רב אחד תל אביבי עומד בינות לאלפי מהגרים ומצית בהם את אש התורה
מוצאי 'שמחת תורה' תש"ג, תל אביב.
מחוץ לבית הכנסת 'באר שלום' – ששכן במרכז שכונות הדרום הישן, ניצבו המוני יהודים, מכל העדות והחוגים.
התחושה הייתה קשה. הנה מסתיימים להם חגי תשרי, הימים שמכניסים קצת צבע לחיים. במקומם באה שגרת חורף קשה ומעיקה. המצב הכללי היה נורא. זו הייתה חברה של מהגרים. איש עוד לא מצא מקום לעצמו, והתנאים החומריים היו קשים.
אם חסר משהו, ידיעות עמומות ומחרידות החלו להגיע מאירופה. משהו חמור מאוד מתחולל ליהודים האירופאים. את המילה 'שואה' עוד לא הכירו אז, גם את סיפורם של 'מחנות השמדה' איש לא העלה על דעתו. אבל התחושות היו קשות. הפחד היה נורא.
עכשיו, מחוץ לבית הכנסת, ניתן היה למשש את אווירת הנכאים הכואבת והעגומה.
ופתאום נשמע הקול. דמותו הטמירה של רב בית הכנסת, מורי וחמי הגאון רבי יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל, פתחה את ארון הקודש, הוציאה ספר תורה ויצאה החוצה אל רחוב העיר.
השתררה דממה. מאות זוגות עיניים ננעצו ברב, ציפו למוצא פיו.
"אחים יקרים!" זעק הרב. "כולנו יודעים שמשהו מאוד לא טוב קורה לאחים שלנו באירופה. אין לנו ידיעות על מה שבאמת מתחולל שם. אין מברקים, אין דואר ואין יוצא ובא. ריבונו של עולם, מי יודע מה עלה בגורל אחינו ואחיותינו שם?! אנחנו אפילו לא יודעים אם הם יכולים להתכנס בבתי הכנסת, עכשיו, בלילה הזה שאצלם הוא שמחת תורה. יש לי תחושה עמוקה שהם לא יכולים לקיים הלילה את מנהג ה'הקפות'.
"אז בואו, אחים יקרים", סיים הרב, "בואו נהיה אנחנו להם לפה. הרי כל ישראל ערבים זה לזה. אם הם לא יכולים לרקוד, בואו אנחנו ונרקוד בשמם, נתפלל בשמם, נקיף את הבימה עם ספרי התורה ונצעק: 'אנא, השם, הושיעה נא! אנא, השם, הצליחה נא! אנא, השם, עננו ביום קוראנו!'"
הרב סיים את דבריו. עיניו דומעות ואלפי יהודי תל אביב שאגו עימו יחד 'שמע ישראל' ויצאו בריקוד סוער עם ספרי התורה לכבוד החג, בשמם של כל יהודי אירופה הטבוחים.
כך, למי שלא יודע, החל להתפשט כאן בארץ המנהג המיוחד של 'הקפות שניות' ברחוב העיר. אומנם יש למנהג הזה סימוכין בכתבי האריז"ל והמקובלים, אבל במשך שנים אנשים היו ממהרים בשעה הזו לפרק את הסוכות ולהתחיל את שגרת החורף.
ואז הגיע הגאון רבי יצחק ידידיה פרנקל, והחליט לאמץ את המנהג המיוחד הזה.
זה קרה כמה שנים קודם לכן. ב'שמחת תורה' של שנת תרצ"ו (1936) פרץ המרד הערבי הגדול. הרב פרנקל הסתובב בבית הכנסת שלו וראה את הדיכאון הגדול. ואז גמלה בליבו ההחלטה לשמח את יהודי תל אביב באמצעות התורה.
את מה שקרה שם תיאר הרב זצ"ל בלשונו הציורית, בריאיון שנערך עימו לקראת חג שמחת תורה האחרון לחייו:
"בימים ההם גרו בצפיפות שלוש משפחות בדירה אחת, עם מטבח משותף, שירותים משותפים ומקרר ובו רבע בלוק קרח. היום קוראים לכך 'חיים קשים', אבל אז הייתה 'אחוות-חיים' ו'אחוות-אחים' וכשהיה עצוב כל כך על הנשמה לכולם, אמרתי שיש להמתיק את קשיי היום בשמחה מקורית: שמחת התורה.
