שופר של פורים

סליחות או קונצרט, שופר של ראש השנה או של פורים, וברכות או קללות. וגם: על מילים אוהבות של פקסימיליה

1.

בסוף, שום שמש עם זקן מדובלל שמחזיק בידו עששית, לא הגיע לדפוק לי על החלון. קמתי בעזרת השעון בלבד. ככה זה עובד היום. יצאתי מהבית בשעה שאינה יום ואינה לילה. השמים נמזגו בצבעי תכלת כהה והם הלכו והתבהרו ככל שהתקרבתי לבית הכנסת. מכל בית יצאו יהודים בחופזה עטויי ערפילי בוקר, מחזיקים בידיהם ספרי סליחות וצועדים בצעדים כנועים של אלול לעבר בתי הכנסת.

בבית הכנסת, לפני העמוד, כבר עמד בעל התפילה שלנו, האח הבכור שלי, והתייפח ב'אשרי יושבי ביתך' שהרעיד את אמות הסיפים. "אשר יחדיו נמתיק סוד, בבית אלוקים נהלך ברגש", זעקו כולם ביחד איתו את הנוסח המוכר. אין כמו הסליחות של היום הראשון כדי להגדיר באופן הכי מדויק את ההילוך ברגש. אנשים מתהלכים בבית הכנסת בשקט ובהשלמה של יראת כבוד, עטופים בחרדה של יום הדין. באימה של מי שזה עתה קיבל לתיבת הדואר שלו זימון לבית משפט.

והנוסח? זהו הנוסח הוותיק שאבותינו ואבות אבותינו התרפקו עליו. הקוועטשים נשארו באותם המקומות בדיוק. הסלסולים, גם כן. ככה התפללנו אלפי שנים. ככה התפילות שלנו היו עולות למעלה. בחרדה, ברתת וביראת כבוד. גם בלי מערכת הגברה, הקולות מילאו את כל חלל בית הכנסת ולא הותירו גרגיר של מקום עבור ה'בעל דבר'. בטח לא היה לו מה לחפש שם.

ולא. לא היו שם לא גיטרות ולא כלי נשיפה ולא כלי נגינה למיניהם. מהטליתות לא השתלשלו מיקרופונים וחוטי מערכת וחלילים. אני לא מכיר את המלאך הממונה על קבלת התפילות למעלה, אבל מה שברור לי מעל כל ספק, שאיזה מלאך שלא יהיה, תמה ומתפלא ולא מבין מהיכן מגיעות תפילות הכלאיים המוזרות האלה, שעולות לשמים לאחרונה יותר ויותר. ממתי תפילה ותחינה שלנו, של יהודים פשוטים לבורא עולם הגדול והנורא שיחוס וירחם, מתבצעות תוך כדי שהחזן מרקיד על הבמה את החבורה שלו, שחלקה מקפידה לצלם אותו תוך כדי מעשה.

מילא יהודים 'חלשים' שזקוקים לעידוד. מילא יהודים שלא היו פותחים סידור לולי הטררם הצורמני הזה. נו, ניחא. אבל יהודים משלנו? אברכים עם שטריימלים וקפוטות, שמתפללים לקב"ה בצורה שמזכירה טמפלים רפורמיים? פעם, באירופה של אבות אבותינו, הם נלחמו כאריות על כל זיז של שינוי בצורת התפילה. בעיני הבדולח המנוסות שלהם, השינויים האלה היו סימפטום למחלה רוחנית גרועה הרבה יותר. והיום, הנכדים שלהם מקפצים באמירת 'אבינו מלכנו' כמו אחרוני הניאולוגים בבודפסט.

והיי, למה לא להתפלל ככה כל תפילת שחרית? היי אלוקים, סלח לנו אבינו כי חטאנו. יללת גיטרות ושאגת חצוצרות. שמע קולנו השם אלוקינו. לחיצת פסנתר ממושכת. עושה שלום במרומיו. הדרן מוסיקלי מסונכרן.

