שוֹק הכרמל

הסערה שקיבלה שם וזו שקופחה לחסדי הקלינאים

א.

הפעם האחרונה שהרגשתי כזה אושר, הייתה רק באותו לילה בישיבה הגדולה.

ושם איתנו, בחור אמריקאי שראה כמה חורפים בניו-יורק. "חייבים להשיג 'סילבר פייפער'", הוא הכריז בערב אחד סגרירי. ירד למטבח וחזר עם חצי גליל נייר כסף. פתח את החלון ופרס כמה שכבות נדיבות על האדן. הדביק בקצוות וסך הכל נראה מרוצה.

הסתכלנו עליו בתימהון, אבל הוא הבטיח. "מחר בבוקר, אתם תודו לי".

ויהי באשמורת הבוקר, קולות וברקים וגשם זלעפות. עכשיו, הגשם התדפק על נייר האלומיניום והשמיע קול של שנורר עם קופה. התעוררתי בבהלה. הצצתי למיטה שממול, האמריקאי התכרבל בפוך וחיוך ענק מרוח על פניו. "אט-אזוי", הסביר לי. ככה צריך, שבחוץ תהיה סערה כמה שיותר, ואתה בפנים תתכרבל בפוך 'דווקא'.

למדתי יסוד חדש להנאות החיים: נמנומים גנובים ימתקו.

יותר מעשור חלף. עפעס ככל שאתה מתבגר, האופציה להתכרבל בשעה מאוחרת לקול צלילי גשם ואלומיניום, הולכת ופוחתת. הסיכוי שתינוק בוכה או שעון מעורר יעיפו אותך אל הרחוב הסוער, גדול בהרבה.

אבל השבוע גיליתי את הוורסיה המבוגרת של נייר-הכסף בחלון, ואני מביא אותה כאן לזיכוי הרבים:

תקשיבו לי רבותיי, כל מה שאתם צריכים זה אוטו. ממש לא משנה איזה דגם. עדיף עם מזגן חימום, אך לא חובה. תיכנסו לתוכו דווקא בשיא הסערה. זה הדבר. לא צריך שום מוזיקה. רק ששני המגבים ישתוללו מול האף וינסו להילחם באשד המים שנשפכים מארובות השמים.

תעבירו הילוך לפרקינג, תעצרו ופשוט תבהו בנוף. גם אחרי שעה זה לא יימאס. העולם כולו משתולל, ואתם עושים 'להכעיס'. יושבים וצוחקים. נכון, יש משהו אכזרי במחזה הזה של האברך היקר רץ עם צרור ברזלים שרק לפני רגע היה מטרייה, ויחד עימו עגלת-תינוק מנוילנת ומתעופפת, ועוד זאטוט מייבב מתוך מעיל אסקימוסי. אבל ככה זה, כשהעולם סוער, תסערו בחזרה.

מעניין לחשוב מה ההנאה הזו אומרת עלינו, כבני האדם.

ב.

תזכירו לי לדבר פעם על העיתונאי האמריקאי הכי שנון שהכרתי, סמיואל קלמנט, שהסתתר מאחורי המותג 'מארק טוויין' וטבע בעולם שלנו גשם של משפטי מחץ שלא נסה שנינותם.

הפעם נסתפק בפתגם אחד שלו: "כולם מדברים על מזג האוויר", הוא התלונן פעם, "אבל אף אחד לא עושה דבר בנידון".

ובכן, אחרי שנים של רק דיבורים, הגיעה ממשלת השינוי והריפוי והחליטה לעשות צעד דרמטי. לא תהיה יותר הפקרות פה. לא ייתכן שרוחות ישתוללו כאן באנונימיות. בדיוק כמו באמריקה. מהיום והלאה כל סערה תקבל שם משלה. היא לא תוכל לחמוק מאיתנו.

וכך פתאום באמצע הנסיעה, גיליתי שלגשם הזה שמתפצפץ לי על הווישרים קוראים 'כרמל'. עדיין לא ברור האם זה שם פרטי או משפחה. לשם מה צריך לקרוא שם לרוח? ומכיוון שהסיפור הזה נפל בדיוק בשבוע שקוראים בו "ואלה שמות" הבנתי שצריך פעם לחקור את העסק הזה ברצינות.

מסתבר שזה עסק פסיכולוגי לכל דבר. יש לזה מילה מיוחדת בעברית. "שִׁיּוּם" (naming). לפי המילון זו "פעולה שבה ניתנים שמות לעצמים או למושגים אחרים" (קצת דומה ל'מִסְפּוּר' שנותן מספר לעצמים).