"זה התחיל במתי מעט, יצאנו לרחובות עם לולבים ביד. הילדים אחזו בדגלוני שמחת תורה. מצאנו עצמנו יד ביד סלוניקאים ובוכרים, בולגרים וטורקים, עיראקים ופולנים, הונגרים ומצרים, חסידים וליטאים. כל עדה התבלטה בייחודה ובתלבושת הססגונית שלה, והידיעה ש'משהו מיוחד' חוגג בפלורנטין שבדרום תל אביב, עשתה לה כנפיים והחלה מושכת אליה אלפים.
"כאשר היו מגיעים לאחד הרחובות המרכזיים, היו מוציאים מאחד הבתים כיסא, ועליו עמד הרב זצ"ל ונשא את מדברותיו אל הקהל. כאשר גאה ועלה מספר המשתתפים, העלו את הרב על גג מכונית ומשם – כעבור שנה – אל מרפסת ביתה של משפחת בוכמן ואז גם החלו להתמסד. נזקקו למיקרופון ולכל האביזרים שלהם נזקקת התקהלות המונית.
"תזמורת מכבי אש ופרשי משטרת ישראל על סוסיהם; 'סולימאן הגדול' ולהקתו התימנית שיצאו בריקודים תימניים מלהיבים; זיקוקין די־נור; להקה בוכרית; חזנים וזמרים בני העדות השונות, והכל במוטו 'שישו ושמחו בשמחת תורה'. והיה שמח".
הרב קרא להקפות בשם 'הקפות העדות והגלויות'. הן נערכו מלכתחילה במוצאי שמיני עצרת של בני ארץ ישראל, שהוא גם תחילת יום טוב שני של גלויות, כסמל לאחדות הגולה עם ארץ ישראל.
ואז הגיעה השואה האיומה. ואחריה הקדיש הרב זצ"ל את ההקפות לזכר המיליונים.
הדבר הפך מסורת. פרנסי העיר וראשי המדינה ראו לעצמם זכות וגם עונג לכבד את המעמד בנוכחותם. אלה הבינו ש'רב השכונות' מרים ביום שכזה את קרנם של בני העדות, ומחזיר להם את כבודם האבוד. ובתור שכזה היה להם לא רק לרועה רוחני, אלא גם ל"פאפאשא (אבא בשפה הבוכרית)'. והרב השתדל בתוך דבריו, שנאמרו בלשון הקודש, לבזוק מילות ברכה באידיש, לאדינו ובוכרית לשמחת לב כל העדות.
העיתונאי אליהו עמיקם תיאר בעיתון של המדינה את מה שהתרחש במעמד: "סילונות אש קרעו אמש את חשכת לילן של השכונות הדלות בדרום תל אביב. הם פרצו למרום בדקלי-ענק שצמרותיהם כתר משובץ חשרות רשפים מכל צבעי הקשת: כתר תורה לראש משכנות העוני.
"שכונות הדרום השרויות כל השנה בעזובתן האפורה, לא רגילות לזוהר כזה. הן רחוקות מכל היכלי התרבויות שבצפון העיר.
"רק פעם אחת בשנה, ב'שמחת תורה', זוכה תורת משה – ששנותיה פי 330 משנות מדינת ישראל החדישה – לחגוג את עצמאותה, לא בהיכלי פאר כי אם בינות בתים עלובים וסמטאות דלות. ואף על פי כן, אין בעיר חגיגה עממית ושמחה אמיתית כמו שמחת התורה בשכונות הדרום. כל החגיגות שם בצפון הן קפואות משהו, כפויות, קרירות, כי השמחה בהן מאורגנת מגבוה. פה שום דבר לא מאורגן; פה הכל ספונטאני, בלי קצינים ליחסי ציבור ובלי פרסומת של חודשים.
"נוהרים לכאן אלפים מכל קצות העיר המונים מכל ה'גופים', המפלגות, העדות, העליות והגילים, זורמים באפיקי הרחובות הצרים והאפלים, והזרם הוא חם ומאחד.
"הרב פרנקל הוא מארגן יחידי של חגיגת המונים שאין דומה לה במינה. והוא עושה זאת בלי תקציב, בלי מנגנון בלי ועדים וועדות".
מאוחר יותר בא החיקוי. הרעיון כבש את כל ערי ועיירות ישראל. ה'הקפות של הרב פרנקל' פרצו את הגבולות הצרים של שכונת פלורנטין, והיו לחלק בלתי נפרד של נוף 'שמחת תורה' בערי ועיירות ישראל.
כשנזכה בעזרת השם לרקוד השנה ב'הקפות שניות', בכל המעמדים הענקיים שיערכו ברחובות העיר – ראוי שנזכור את סמל האחדות שהן נושאות בכנפיהן.
חג שמח. שנזכה להתאחד ולהתלכד יחד.
