שוברי החומות

עִצמו את העיניים ודמיינו את התסריט שיתואר להלן: יהודי חביב ויוזמתי מתושבי אשקלון מבקש להרים בניין רב קומות במרכז העיר, על מנת להתפרנס בכבוד מתוכנית הבנייה ולשווק שטחי מסחר וחנויות לכל המרבה במחיר. יוזמה נדל"נית מבורכת. דא עקא, שהלה התרשל בהכנת התוכניות, לא עמד בשום קריטריון ולא מילא אחר אף תנאי, וכמובן – מהנדס העירייה אינו מאשר לו לקדם את התוכנית. העילה המוצדקת: פגיעה במרקם העירוני, תוכנית לא רצינית וסכנה מהותית לתשתיות.

אלא שמיודענו האשקלוני הוא לא אחד שירים ידיים. במקום לשפר את התכניות ולעשות הכל כדי לקבל אישור – הלה ייכנס לרכבו ויכוון את ה'וויז' לעבר עיריית טייבה. כשיגיע לבניין העירייה, יבקש את המהנדס ויקדם אותו בברכת 'אהלן וסהלן יא עיוני', ויבקש ממנו שיחתום פה, פה ופה. המהנדס הטייבני, ברוב טובו, יחתום על תוכניות הבנייה האשקלוניות והיזם המתוחבל יחזור לעירו לחיים טובים ולשלום. למחרת כבר יחנו הדחפורים באתר הבנייה. מה שלא הולך עם עיריית אשקלון, יֵלך עם עיריית טייבה.

האם תרחיש כזה נראה לכם הגיוני באיזשהו מקום בעולם? נכון שלא? ובכן, ברוכים הבאים לממשלת בנט ולפיד. עד ליום רביעי האחרון חששנו בעיקר מהלא־נודע. נאמר לנו שחלק ממפלגות השמאל מבקשות לבצע שינויים במרקם היהודי העדין של המדינה. לכל אחת משמונת הרשימות המרכיבות את הקואליציה הבאה יש רצון לבצע שינוי כלשהו לטובת מצביעיה, וגם לליברמן ומרצ והעבודה עם ראביי קריב – יש דרישות משלהן. התחלנו לחשוש, אבל אז באו יאיר לפיד, זאב אלקין ואיילת שקד, ולחשו באוזניו של כל מי שרוצה לשמוע כי הממשלה הבאה איננה ממשלת שינוי – אלא ממשלת וטו. "אל תדאגו, לא ניתן לשנות את הסטטוס קוו".

"כל אחד מאיתנו", הסבירה איילת שקד, "יכול לשלוף את זכות הווטו, ולכן אין ערך לאף אחת מההצהרות", ביקשה להרגיע. זו הייתה אזעקת הרגעה. אמרנו: נחיה ונראה, נחכה להסכמים הקואליציוניים ונראה איך ייפול דבר.

ואז זה קרה: בערבו של יום שני השבוע יצאו לאור, בבת אחת, ההסכמים הקואליציוניים של כל המפלגות. העיניים חשכו: התברר שמתרקמת לה ממשלה שהחליטה לא להחליט בשום נושא, כדי לא להרגיז חלילה את מנסור המוסלמי ואת אלקין המתנחל ואת גולן השמאלן ואת ניר אורבך ההססן – אבל רק על נושא אחד הצליחה להגיע להסכמות כוללות: לפרק את החומה היהודית של מדינת היהודים. להסיר לבֵנה אחר לבֵנה, בשילוב שטני של טמטום, זדון, רוע־לב וחוסר הבנה למה שקורה כאן. סטטוס־קוו של שבעים ושלוש שנים נשחט באכזריות, בבת אחת, כי זה הדבר היחיד שלגביו לאף אחד לא חשוב להטיל וטו. בשלב הזה רק בניירת – אבל הג'נטלמנים הללו הוכיחו שכדאי להתכונן לגרוע מכל, כי אחרת ניתפס שוב שאננים ולא מוכנים.

