ריקוד הישועות

כשעשרות יהודים עומדים על שולחן אחד רועד

את הזעץ הראשון אני חוטף כבר ברגע שדלתות הטרמינל מנחשות אותי ונפתחות מאליהן. כבר בפסיעה הראשונה החוצה, על המדרכה שבה מתגודדים המכורים ומפצים את הריאות שלהם במנה של עשן וניקוטין – אפשר להרגיש את מזג האוויר. פתיתים לבנבנים מסתחררים באוויר. מכה של כפור בתוך הפרצוף.

ברוכים הבאים לוורשה.

בימים שבהם כל נער טיפש-עשרה מתל אביב מרשה לעצמו לנופף בדגל פלסטין ובשלט שמכריז "לא נהיה פולין", חשתי צורך לחזור למדינה ההיא ולבדוק מה בדיוק קורה שם. מה כל כך מפחיד את התל אביבים.

מביט לאחור, אל הטרמינל הקטן שנושא את שמו של המלחין פרידריק שופן. בפולין שלפני מלחמת העולם, שופן היה תסביך של עם שלם. אף על פי שרוב שנותיו הוא בכלל התגורר בפריז ופראג, הפולנים הרגישו שהמוזיקה הדי מורכבת שלו, מבטאת את הכאב של האומה כולה.

אני נזכר בקטע שמצאתי בעיתון הוורשאי 'דער מאמענט'. שלוש שנים לפני השואה. הגרמנים כבר מתחממים על הקווים, הנאציזם כבר כובש מיליוני מעריצים, אבל לעיתון של יהודי ורשה יש זמן למרוח כותרת ענקית על 'גרויסער טריאומף', ניצחון גדול של כמה פסנתרנים יהודים בתחרות לנגינת יצירותיו של שופן שנערכה בוורשה.

מתחת לתמונותיהם של המתחרים, ניסה אחד המוזיקולוגים של התקופה לענות על השאלה החשובה: "פאר וואס פארשטייען יידן אם בעסטן שאפענען?" – מדוע היהודים מבינים הכי טוב מכולם את שופן?

ובכן, הסיבה לכך ש"אף אחד לא הבין את הגאון הזה כמו היהודים", היא ה"קרבה בין חורבן ירושלים וחורבן ורשה". שופן, אם לא הבנתם, כתב את יצירותיו בתקופת המרד הפולני שנכשל. במרד כושל, אין מישהו שמבין כמו היהודים.

תוך שלוש שנים, הפסנתרנים הנחמדים, כמו גם הכותב המהולל ורוב קוראי העיתון – יסיימו את חייהם בצורה הכי מחרידה שידע המין האנושי. רובם יהפכו לאפר בכבשני אושוויץ וטרבלינקה. פולין תשכח אותם ותמשיך לזכור את שופן.

מישהו קוטע את מחשבותיי. היום הפולני קצר מאוד. אם תמשיך לחלום, הוא אומר, אנחנו נגיע אחרי החשכה. יש הרבה מה לראות. ובעיקר הרבה להרגיש.

וחוץ מזה, הוא מזכיר, עוד כמה שעות, היארצייט.

באופן אישי מדובר בסגירת מעגל.

בתאריך הזה לפני ארבע שנים – איך שהזמן רץ כשנהנים – התחלתי לפרסם את הטור השבועי מעל גבי חדשות 'משפחה'. הטור הראשון עסק גם הוא בגיחה קצרה ליארצייט בפולין. גם אז השמיים היו אפורים, כמו שהם בתקופה הזו. גם אז המטרה הייתה סיור קצרצר בקברי הצדיקים.

וגם עכשיו, כל יציאה מהארץ – בתקופה כל כך סוערת – מרגישה קצת כמו סיפור הבריחה לתרשיש. האווירה בארץ כל כך מפולגת ומסוכסכת. הכל מדשדש במקום. מסדר פוזיציות ועמדות. כולם צועקים ומפגינים. אף אחד לא מנסה אפילו להקשיב. השיח הפוליטי פשוט מתיש. אם בעבר המנצח היה זה שידע להביא את הטיעון הכי טוב, כיום המנצח הוא זה עם הקול הגבוה ביותר.

תוך כדי טיפוס על מדרגות המטוס – שבימים אלו נראה כמו אוטובוס מאורגן של ישיבה עליזה במיוחד – אני מתקשה שלא להיזכר בדג ההוא שבלע את יונה בן אמיתי. גם כאן, ציפור הברזל בולעת את מאות הבורחים. עוד כמה שעות היא תפלוט אותנו בצד השני של הים התיכון.

