אמת?! אתה עובר לאמריקה?!
החברים היו בהלם, האמת גם אני. לא עברו ארבעה חודשים מאז שהחברה שבה אני עובד הניחה לפני את ההצעה לעשות 'רילוקיישן' ולנהל את הסניף האמריקאי של החברה, והנה אני פה במונית, 'קאר סרוויס' בשפה המקומית, בדרך משדה התעופה JFK אל ביתי החדש.
מבול טלפונים. כולם רוצים לדעת אם נחתנו בשלום, ולהבין איך זה להיות בארץ הזהב, חלומם הסמוי או הגלוי של רבים וטובים (ספוילר: בינתיים לא בטוח שמצאנו את החלום הגדול). לכולם אני עונה שרק עכשיו הגענו, וכל מה שאנחנו רואים נכון לעכשיו זהו פקק אין סופי בכבישי ניו יורק. אבל המתקשרים לא מוותרים: 'לפחות תספר מה הדבר הראשון שתפס אותך?'
אוקיי, אז אותי דווקא לא תפס שוטר (לפחות לא בשלב זה); לא היופי המדהים (חיצונית, בורו–פארק וויליאמסבורג יכולות להיראות לישראלי כשכונות עוני, עד שתכנסו לתוך הבתים); לא המוניות הצהובות, שאותן משווקים לנו בארץ כסמל של ניו יורק (הן לא באמת קיימות מחוץ למנהטן. רוב המוניות האחרות נראות כרכבים פשוטים שכדי לזהותם צריך רוח הקודש, או לזהות את המילה 'טקסי' או 'קאר סרוויס' שמופיע רק על דלת הרכב, כך שאפשר לזהות את המילה רק אחרי שהמונית כבר חלפה על פניך).
הדבר הראשון שתפס אותי, ודי בהפתעה אני מוכרח לציין, היה ב'שלום עליכם' הראשון שקבלתי בבית הכנסת במאנסי, עיירת מגוריי החדשה. כחדש בעיירה (שאגב גדולה יותר מ'הערים' מודיעין עילית וביתר עילית גם יחד) ניגשתי ליהודי הראשון שלא היה נראה מידי מאיים, אדם בגיל העמידה, ושאלתי בנימוס: "אנטשולדיגט, וי איז דא א סידור?" (=סליחה, היכן יש סידור).
לתדהמתי, היהודי היקר – שבעצמו ישב מול סידור פתוח ואמר קורבנות – הושיט לי יד והכריז בחביבות, "אווו א גאסט פון ארץ ישראל" (-אורח מארץ ישראל), וזה עוד לפני שהספיק להרים את עיניו מהסידור ולחון אותי במבט.
ביני לבין עצמי התחלתי לתהות מהיכן יודע היהודי שכלל לא ראה אותי לקבוע בוודאות שאני אורח מהארץ? בראשי כבר רצו כיווני חקירה אפשריים, אך היהודי החביב לא נתן לי אפשרות, כששאל אותי את השאלה הראשונה, שכל יהודי בכל מקום ובכל זמן ישאל אותך: "פון וואנט זענט איררר?" (-מאיפה אתם?)
הייתי באלם.
ולא מהשאלה, אלא מהצורה שבה נהגתה. לקח לי כמה שניות להבין שפגשתי כעת במלוא עוצמתה את הרי"ש האמריקאית, הלשונית, המודגשת, המתגלגלת, המתנפצת, זאת שכל ישראלי שפגש אי פעם יהודי אמריקאי לא יוכל לפספס.
מי שלא שמע את הרי"ש הזאת לא יבין במה מדובר, צורת ההגייה של האות הזו יכולה לגרום לאותה שפה שאנו דוברים בארץ להישמע כשפה שונה לגמרי כשהיא נשמעת מפיהם של אחינו האמריקאים, וזה היה הדבר הראשון שתפס אותי, ולא סתם תפס, אלא תפס אותי בלתי מוכן.
לעג לר(י)ש
באותו רגע לא ממש ידעתי שדווקא האות שממוקמת כמעט אחרונה בסדר האלף–בית הולכת לסבך לי את החיים. הסתפקתי בכך שקבלתי תשובה לשאלה, מה הסגיר את מוצאי. מסתבר שכפי שאנחנו לא יכולים לפספס את הרי"ש המתגלגלת שלהם, הם לא יכולים לפספס את הרי"ש המתנצלת והחיוורת שלנו (שאגב על פי כללי הדקדוק מכונה 'רי"ש גרונית' בשונה מאחותה האמריקאית שמכונה רי"ש לשונית).
הצרות התחילו מיד, יהודים טובים ומנומסים שראו 'פנים חדשות', ניגשו לתת 'שלום עליכם', וכבר בסדרת השאלות הראשונה נפלתי שדוד.
ככה זה כשהאות הראשונה של השם שלך היא רי"ש, ונולדת בירושלים. היהודים הטובים החלו לפשפש בארנק בחיפוש אחר 'קוואדערס' (מטבע של 25 סנט) לנדבה.
מיהרתי להגן על שמי הטוב. "איך האב דא א הערליכע מסודרדיגע פרנסה" (-יש לי פה פרנסה יפה ומסודרת) נזעקתי, אופס עוד פעם הרי"ש הזאת, בשלוש מילים עוקבות.
העניינים רק הסתבכו, ידידיי החדשים הסיקו שמדובר פה בתיק רציני, זה כבר נכנס לכלל של הגמרא על עני בן טובים, זה לא סתם 'שנורר' אלא שנורר שמתבייש בזה שהוא שנורר, כעת כבר התחילו להישלף שטרות של 5 דולר.
רציתי לומר להם מפורשות: אני לא 'שנורר', אבל כשקלטתי לחרדתי שהמילה מורכבת משני רי"שים, ויתרתי על הרעיון, והבנתי שאין מנוס, למען שארית כבודי וכבוד משפחתי, אם אני לא רוצה להיות מתויג כ'יזרעלי שנורר', אני חייב לסגל לעצמי רי"ש אמריקאית תקנית במהירות האפשרית.
הימים הבאים הוקדשו להתאקלמות והצטיידות, כך שלא היה לי יותר מידי זמן להתחיל לחשוב על צעדים מעשיים, ובינתיים נקטתי בכלל.
בני המתוק בשולחן השבת על לימודיו בחיידר החדש. ללא ידיעתו הכה הילד בדבשת כואבת, וכשדקלם את משניות מסכת יומא בלהט, אמר את מילות המשנה 'באצבע צרידה' עם רי"ש מתגלגלת וחיננית, ממש כ'מכיר ורגיל בעבודה'. ככה זה ילדים, מסתגלים מהר לסביבתם החדשה.
בעוד נוות ביתי המופתעת פורצת בצחוק בלתי רצוני – שהשכיחו מהבן יקיר שלנו כל ניסיון לחזור על כך שוב – הרי שפני התכרכמו כשולי קדירה; 'הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?', עד לבית שלי היא הגיעה לרדוף אותי הרי"ש הזאת, איך זה שילד בן שמונה הופך תוך שבועיים לאמריקאי מן המנין, בעוד אני מסתובב כאילם לא יפתח שהספיק להרים את עיניו מהסידור ולחון אותי במבט.
ביני לבין עצמי התחלתי לתהות מהיכן יודע היהודי שכלל לא ראה חקירה אפשריים, אך היהודי החביב לאאותי לקבוע בוודאות שאני אורח מהארץ? בראשי כבר רצו כיווני חקירה אפשריים, אך היהודי החביב לא