מחבלי הכרמים

עבור מי שחושב שהתיאור דלעיל הוא מוגזם ופרנואידי מדי, נספר שאין נושא במרקם העדין של דת ומדינה – שממשלת שמונה המפלגות המתגבשת לא החליטה לפותחו ולשנותו מן הקצה אל הקצה. ככל שאנחנו צוללים יותר לסעיפים המנומנמים והמרוחים בדבש – אנו מגלים את האסון הגדול שמסתתר בכל אחד מהסעיפים הללו, הודות לעבודה רצינית ויסודית שביצעו במחשכים איווט ליברמן ושאר שותפיו לדעה.

דווקא גיוס בני הישיבות הוא הקל שבהם: בסופו של דבר, אלף יאיר לפידים ונפתלי בנטים לא יצליחו לגייס בחור ישיבה אחד נגד רצונו. היכלי התורה שרדו את כל המשטרים, ממתן תורה ועד היום – והם ישרדו גם את הממשלה הרעה שתוקם בשבוע הבא. זה לא יהיה נעים, זה יהיה קשה, אבל בחור ישיבה אחד לא ייאלץ לסגור את הגמרא וללכת לצבא בגלל תאוות השררה והשלטון של נפתלי בנט. זה לא יקרה.

בכל שאר הדברים – אין מי שיציג חזית הגנה קדמית, אין מי שישמור, אין מי שיסכל. זו ממשלה שכל חבריה תופסים את ענייני הדת והמדינה כמשהו שהוא בין חסר חשיבות ועניין, בטח לא כזה ששווה לפוצץ עליו את המרקם העדין של הממשלה המסוכסכת – לבין טיפוסים כמו קריב, מיכאלי וליברמן, שסבורים כי חובת השעה לשנות ולהרוס. הללו עומדים מול שער ריק. הם יוכלו לבעוט ככל העולה על רוחם – עובדה שהכניסו להם את כל הסעיפים המבוקשים הללו להסכם הקואליציוני.

הדוגמאות רבות. למשל: ההסכמה בהסכמים הקואליציוניים להחדיר אלפי גויים אל תוך העם היהודי במסווה ג'נטלמני של "הענקת זכויות גיור לרבני ערים", כאילו מדובר בחלוקת קוגל בהילולה או בכיבוד של 'אנעים זמירות' לאורח הנחמד בשבת-חתן, ולא בהענקת מפתחות כניסה לעם היהודי לכל דיכפין כמעט. הרי כולנו יודעים שבתוך המכלול הגדול של מאות רבני יישובים, ישנם כאלה שמסוגלים להזמין את בלן העיירה, לצרף איזה אסופי מהשוק ולגייר כל שוודי או סודני מזדמן תמורת חבילת מצלצלין מרשרשת, והנה נוצר אסון יהודי וייחוסי לדורות. זה חורבן. לקחת חומה שנשמרת דורות במסירות נפש ולהפוך אותה לכלי פוליטי בממשלה שלא יודעת לקבל החלטה בשום נושא אחר, אבל אין לה בעיה להתכנס סביב הרס כרמו של העם היהודי – זו תמצית ההפקרות. כל אחד יכניס לעם היהודי את מי שהוא רוצה ואיש לא יוכל למנוע בעדו.

שוחטים את הנשמה

ובחזרה למשל של האשקלוני והמהנדס טוב-הלב מטייבה. אין דבר מרושע יותר מאשר להעניק אישור לכל פיצרייה עירונית לקבל כשרות מעיר אחרת. לצורך העניין, פיצרייה במטולה שתחליט לשחק בכללי הכשרות, וגוף הכשרות המקומי יזהיר אותה מהסרת הכשרות – יֵלך בעל הפיצרייה, יתקשר לחבר שלו מהמושב יערית וישאל אותו האם הוא יכול 'לארגן' לו כשרות מהעיר שלו. למה לא, יגיד החבר, הם אחלה. נותנים כשרות בלי בעיות. צוחקים? זהו עוד סעיף שהוכנס אל ההסכם הקואליציוני של הממשלה המתרקמת.