מה אני יודע. אולי בסוף, בסוף, כן יש איזה מלאך בשמים שפותח איזו דלת חירום צדדית ודרכה הוא מגניב פנימה את ה'קונצרתפילה' הזאת. בכל זאת, לבבות של יהודים שרוצים להתפלל לבורא. אולי. אולי כן ואולי לא. אני חושב שלא.

2.

עוד מעט נזכה לשמוע תקיעת שופר. אם אתם רוצים לשמוע סיפור מרתק על תקיעות מיוחדות, פשוט תקראו את הקטע הבא ששלח לי הקורא הנכבד דודי שכטר.

"אבא שלי היה מאוד מאוד קרוב אל האדמו"ר מבוהוש הקודם, סבו של הרבי הנוכחי. האדמו"ר, איש קדוש עליון, רב'ה שהמופתים אצלו לא התגלגלו מתחת לשולחן. הם היו על השולחן. אצילות רוז'ינאית עם קדושה וטהרה שלא מוצאים. מה שלא אכתוב, לא יתחיל לתאר מי היה.

"פורים אחד, אבא שלי החליט להגיע לטיש של הרב'ה מחופש למשיח. הוא לבש בגדים לבנים, מכף רגל ועד ראש, ועל הכל עטה קיטל. פרע את הזקן שהיה עדיין שחור וצעיר, שפך עליו טלק והלבין אותו, שחרר את הפיאות שישתלשלו, על הראש הניח קופסה שפעם היו מוכרים בה פאות עטופה בסדין לבן – והתקבלה דמות בבא, וביד החזיק שופר. במראה הלבן והקסום, הוא נכנס לטיש אצל הרב'ה, עלה על השולחן והתחיל לתקוע תקיעות של ראש השנה. תשר"ת, תש"ת, תר"ת.

"הרב'ה חייך והתרצן. העוילם השתתק. הוא סימן לאבא שלי לתקוע שוב. ושוב. 'נָאךְ אַ מָאל, אוּנְד נָאךְ אַ מָאל', כמו בראש השנה. כשאבא שלי סיים, הרב'ה התחיל לשיר 'ארשת שפתינו' וכל הקהל הצטרף. ככה שלוש פעמים: מלכויות. זיכרונות. שופרות. כשנגמר, הוא הביט באבא שלי ואמר לו באידיש: 'לשנה הבאה, תבוא שוב'…

"וכך היה. מדי שנה, אבא שלי היה לובש את הקיטל, נוטל שופר (שנה אחת הביא שופר תימני ארוך ומסולסל), עולה על השולחן בטיש ותוקע כאילו עכשיו ראש השנה. שנה אחת, אבא שלי חזר מודאג. הרב'ה לא אמר לו לשנה הבאה תבוא שוב. באותו קיץ, בי"ד באב תשנ"ב, הרב'ה נפטר.

"בקיץ האחרון, כשאבא שלי לא הרגיש טוב, ירד אליו לביקור השכן, חסיד בוהוש, לפטפט ולדבר איתו. בין יתר הדברים, הוא הזמין את אבא לבוא בפורים לרב'ה הנוכחי:

"'יש בפורים אצל הרב'ה טיש גדול, מגיעים אליו מכל העולם כדי להיוושע. במהלך הטיש, יש לאחד הנוכחים – והוא גם נקב בשם ואבא שלי הכיר כמובן – 'חזקה'. הוא עולה על השולחן, תוקע בשופר, כולם שרים 'ארשת שפתינו', מלכויות, זיכרונות, שופרות – והישועות גדולות! עקרות נפקדות. חולים נרפאים. מעוכבי שידוך מוצאים את זיווגם… זוהי עת רצון בבוהוש. מנהג רוז'ינאי עתיק'… אבא שלי חייך וסיפר לשכן, שהתקשה להאמין למשמע אוזניו, את 'מקורו' של ה'מנהג הרוז'ינאי העתיק'.