וממש ממש בדרך אגב, ואף על פי שבארבע שנותיו טור זה ניסה ככל האפשר להימנע מהטפת מוסר – אי אפשר שלא לדבר, לפחות ברמז, על מה שמתחולל בטיסות הללו. חז"ל אומרים שב'מקום שיש חילול השם – אין חולקים כבוד לרב'. אם נאמר בעדינות, הגיע הזמן לחשוב שוב על התנהגותם של כמה מהצעירים שלנו, מול צוות הדיילים, מול זמני הטיסות והוראות הבטיחות. הוויכוחים על הכבודה, הרצון לקמבן ולשדרג מקום – הם דברים נפלאים. אבל לא תמיד הם גורמים קידוש השם. יש התנהגויות מסוימות שלא גורמות לבריות לומר "אשרי מי שלימד וגידל את זה". ודי בזה.

ואז, אחרי ארבע וחצי שעות, מגיעים. פתיתי שלג מתחילים להסתחרר בנונשלנטיות מלכותית. שוטפים עימם את המוח והלב. מקפיאים את האמוציות ומכינים את הלב.

הדהירה בכבישיה הקפואים של פולין, מרגישה כמו סיור ב'אוצר ספרים'. כל שלט ירוק בצד הדרך, מעיף אותך לעולם אחר. שלט אחד מזכיר לך את 'פיאסצנה', שלט שני את 'גורא קלאווריה', שלט נוסף את 'פשיסוחה', 'רדומסק', 'פשדבוז'. כמה מטען מסתתר פה בדרכים.

אני מקווה שממש בקרוב, נכתוב על הדברים המרתקים שצפונים בפולין של ימינו. אבל ברשותכם, הפעם יש לנו מעגל לסגור. וכדי להגיע לסגירה הזו, אנחנו פותחים בדהרה של שעתיים. נקודת המוצא לודז', היעד: לעלוב.

מי שקצת מתמצא בסצנה החסידית, יודע שבעשורים האחרונים, ביום ז' בשבט, הפכה העיירה לעלוב לאחד ממוקדי העלייה לרגל הכי גדולים באירופה. למשך כמה יממות, העיירה הקטנה הופכת למין שכונה חסידית יוקדת. תשאלו את עשרות (!) הצלמים שמגיעים מכל רחבי פולין – אחד מהם סיפר לי שהוא בכלל מאזור פראג – עם עדשות ענקיות, כדי ללכוד פריימים אותנטיים של 'ג'ודיסקה'.

כמו בכל מסע בחיים, העיקר הגדול הוא אלו שמלווים אותך. במקרה שלי, זכיתי בטובים ביותר. קבוצת יהודים, שבשנים האחרונות הפכה את העיר רדומסק למקום שיש בו נקודה יהודית פועמת. לכל אחד מהם יש סיפור אישי מיוחד שעונה על השאלה – מה הביא אותך לעיר רדומסק.

הצעיר שבחבורה הוא ידיד אישי, מומחה היודאיקה שמוכר בעיקר בזכות בית המכירות שלו 'תפארת'. ר' יודל ברייער קוראים לו. אי שם לפני כך וכך שנים, הוא למד קטע בספר הקדוש 'תפארת שלמה', והמילים פשוט שבו את ליבו. ומאז הוא שם, ברדומסק.

עכשיו, בדרך ללעלוב, יש זמן לדבר. הוא מוציא ספר 'תפארת שלמה' שנמצא תמיד בצקלונו, מדפדף קצת ונותן לי לקרוא כמה שורות. "זה חשוב", הוא אומר, "לפני שמגיעים ללעלוב". באמצע 'רמזי פורים' כותב הרבי מרדומסק את המילים הבאות: "שמענו מפה קדוש, הרב הוותיק אוהב ישראל ר' דוד מלעלוב זלה"ה שאמר בזה הלשון: 'איך תאמרו עלי שאני צדיק הדור, אם אני עדיין מרגיש בעצמי אהבת בניי וזרעי, יותר מבשאר בני ישראל?'"

ומאז, כבר יותר ממאתיים ותשע שנים שהשם הזה 'לעלוב' – הפך לסמל של 'אהבת ישראל'. זה המוטו שאיגד את שושלת הקודש המפוארת הזו ששוטפת את כל העולם בנהרות של אהבה.