ככה בדיוק נראית הממשלה של בנט ולפיד. הכל במאור פנים, בארשת עניינית ועם הרבה נופת צופים. "באנו לפשט הליכים מורכבים, לא להרוס", הם אומרים בארשת פנים מיתממת. ובכן, גם אם לפיד וליברמן פועלים מתוך זדון ואילו שקד ואלקין מסכימים לכך בשגגה – כל הארבעה חתומים על תוכנית מודרנית ומתוחכמת להרס היהדות בצורה המזעזעת ביותר שנחתמה פה אי פעם. הרבה יותר יעילה מ'יש עתיד' ב-2013, הרבה יותר מסוכנת מטומי לפיד האב בתחילת שנות האלפיים, והרבה יותר מרושעת ומקיפה מימי מרצ ושולמית אלוני.

אם הסעיפים הללו ימומשו – הרי שבתוך זמן קצר תאבד מדינת ישראל את הנשמה היהודית שלה. כדי לסבר את האוזן, די אם ניתן עוד כמה כותרות מאותה תוכנית שטנית: 'נישואין אזרחיים' בבתי משפט – משמעותם הרס מוסד הנישואין במדינת היהודים כדת משה וישראל; את הכשרות כבר הוציאו למכרז לכל מועצה דתית בגירעון שרוצה להשלים הכנסה ולהעניק תעודות לכל מסעדה, בכל עיר; לגבי הגיור – כל עוטה מגבעת עם תעודת רב יישוב רשאי לגייר, ואיש לא יאמר לו מה תפעל.

עכשיו נדבר על השבת – אות הברית בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל: ההסכם כולל את פירוק הסטטוס קוו של הפרהסיה השבתית במדינה היהודית, בדמות ביטול חוק המרכולים וקידום תחבורה ציבורית. אחרי שגרזן גדול הונף על כל נושאי הדת – כלום יזניחו את השבת? עד שיש ממשלה שאפשר להעביר את מחיקת השבת מהלכסיכון הישראלי? ובכן, גם כאן הוחלט לפרוץ פרצות. הוחלט על ביטול חוק המרכולים, שנועד לפגוע בבעלי העסקים שומרי השבת ולאפשר לכל רשות מקומית להפעיל עסקים ותחבורה ציבורית בשבת.

במילים אחרות, לא די שמאפשרים לכל הקניונים ומתחמי הקניות הגדולים לפעול ביום המנוחה הקדוש – עכשיו גם המרכולים יצטרפו לחגיגה, אוטובוסים יסיעו את ההמונים ממקום למקום בעיצומה של שבת קודש, והנה הצליחו לפרק את כל הצביון היהודי של המדינה היהודית. על הדרך, יעניקו רוח גבית לזרמים הרפורמיים, יפתחו עבורם את הכותל הרפורמי ויעלו בעשן את כל מגילת היחסים המפותלת והרגישה שנכתבה בתש"ח והתפתחה לאורך השנים בין הציבור המסורתי לבין מדינת ישראל.

נפתוּלֵי נפתלי

אילו היה נפתלי בנט מעט עירני יותר, אחד שבודק מה קורה סביבו ולא מרוכז רק בצחצוח נאומים לקראת קבלת תפקיד חייו – ראשות ממשלה בעקיצה מפוארת תמורת שישה מנדטים – הוא היה מרים שאגה ואומר: "איווט ויאיר, השתגעתם? בקדנציה אחת לפרק הכל? ועוד לרשום את כל זה על שמי? אתם מבינים מה יקרה בקהילות היהודיות בעולם? לאיזו מהומות אלוקים אנחנו הולכים?"

אבל בנט מרוכז בצעצוע. הוא יהיה ראש ממשלה. בתואר, לפחות. ראש ממשלה לשם כבוד. כל השאר לא אכפת. מעבר לזה – הוא בסטטוס של שבוי. ובדרכו לממש את חלומו להחזיק בתואר 'ראש הממשלה' – אין ערך שהוא לא מוכן לדרוך עליו.