מכירים את האנשים האלו ששוכחים שמות? אלו שכל שיחה איתם עוברת עם חצי שעה של קימוט מצח ו"נו… איך קראו לו? יענקל משהו. נו?" קיצר, מתברר שיש להם בעיה עם 'שיום'. קלינאי תקשורת מתעסקים רבות עם השיום. הם קוראים ליכולת הזו "שליפת מילים" או "דליית מילים".

מסתבר שהרבה יותר קל לזכור מילים עם משמעות, מאשר שמות. המוח שלנו מתמודד יותר טוב כשהוא מבין 'מדוע' קוראים למשהו בשם הזה. בספרות המחקר האמריקאית יש תיעוד על 'הפרדוקס של בייקר והאופה'. זה קורה כאשר חוקרים מציגים לנחקר תמונת של אדם ואומרים לו ששמו 'בייקר'. ('אופה' באנגלית). לחצי מהנבדקים הוסיפו עוד פרט קטן, האדם הזה שקוראים לו 'בייקר' הוא גם אופה במקצועו.

וכאן התגלה הנתון המעניין. האנשים שסיפרו להם שמדובר באופה, זכרו את השם גם אחרי תקופה. לעומת זאת אלו שקיבלו רק את הנתון היבש, מיהרו לשכוח אותו. ככה המוח שלנו פועל. כשאנו מתארים אדם כ"זקן" או כ"עשיר" אנחנו מקבצים פריטי מידע שיש ביניהם קשר הגיוני. כשאנו מדברים על "יוסי", המוח צריך להעמיס יותר מדי על הזיכרון. והוא ימהר לשכוח.

קיצר, אם להמשיך את המהלך הזה, כנראה שאת 'כרמל' לא נזכור לאורך זמן. אבל את האידיוט שבחר את השם – נזכור לפי המקצוע.

ג.

עוד נחזור לכרמל הסוערת שלנו. קודם כמה מילים על סערה הרבה יותר מדאיגה. סערה של טיפשות וטירוף.

נפתח בווארט יקר שאמר לי ידיד אמריקאי שנון ושובב. "תראה נעבעך מה נהיה מטרוֹמפ (-כך קוראים שם לאדון הג'ינג'י שבישראל נקרא טראַמפ), עד לפני שנה, הוא היה ממש 'היימיש'. אחד משלנו. והנה עכשיו, הוא פשוט מתקלקל ויורד מהדרך".

כשניסיתי להבין מה נקרא 'לרדת מהדרך' – איש שיחי הסביר: "לפני שבועיים הוא התחיל לדבר 'כפירה' נגד נתניהו. וזה עוד מילא, בשבוע האחרון הוא התגלץ' לגמרי: הוא תמך בחיסונים ואפילו הודה שהוא לקח בעצמו חיסון. לא רוצה לחשוב לאיפה עוד הוא יכול לדרדר? עוד מעט הוא יטבול במקווה-ריין ואולי גם חס ושלום ייסע ברכבת קלה".

למרבה הצער, הסיפור הזה כבר מזמן לא מצחיק. לנגד עינינו קורה תהליך מוזר וחסר תקדים. מצד אחד, גדולי ישראל – ננסה להיות מדויקים יותר: המנהיגים שרוב כלל ישראל הולך לאורם – מכריזים על החובה להתחסן. ההוראות ברורות וכתובות.

ומן הצד השני קמים להם כל מיני מרצים, בנש"קים צעירים, זמרים מקשישים ואינסטלטורים נחמדים – שפתאום ביום בהיר הופכים לכהני בריאות. אנשים שאין להם מושג מה זה לבלב ואיך אוכלים תוספתן, לא מתביישים לעמוד ולהרצות בלהט. ומה שהכי מעצבן, זה הלהט. לא רוצה להתחסן, תפאדל. מאיפה הבאתם איומים על חיי אנשים?

העידן שלנו משעשע. בצד אחד של העולם, הרפואה המודרנית מתגלה בשיא כוחה. בתוך שנה מזהים נגיף, מבודדים אותו ומצליחים לייצר חיסון שכבר הציל מיליוני אנשים. ובצד השני, קומץ מטורפים ששוטפים את העולם בזרם של בוּרוּת קונספירטיבית. ומה שהכי מטריד, שבמבחן הקולניות, האחרונים מנצחים.