והנה, שעה לפני השקיעה אנחנו נכנסים אל שערי העיירה הקטנה. כמו בכל עיירה פולנית, נכנסים אל הכיכר המרכזית, ה'רינק', ומנסים להתמקם. מבעד לשלג אפשר לזהות שיירות של אוטובוסים, מיניבוסים ורכבים, וביניהם צועדים מאות יהודים. חלקם בכובע ה'קוטשמע' המפורסם.

טיפוס של כמה מדרגות, והנה אנחנו ניצבים בתוך האוהל הקדוש. על המצבה שבמרכז כתוב רק תואר אחד, כל כך נדיר במחוזותינו. הרה"ק "אוהב ישראל". וה'אהבת ישראל' הזו פשוט מדבקת. אחת לכמה דקות נשמעת צעקה בחלל הציון. מישהו מזכיר שם שזקוק לישועה. כולם עוצרים, אומרים יחד פרק תהילים ו'מי שבירך'. כל אחד שוכח את צרתו שלו ומתעסק בצרתו של חברו.

וקצת כמו במירון. האווירה היא של 'יום כיפור בפנים – ופורים בחוץ'. בהיכל הטישים, אפשר למשש את השמחה המרוממת. פה ושם שרוע מישהו ששתה יותר מלימודו. והרוב הגדול שרוי בהילולא מרוממת. וכשהתזמורת פוצחת בנעימה הלעלובאית של 'מגן אבות בדברו' – אין שום סיכוי לעצור את הדמעות והגיל.

ואז מגיע רגע השיא. הזמן שבו פועלים ישועות. המנהג הזה נוצר פה בשנים האחרונות, בעקבות מנהגו של האדמו"ר רבי שמעון מלעלוב זי"ע: כל יהודי שזקוק לישועה, עולה על שולחן הטיש ורוקד מול כל הקהל. השמחה, הענווה, ביטול היש – הם הסגולה הכי טובה לפעול.

בשנים האחרונות, הריקוד הזה הפך למעמד שמאות נוהרים אליו. אין כמעט מקום לעמוד על השולחן הרועד. עשרות יהודים צפופים אוחזים זה בזה, ומזכירים איש באוזן רעהו את צרותיו. קשה להסביר את התחושה. אתה עולה לשולחן עם הצרה שלך, אלא שאז בחור פלוני מחבק אותך ולוחש "יעקב בן צירל, יש לי שלושה אחים לפניי", בצד השני מישהו מזכיר את בתו החולנית, ומן העבר השלישי יהודי בוכה על חובותיו.

אינני בקי בסגולות, אבל פתאום נראה לי שהבנתי איך זה עובד: עצם זה שאתה יוצא לרגע מעצמך, ומנסה לחשוב ולהתפלל על מישהו אחר, זו הישועה הכי גדולה. פתאום אתה קולט שעם כל הכבוד לצרות שלך, ממש לידך יש יהודים שמתמודדים עם עניינים הרבה יותר כואבים.

פשט חדש נולד במוחי על השולחן הדחוס בלעלוב: "המתפלל על חברו, והוא צריך לאותו הדבר – הוא נענה תחילה". ברגע שאתה מפסיק לחטט ולהיות עסוק בעצמך, אתה מתחיל לחשוב על הצרות של החבר, אתה כבר נענה ומקבל ישועה מסוימת.

האט'ס געפוילט אלעס גוט'ס.

יממה אחרי הנחיתה, מציריך שבשווייץ הגיעה הבשורה על פטירתה של סבתא, 'אוֹמָה', מרת לאה אייז ע"ה בשיבה טובה.

מאות נכדים ליוו את המיטה בדרך לחלקה המכובדת בהר המנוחות. כולם מזכירים זה לזה את ההוראה שהיא נתנה לנו רק לפני כמה שנים, בהלוויה של בעלה, 'אוֹפָּה' אייז זצ"ל. "אל תבכו!" היא אמרה, "זכינו ברוך השם, היו לנו חיים נפלאים. הקב"ה עשה לנו רק טוב. זכינו לחתן את כל הבנים והנכדים. אנחנו לא יכולים לבוא בתלונות. רק להודות".

והנה, יומיים לפני 'שבת שירה', מסתיימת שירת חיים מרתקת של תשעים ושלוש שנים. ופתגם אחד ששגור תמיד בפיה: אם תגידו לקב"ה – איזה חסד עשית איתנו, הוא יענה לכם: 'לזה אתם קוראים חסד? חכו-חכו ואראה לכם אילו חסדים אני יודע לתת לכם'.

יהי זכרה ברוך.