"יש לי את הווטו", הוא אמר בשיחות עם החברים האורתודוקסיים שלו, שניסו להבין מה עובר על הבנאדם. אבל גם הוא יודע שרגע לאחר שנתניהו עוזב את בלפור – הוא חוזר להיות ראש ממשלה על הנייר, בדיוק כמו ערכו היחסי בקואליציה – שישה מנדטים מתוך שישים ואחד. מי יספור אותו? איזה מעצור שלטוני הוא יכול לשלוף כדי לעצור את הרדיפה הדתית של ליברמן, את המהפכה האזרחית של הורביץ ומיכאלי, את הרמת הראש של התנועות הליברליות שצומחות בשולי הציבור הדתי, אלו שבשם הליברליות מוכנות לעקור את כל התורה כולה? האם יש לו בכלל מוטיבציה להתעסק בכל אלה ולערער על שלום הקואליציה היחידה שבה יש לו הזדמנות חד פעמית לשאת בתואר ראש ממשלה – או שהוא יעדיף ללטש נאומים באנגלית ולעבוד על השי"ן השורקת. התשובה, נדמה, ברורה לכולם.

מה שהכי מטריף בתוכנית העבודה של הממשלה הזו – זאת העובדה שלא צפויה כל פגיעה תקציבית במשאבים לציבור החרדי. בתקציבי הישיבות לא תהיה פגיעה. אפילו הפגיעות התקציביות שהיו בממשלת בנט-לפיד בתשע"ג – לא יבוצעו הפעם. המסר היווני שמשוגר לעבר הציבור החרדי – הוא מזוקק וחד: 'קחו כסף כמה שאתם רוצים – רק תאפשרו לנו לשחוט את הנשמה היהודית של המדינה ואל תצייצו מילה; נשפוך על ראשכם גשם של תקציבים, אבל אל תפריעו לנו לגייר בסיטונאות, להשיא נגד דת משה וישראל, להרוס את מערכות הכשרות, למחוק את השבת, להשמיד ולאבד כל עיקרון קדוש שנוצר בעמל וביזע ובדמעות לאורך שבעים ושלוש שנים'.

אם מישהו רוצה להבין עד כמה הממשלה הזו נולדה בחטא ודינה לעבור מן העולם – עליו להתבונן בדיל המכוער שמקימיה מנסים לפתות באמצעותו את המפלגות החרדיות (ונכשלים). דיל שאומר: קחו כסף – אבל תוותרו לנו על הנפש היהודית של המדינה. ההצעה שנשלחה לגפני, שלפיה אם יימנע בהצבעה על הקמת הממשלה (וייתן בכך לגיטימציה לקיומה) יקבל את ראשות ועדת הכספים; המסרים שמשגרת איילת שקד על שקט תעשייתי שיינתן לממשלה תמורת ים נדיב של תקציבים ומינויים; והמשפט המרתיח באיוולתו, בנוסח: "מה הבעיה שכמה רבני יישובים יגיירו?", כאילו מדובר בכיבוד של 'אם אשכחך ירושלים' תחת החופה לאיזה בן-משפחה קשיש שלא נעים ממנו, ולא בעיקר העיקרים של כרם בית ישראל.

תנו את הנפש

בשנתיים האחרונות דיברו אנשים בתוכנו בשבחו של יאיר לפיד. הם אמרו: 'האיש השתנה. הוא יותר סימפטי, הוא פחות ארסי, הוא לא מכפיש את החרדים אלא מכיל אותם'. במחילה מכולם – היינו מעדיפים את לפיד יורה גיצי ארס מאשר את לפיד ה'מנומס' וה'סימפטי' שעוטף את כל חיצי הרעל בדבש ובסוכר. גם כך הממשלה הזו בנויה מכמה חובשי כיפות. האם לא עדיף לנו שאלה המבקשים להרוס הכל יעמדו חשופים, כנים, מאשר שיתעטפו בכל מיני טרמינולוגיות מכבדות ואוהבות? כביכול "הסיטואציה נכפתה עליהם" והם "מחכים לרגע שהחרדים יצטרפו לממשלה" – כאשר בפועל הם מנצחים על תוכנית לחורבן יהודי חסר תקדים. אם יש משהו גרוע ונוראי יותר מרשע גלוי וחושף שיניים – זהו המרשיע המתכסה באצטלה של צדיק ועוטף את מזימותיו בארשת של טוב-לב וכוונות טהורות.

