"מתי את מספיקה לסדר את כל הבית שלך?" שואלת אותי שרה'לה. שתינו ילדות בנות עשרים פלוס. לאחת – ילד, לשנייה – שניים.
"זה הרבה יותר פשוט ממה שאת חושבת", אני מגיבה בחוסר רגישות. "זה פשוט ממש. הסוד הוא לחיות עם מעט חפצים. ואז, גם כשנוצר בלגן, מספיקות לי עשר דקות כדי לסדר את כל הבית פיקס". כמה טובת לב אני. מעבירה את כל התורה על רגל אחת.
"רגע, אז בעצם את אומרת שהבית שלך תמיד-תמיד מסודר???" היא מנסה להבין.
"אההמ. כן". אני קצת נבוכה. קצת-קצת. "לא מסוגלת לראות בלגן. הבית שלי חייב להיות מסודר לעולם ועד, אחרת אני לא אני".
שתינו צוחקות על הביטוי הקיצוני. רוצה בית מסודר? שיהיה בית מסודר. חשוב לך תמיד-תמיד? תשתדלי תמיד שהוא יהיה מסודר, שיהיה לך לבריאות. אבל 'לעולם ועד'?! נסחפת. לא ברור איך יוצא לי ביטוי כזה מהפה.
עברו ימים. גדלתי. ברוך השם! ויחד עם זרימת החיים נוכחתי לראות איך הבית שלי, שהייתי בטוחה שיישאר מסודר לעולם ועד, גם הוא יכול לשאת בלגן בלי למצמץ. נחמד להיות צעירה ולדמיין מציאות אוטופית ורודה, אבל החיים מקטינים אותנו. ומגדילים. וזה האוקסימורון המופלא בעיניי.
כללי הסדר משתנים
השיחה הזו עולה לי עכשיו, כשאנחנו באות לדבר על הכללים החדשים. לחיות בבית מסודר, להחליף מצעים כל יומיים, לדאוג לאספקת עוגות במקפיא ולחלות מאפה בית – זה נפלא. רק מה עושים אם אני לא יכולה? ומה עושים כשהעומס הרגשי או הטכני, הכוחות או הזמן הם לא מה שהיו? ממשיכים להחזיק את הכללים והחוקים?! לא ילך.
מנהלת חכמה יוצרת גבולות וכללים חדשים.
בואי נודה: אנחנו לא נראות היום כמו שנראינו לפני עשור. לא חושבות כמו שחשבנו אז, וגם הרצונות שלנו מְבַצעים בכל יום 'חישוב מסלול מחדש'. וזה היופי של החיים. הם דינמיים, משתנים.
כשאנחנו מכירות בעובדה המרגשת הזו, אנחנו יכולות יותר בקלות להתאים את ניהול הבית לזמן הווה. ככה, בהשלמה ובקבלה, 'כללי ברזל' הופכים לפלסטלינה, ו'אצלי בבית זה חוק!' – עושה צחוק. זה בסדר. החיים שלנו גדֵלים, ואנחנו גדֵלות.
הזזת גבולות
אז מה? בגלל שהיום זה לא מה שהיה פעם – נשבור את הכלים?! נרים ידיים, נוותר על הכל, שיהיה מה שיהיה. עוצמת עיניים. לא רואה. לא שומעת. 'ילדים, אמא פורשת. תעשו מה שאתם רוצים, ניפגש בעידן חדש'? ככה?! מה, שנגיע לקריסת מערכות?!
ברור שלא. המציאות החדשה מביאה איתה כללים חדשים. אַת יוצרת אותם. אם תמיד לא נכנסנו לחג בלי תפריט שונה לכל אחת מהסעודות, אם היה ברור ש'הכנת סלטים' הכוונה לשמונה, ששטיפה פירושה הזזה של מקרר, תנור וכל המיטות, שגיהוץ כולל גם את הבגדים של התינוק – כל אלה היו גבול ברור ובלתי מתפשר – בואי נחשוב על גבולות חדשים.
לכל אחת מאיתנו יהיו גבולות ישנים וחדשים שונים. בטח תשמחי לגלות שגבול חדש שלך, כלל שאת מוותרת עליו מהיום והלאה – נחשב למהדרין ומלכתחילה בבית אחר. את בבית שלך מכניעה ראש, משפילה קול: "השבוע – עוגה כושית לשבת". והשכנה, בדלת ממול, מתלהבת בקול לילדיה: "השבוע – עוגה כושית לשבת!!!"
לחם ובגד
תכלס, איך נדע לקבוע את הגבולות החדשים? שתי תשובות: אחת: יעקב אבינו ביקש: "לחם לאכול ובגד ללבוש". בואי ניקח את זה לתוך הבית. בכל מצב נשתדל שיהיה לחם לאכול ובגד ללבוש. לחם. לא חייב פשטידה בשלוש שכבות ולא לחמניות שום מקמח מלא שהרגע יצאו מהתנור.
בגד. לא סט לכל הבנים. ולא קשת-תואמת-נעל-תואמת-גרביון-תואם-עגילים-תואמים-תיק-של-העגלה. אוכל ובגד. לבריאות.
תשובה שנייה – איך נדע לקבוע את הגבולות החדשים: את בטח זוכרת שדיברנו על התשתית לבית מסודר. הסברנו כמה חשוב שבכל שטח (מגירה/מדף/ארון) התכולה תתאים לגודל. כי אם נכניס, ואפילו בצורה מסודרת, את משחקי הקופסה לארון, ולא נוודא שיש התאמה בין הגודל לתכולה, לא נוודא שאפשר בקלות להוציא ולהכניס את המשחק – הסדר יישמר, אבל רק עד לפעם הבאה שבה יוציאו או יכניסו משחק.
כמו בגבולות הסדר – כך גם בגבולות העשייה. אם לא נוודא שיש התאמה בין הדרישות שלנו מעצמנו לבין היכולות והכוחות שלנו – העשייה תיתקע. היא ו/או אנחנו לא יחזיקו מעמד.
דווקא עכשיו, כשהכל תלוי בראש, זה זמן אידיאלי לחשב מסלול מחדש.
מה למדנו היום? מצבים חדשים – כללים חדשים.
מה שיעורי הבית? קחי 'כלל ברזל' אחד בבית שלך. תבצעי לו אתחול. מחכות לך הפתעות.
