראשון להפנים. אם אנחנו ניפול, כולם יפלו איתנו. "העולם צופה בנו", אמר בנאומו הראשון. הוא התכוון לאיראן אבל גם לשכנות הידידותיות באזור.

התקרבותן לישראל נבעה מהבנה עמוקה שהמטרייה הישראלית והאמריקאית בטוחה ונוחה יותר מזו שמציעות להן איראן ורוסיה.

אם המערכה הזאת לא תסתיים בהשבת ההרתעה, אפשר לשכוח מהסכם עם סעודיה. זאת ההבנה בוושינגטון.

אנחנו כמובן מבינים משהו עמוק ואקוטי יותר: אם המערכה הזאת לא תסתיים בהשבת ההרתעה, אפשר לשכוח מהמדינה. לא רק המפרציות צופות בנו, גם חיזבאללה עוקב. הפעם, אין דרך אחרת מלבד ניצחון מוחלט.

הבית הלבן לא מתכוון להנחית כאן חיילים שישתתפו בקרבות. את תרומתו למאמץ המלחמתי הוא נותן בנושאת המטוסים ההתקפית פורד, שחונה מול חופי לבנון; באספקת תחמושת מתקדמת; ובשיגור יועצי מודיעין המומחים לענייני שבויים ונעדרים. הם כבר כאן והם החלו לעבוד עם הצוותים הישראלים.

בצד השני של המדרכה, ניצב נשיא רוסיה פוטין, ידידינו עד לא מכבר, שהולך ומתרחק מאיתנו.

עד כה, נמנע מלגנות קטגורית את המתקפה הנפשעת, והסתפק בהתייחסות סימטרית להתרחשויות.

הוא כמובן נוקם על ההחלטה הישראלית לרדת מהגדר ולסייע לאוקראינה בחימוש הגנתי. אבל זה לא רק זה: רוסיה של פוטין חוזרת הלכה למעשה לימי המלחמה הקרה. היא מובילה עכשיו את הגוש המזרחי, שכולל את איראן. האמריקאים פועלים בהתאם ומהדקים את אחיזתם באזור.

בינתיים, ובדגש על כך, אירופה המערבית לצידנו. האיחוד האירופי הקפיא את הכספים לפלסטינים ומנהיגי גרמניה, בריטניה וצרפת הצטרפו לקואליציה שמקים הבית הלבן למקרה שיהיה צורך בהתערבות צבאית רחבת היקף.

כולם הפנימו את המסר: כמו במתקפת הטרור על בנייני התאומים, גם המתקפה הרצחנית הזאת, הגדולה דרמטית מבחינה סטטיסטית, היא מתקפת ציר־הרשע על העולם החופשי.

בירושלים מקבלים את הגיבוי הבין־לאומי בחיבוק, אבל מבינים שהאירופאים אינם ביידן. שבוע ועוד שבוע והביקורת בוא תבוא.

בזמן כתיבת השורות, הולכת ומוקמת ממשלת חירום.

לכל אורך השבוע, נתניהו משך זמן. סביבתו הקרובה נעמדה על רגליה למנוע אחדות. זאת האמת וחובה לומר אותה.

"מה יהיה עם ה־64 ביום שאחרי". זאת השאלה שחזרה על עצמה. כן, עם כל המיאוס לעסוק ברפש הפוליטי, התברר שהניתוק עמוק מכפי שחשבנו.

הקמת הקבינט המצומצם קריטית להמשך ניהול המערכה; לאשראי הבין־לאומי; ובעיקר לציבור הישראלי.

כשהשמש תעלה על היום שאחרי, ההנהגה, הביטחונית והמדינית, לא תישאר רגע אחד נוסף בתפקיד. אם הם לא יבינו זאת, העם כבר יסביר להם.

פוליטית, שום דבר טוב לא מאיים על בני גנץ בכניסתו לממשלה. אילו היה נותר בחוץ, לא היה דבק בו רבב. החרפה תירשם על שמה של הנהגה מנוונת, רבת שנים, שהקימה סביבה חומות והייתה מרוכזת בעצמה ובהישרדותה. כולל השבוע, כשלצד ניהול המערכה, הקדישה לא מעט זמן לשאלת ההישרדות והאפשרות שהקואליציה תתפרק אם המחנה הממלכתי ושותפות אחרות ייכנסו פנימה.

יותר מ־1,200 הרוגים, עוד מאה שישים שבויים, ומראות זוועה שמזכירות את טבח באבי־יאר. ועדיין, כמה רב הניתוק. לא ייאמן.

שוב ושוב נדחתה השבוע הפגישה המיוחלת בין נתניהו לגנץ. מקורבים, במיוחד בני משפחה, ניסו לעשות הכל כדי שלא תהיה אחדות. למה? כי זה יזיק ל־64.

איזו עליבות, איזה ביזיון.

רגע אחרי שהקבינט יוקם, יתברר לגנץ שאין כל חדש תחת השמש. גם כעת, אחרי מחדל כל כך מחפיר, השיטות יישארו כשהיו. אני בספק רב, אם קבינט כזה ישרוד לאורך זמן. מהר מאוד יחלו התדרוכים, הטלת הרפש והאחריות על אחרים. בדיוק כפי שהיה באסון מירון ובאירועים אחרים.