עוד לפני שמגבשים תוכנית פעילות לצמצום נזקיה של הממשלה המתרקמת, עוד לפני שבודקים איך לגייס את הקהילות היהודיות מהעולם כדי למנוע מהממשלה הרעה הזו להניף את הכורת על כל מה שקדוש לעם היהודי בכל דורותיו – חשוב שקודם לכן נקרא לילד בשמו ונבין מה קורה כאן: נזכור שגדעון סער שומר השבת חתום באופן אישי על כל מגדל ההרס נגד היהדות, ולא יעזרו לו כל צקצוקי הלשון ופלפולי הדברים. נזכור שאלקין שומר המצוות הרים את ידו בעד. נזכור שבנט, שמדבר גבוהה-גבוהה על הערכים היהודיים אבל היה מוכן למכור את כולם, עד האחרון שבהם, כדי לשאת בתואר נבוב של ראשות הממשלה – היה זה שאישר הכל במו ידיו. אנחנו נדרוש מכל אחת משישים ואחת הלבֵנות של הממשלה הזו את חלקה במסע ההרס היהודי של המדינה.

כנ"ל ח"כ ניר אורבך, שהעמיד פני 'מתייסר' ו'מתחבט', אך מיום ליום מתברר לגביו שרב הנסתר על הנגלה בכל פרשיות 'הבית היהודי' שיפרנסו את התקשורת בזמן הקרוב. עד לרגע זה לא ברור עד כמה החלטותיו של אורבך התקבלו על פי רצונו או בהתאם לרעידת האדמה שמתחוללת בימים אלה בקומות תת-קרקעיות.

כמה שמצער לכתוב זאת – כנראה הפרטנר היחיד של הציבור החרדי בממשלה המתגבשת, הוא לא אחר מאשר מנסור עבאס. מעולם לא האמנתי שאכתוב את השורות הללו – אולם אנחנו, החרדים שהבינו כבר מקום המדינה שלפעמים שיתופי פעולה עם המגזר הערבי יכולים לסייע במאמצים לבלימת תוכניות להרס החיים היהודיים במדינה – חוזרים לימים ההם. נזכרים שעם כל הכבוד להבטחות הווטו של בנט את שקד – היחיד שיהיה קשוב לצרכים היהודיים שלנו, יהיה מנסור עבאס. הוא היחיד שהטיל וטו על הרס חיי המשפחה שהממשלה הזו הייתה רוצה לקדם. עצוב שהגענו למקום הזה – אבל לא לקרוא את המפה גם עכשיו, זו תהיה איוולת מצידנו.

זמן לקחת אחריות

הסיפור של נתניהו הוא הסיפור של האתמול: לא את כבודו אנחנו תובעים. אבל מתברר כעת כי בימי שלטונו – הליכוד, עם כל אסופת הח"כים שבו, לא העז לפגוע בקודשי היהדות. עכשיו באים המעונבים, הנאורים, ורוצים להניף גרזן אכזר על קודשי היהדות. כל יהודי אורתודוקסי, בכל מקום בעולם, יצטרך להצטרף עתה להרמת תמרור 'עצור' מול ליברמן ובנט ולזעוק בכל כוחותיו – 'עצרו, אל תהרסו את מדינת היהודים!' אנחנו, ציבור שלומי אמוני ישראל, יוצאים להגן על הבית של כולנו. לא על המגזר החרדי, לא רק על עולם התורה, לא על בתי הכנסת והסמינרים שלנו, בטח לא על ג'ובים ותפקידים – אלא על הזכות והיכולת של יהודים לחיות כיהודים במדינת היהודים.

זה לא רק החשש מפני מימוש המזימות הללו הלכה למעשה. ברוך השם, לאורך ההיסטוריה היהודית קמו לא מעט אנשי זדון שביקשו לעקור את כל מה שקדוש ויקר, ובעל הכרם ידע לשמור על כרמו ולהצילנו מידם. ההיסטוריה היהודית עמוסה בדוגמאות כאלה. הפחד הגדול הוא אחר: מדינת ישראל היא סוג של נס שצריך לקרות בכל רגע מחדש. מדינה מוקפת אויבים ושונאים ואתגרים. איזו ציפייה יכולה להיות לחסדי שמים ולסייעתא דשמיא – מול האיראנים, והעזתים, והלבנונים, ומפלצות הטרור של נסראללה וסינוואר, וממשל ביידן העוין, וכל האתגרים מבחוץ – כאשר השלטון החדש בישראל מחליט שלא להסכים על שום דבר, רק על דבר אחד: הכרזה משותפת שאין לנו חלק באלוקי ישראל?!