[רק כדי להקל על מתנגדי החיסונים שבקהל: אל תטרחו לכתוב לי מיילים ארוכים עם שמות ו'הוכחות'. למרות שאני מקפיד לא לפספס אף תגובה של קורא, את זה אני מתחייב שלא לקרוא. אתם רשאים לאיים ולקלל, ולראות בי שטוף מוח או חלק מהקנוניה העולמית לדילול ולחיסול ולשיבוט וכל מה שבא לכם. אני משוכנע עמוקות שלעולם לא נבין זה את זה].

בבין הזמנים האחרון, הוזמנתי להנחות פאנל מרתק שבו הרצה אחד מכהני-ההתנגדות לחיסון. יהודי יקר שאפילו יודע קצת ללמוד. הוא התייצב על הדוכן ובמשך חצי שעה איים על הקהל עם כל מיני שמות של כימיקלים וסיקוליקיצים ש"שמים בתוך החיסון". היו לו נתונים ושמות של רופאים מכל העולם. הייתה לו מצגת בנויה לתלפיות. בקיצור, הייתה פרזנטציה מעולה. "אם רק תתנו לי", אמר, "אני יכול לעמוד כאן עוד ארבע שעות". (במסכת מכות נחלקו תנאים אם אדם טועה עד שעתיים או עד שלוש שעות. על טעות של ארבע שעות רצופות, איש לא חלם).

ואז, קרה משהו מפתיע. מתוך הקהל התייצב אברך צעיר. ר' איצ'ה דז'יאלובסקי קוראים לו. האחרון הוציא דף ועט והחל למנות אחד לאחד את כל ה'נתונים' שעליהם דיבר המרצה. זה היה מדהים. ה'הוכחות' התגלו כאוסף של חצאי אמיתות במקרה הטוב. המרצה קטע את הדברים ומהבטחה ל"ארבע שעות" – נותרה התקפלות מפוארת.

נכון, יש המון תהיות. אנחנו ללא ספק מצויים בעומקו של שלב הניסוי והטעייה. אפשר ורצוי להתבדח על הנושא, ולא חייבים להיות הראשון שמזנק אל המחט. אבל ריבונו של עולם, מי עומד כאן מול מי? מערכת הבריאות העולמית מול מרצים תימהוניים? גדולי ישראל – מול הזויים שרק עליהם "לא עבדו"?

ד.

יש עוד המון דברים שמעצבנים בהתנהלות הציבורית השבוע. הטיפוס הזה שמנסה לשחק ראש ממשלה, וכל החברה שסביבו, כבר מזמן עברו את הטעם הטוב. אין טעות כלכלית, ביטחונית, ניהולית שהם לא עושים.

כבר כמה שבועות שאני מצפה למישהו שיקרא כבר שם לסערה המטונפת הזו שנקראת 'ממשלת בנט ליברמן ולפיד'.

אם כבר מדברים על מזימה לדילול אוכלוסיית העולם, נראה שהממשלה הזו קשורה אליה. זה לא רק בעניינים שכולנו יודעים. הגיור, הרבנות, הכותל וכל שאר החולאים הדתיים. השטניות והטיפשות נמצאים בפרטים הקטנים.

נעזוב לרגע את הפַּרְטַץ' הזה שנקרא 'שרת החינוך'. מתנגדת חיסונים בזכות עצמה, שאמורה לחנך ילדים לאמון במערכת הבריאות. נראה שבאופן סיסטמטי הסתובב איזה גאון ובחר לכל משרד את האדם הכי פחות מתאים לו.

זוכרים למשל את שרת האנרגיה, זאת שהסעירה את העולם בוועידת האקלים בגלזגו, כשהתברר שהטיפוסים ההומניים שדואגים ללווייתנים בקוטב לא יודעים להנגיש את עצמם לנכים? בקיצור, אותה שרה חזרה מגלזגו מלאת עיזוז להביא עולם אנרגטי חדש וירוק. השבוע, היא עמדה באיזו ועידה והכריזה לקול תשואות הקהל, שזהו "השנה לא יהיו יותר חיפושי גז בישראל".

הקהל שמחא כפיים בהתלהבות, לא ידע שההצעה המטומטמת הזו – שרק דוחה את החיפושים בשנה – בסך הכל מובילה את ישראל להמשיך להשתמש באנרגיה של פחם ולזהם את הכדור כפליים. ועוד בונוס קטן: בזכות הטירוף הלא-ירוק הזה, החורף כולנו נשלם הרבה יותר על החשמל.

עוד נחזור גם לסופת 'כהנא', לסופת 'ליברמן' ולסופת 'לפיד'. בינתיים, בואו נהנה קצת ממה שנשאר מ'כרמל'. רגע לפני שאדון קיץ יחזור פה לחמם את העסק במלוא החוצפה הישראלית.