האם אפשר עדיין לייחל ולצפות לשמירה משמים, לעזרה הניסית והפלאית שאנו חוזים בה כל הזמן, כאשר רק לאחרונה זכינו לעזרה ניסית במבצע השמיימי שחילץ את כולנו מסכנת חיים – כאשר המדינה מתירה את כל האסור והופכת את ההלכה היהודית לחוכא ואיטלולא? זו הסכנה הגדולה. חובת המחאה מוטלת על כולנו – לדפוק על השולחן ולהבהיר כי אין לנו חלק עם האנשים הללו ותוכניותיהם. אחר כך עלינו להרבות בתפילות ובזכויות, ולבסוף – אף לנקוט בכל תכסיסי המלחמה החוקיים כדי להניא את אותם אנשי זדון מלהפיק את זממם.

ועוד משפט על אחריות: בצלאל סמוטריץ' הוא קבלן המשנה של הממשלה הזו. חלילה – הוא לא חתום על אף אחד מהסעיפים שלה. סמוטריץ' הוא יהודי ירא שמים שנחרד כמונו מהמזימות השפלות שהממשלה הזו מקדמת. אבל ענוותנותו וצדקנותו וקנאותו, שמנעו הקמה ממשלה שנשענת מבחוץ על מנסור עבאס – הן שאפשרו לכל מרכיבי הממשלה החדשה לקום יחד ולהרכיב את ממשלת השיסוי המסוכנת ביותר שקמה אי פעם לתורת ישראל. קשה למלט את סמוטריץ' מאחריות-תורמת למצב הזה.

גם אני, שהצבעתי בבחירות האחרונות למפלגה חרדית, אך קראתי למתנדנדים כי לכל הפחות יצביעו לסמוטריץ' – מכה על חטא ואומר: 'חטאנו, עווינו, פשענו'. היה אסור לנו לאפשר לאף יהודי חרדי לשלשל פתק לאותם קיצונים וקנאים שהטירוף משבש את דעתם, ודעתם האישית היא בעיניהם דעת תורה, ואפילו קבוצת רבנים נכבדה בציונות הדתית שקראו להם לכל הפחות לשתוק ולא לסכל את השימוש באופציית עבאס כקלף תמרון – לא הצליחה להשפיע עליהם.

חבל שבזמן הבחירות לא יצאנו למסעות הסברה לציבור שלנו בשולי המחנה, ולהכריז קבל עם ועדה, שלאומנות המבוססת על התגרות בערבים ובקיצוניות חסרת גבולות – אין לה חלק ונחלה איתנו. לפחות למדנו לקח עתידי: יהודי חרדי צריך להצביע למפלגות החרדיות, אין אופציה אחרת. מה שעשרה שמאלנים לא הצליחו לחולל – הצליח ימני אחד לחולל בקנאותו ועיוורונו.

חשבון פוליטי

משהו חריג אירע במסיבת העיתונאים שערכו השבוע חברי הכנסת אריה דרעי, משה גפני ויעקב ליצמן: שלושת הפוליטיקאים המנוסים ביותר בכנסת, התייצבו מול המצלמות והשתמשו במודע במילים שידעו כי יחוללו סערה תקשורתית. זו לא הייתה 'מעידה' או 'פליטת פה', אלא טקסטים מוכנים מראש, שנאמרו באופן מתוכנן ומחושב.

גפני, הפרלמנטר המנומס והשקט – רתח מול המיקרופון עד כדי פיצוץ. לרגע חששתי לבריאותו. אמרתי: היהודי הזה עבר אירוע לב רציני ולאחריו החלמה ממושכת. יו"ר ועדת הכספים היוצא, שחש מרומה מבנט ושקד, זעק מול המצלמות: "נבלה נעשתה בישראל! היו ימים שהיינו באופוזיציה, אבל מעולם לא הייתה ממשלה שהעזה לעשות עשירית מזה. תהיה פה מלחמה על קוצו של יוד מול הרשע הזה, נפתלי בנט. נרעיד שמיים וארץ על ההתנהלות של האיש הזה שלכאורה חובש כיפה – זה חילול השם".

יעקב ליצמן הוסיף וקרא לבנט: "הוא מבייש את הכיפה ואני חושב שזו חוצפה גדולה. שיוריד את הכיפה. לפחות שכולם יבינו שהוא רפורמי. יש פה ממשלת שמאל קיצונית שאיבדה דרך ומצפון. אל תאמינו לימינה שכותבים שיישאר הסטטוס קוו בדת ומדינה. אף אחד לא מאמין להבטחות שלכם. גם הבטחתם שלא לשבת עם לפיד, ולא לעבור לשמאל ובגדתם", תקף ליצמן. ודרעי דיבר על עקירת היהדות מצד אנשים שאין לנו איתם חלק ונחלה.

יבוא יום, ונערוך את חשבון הנפש הפוליטי – האם היה זה נכון מצד הנציגים שלנו להחריש ביום שנתניהו עשה את המעשה המחפיר בהפרת הסכם הרוטציה עם בני גנץ, והאם חצי שנה קודם לכן, כאשר נתניהו הותיר את בנט ושקד בחוץ – הנציגים עשו די כדי לסייע לצמד להיכנס לממשלה. אף אחד מאיתנו אינו פטור מדין וחשבון על מעשיו. גם לא הנציגים החרדים בכנסת. אבל זה לא האירוע עכשיו: מהרגע בו הכריזה הקואליציה המתרקמת על מלחמה בכל הקדוש והיקר לנו – כולנו צריכים להתרכז כאגרוף ברזל אחד, ולנהל מאבק הסברה ושתדלנות משותף, במאמץ לחבל בכל דרך חוקית בכל אחת מהמזימות להרס היהדות במדינה הזו.

עניין של שפה

מצד שני, גם לשפה יש משמעות. משפט שאומר "תורידו את הכיפה" או "שם רשעים ירקב" כלפי יהודים שומרי מצוות בחייהם האישיים – אינו מקרב אף אחד לדרך שלנו, אלא רק מרחיק את היכולת שלנו לשכנע את הרוב הדומם בממדי החורבן שעומד להתרחש. כך, כולם התעסקו השבוע בכיפה של בנט – במקום בזדון ליבה של הממשלה לרמוס את כל מה שקדוש לנו.

מעבר לכך שאף אחד מאיתנו לא הוסמך משמים להחליט מיהו יהודי טוב ומי פחות, מי דתי ומי פחות – יש כאן עניין טקטי: את המאבק הזה ננצח לא בעלבונות אישיים, לא בדיאגנוזות על רמת הדתיות של האנשים ולא בחוות דעת לגבי הלגיטימיות של הכיפה שלהם; ננצח באמצעות הפניית פנס לעבר המבואות החשוכים והאפלים של הממשלה הזו; ננצח כשנחשוף את הכוונות הנסתרות ונציף את הרשעות האינסופית של ממשלה שהחליטה להפקיד את כל אוצרותיה הכלכליים בידי אדם מושחת בכל קנה מידה.

בואו נדבר עניינית. בואו נשתמש בשפה יהודית. גם כלפי אחינו שהחליטו להתפרק מכל הערכים היהודיים והלאומיים בכל מה שקשור לחיים הציבוריים של כולנו. המלחמה הזו – בניגוד לקודמותיה – היא מלחמת קיום יהודית במובן של הנפש – גם אם לא במובן של הכלכלה. אם בפורים גזרו על הגוף ובחנוכה גזרו על הנפש – הגזירות כעת הן על הנפש; נפשה היהודית של המדינה. הכסף והתקציבים אינם בסכנה; כרם בית ישראל, טהרת הייחוס היהודי והדברים שיהודים מסרו עליהם נפש במשך דורות – עליהם מאיימת ממשלת הכלאיים להניף את הכוֹרת. עלינו לצעוק בכל הכוח: קחו את הכסף בחזרה – ותשאירו לארץ הזו את נפשה היהודית.

ולהשם הישועה.