"בראש השנה האחרון, אבא שלי לא הרגיש טוב. הוא נשאר בבית והתפילות הגיעו אליו. בגלל הסגר והקורונה, התקיים מניין מתחת למרפסת. בהפסקה, בין שחרית למוסף, עלה קהל המתפללים לקדש ולטעום. אבא שלי קיבל אותם בשמחה ובחיוך. 'ברוב עם הדרת מלך', אמר להם. לילדים הוא עוד הספיק לתחוב שוקולדים וממתקים לכיסים, תוך כדי שהוא צוחק איתם: 'קחו, שיהיה לכם משהו מהירושה שלי'…

"כשהסתיים זמן ההפסקה, הקהל ירד למטה והתחיל להתפלל מוסף 'למנצח לבני קרח'… אבא שלי יצא למרפסת, להשתתף איתם מלמעלה. ואז, כשהשתרר שקט של רגע לפני תקיעות, אבא שלי אמר: 'אני הולך להתעלף'… מלמטה החלו לעלות התקיעות. תקיעה, שברים, תרועה ותקיעה. וככה, עם תרועת המלכויות, עם צלילי השופר של פורים-ראש השנה, עלתה לשמי מרום נשמתו של אבא שלי, משה חיים בן יצחק שכטר, ע"ה".

3.

עוד מעט גם נאמר בכוונה גדולה: תכלה שנה וקללותיה ונתפלל שתחל שנה וברכותיה. בטח נחשוב כולנו על הקללות של השנה שחלפה. הצרות והתלאות. קורונה וקרלין. מירון ופלורידה. ונבכה, ונבכה.

לרגעים האלו ממש שמרתי עבורכם את הטקסט הנפלא ששלחה הגברת לאה מויאל. כדאי שנקרא אותו שוב ושוב. גם אם אנחנו מייחלים ומקווים שתכלה שנה וקללותיה, טוב שיהיו לנו מעט פרופרציות נכונות. אתם זוכרים שביקשתי מהקוראים לכתוב לי על החופש שלהם? אז זה מה שהיא כתבה אז, בין השאר:

"לפני כמה שבועות התאלמנתי בצורה טראגית. בעלי היה בשליחות בחו"ל במשך חודש, והיה בדרכו לארץ כשאני יושבת ומצפה וסופרת את השעות לבואו. אני לא אלאה אותך איך הוא נפטר וכיצד הודיעו לי, אבל בסופו של יום הוא הגיע לארץ בארון… ההלם, הכאב, האובדן והצער הם בלתי נתפסים בשכל אנושי. עט קר ודף יבש לא יכולים לבטא את מה שהלב המדמם מרגיש ואת העיניים שלא מפסיקות לדמוע…

"וכשקראתי את הכתבה שלך, שאתה מבקש שיספרו לך איך עובר את החופש – אני רוצה להגיד לכולם: כל יום, כל היום, תודו להקב"ה!!! שום דבר לא מובן מאליו!!! כל החיים שלנו הכל רחמים!!! הכל חסדים!!! הכל מתנות חינם!!! מאותו יום שבעלי נפטר, הקב"ה לא עזב אותי לרגע!!! הוא נותן לי יד, עוטף אותי ברחמים, דואג לי להכל!!! לכל הפרטים הכי הכי קטנים!

"האם אנחנו יכולים לבוא בטענות ולהגיד, אוף, איזה חופש ארוך? אילו ילדים מעצבנים? אילו פקקים? איזו ממשלה? אני מבקשת ומתחננת אליכם: תחבקו את הילדים שלכם, תעריכו ותכבדו את הבעלים שלכן או הנשים שלכם… תעריכו את החיים! את עצם היותכם יהודים!!! את המצוות היקרות מזהב ומפז!

"אני שיניתי את הפזמון לשיר 'ואפילו בהסתרה' כך: 'ואפילו בהארה שבתוך ההארה, בוודאי גם שם נמצא השם יתברך. גם מאחורי הדברים היפים שעוברים עליך אני עומד, ואפילו בהשגחה שבתוך השגחה בוודאי גם שם נמצא ד' יתברך. גם מאחורי הדברים הנפלאים והמקסימים שעוברים עליך אני עומד'…

"ומה איתכם? האם גם אתם רוצים לשנות את הפזמון?"

עד כאן השורות שלה. ברור לנו שהיא צודקת. כל שבא עלינו מלמעלה הוא חסדים. ועדיין, עדיין, אנחנו מבקשים ומאחלים ומייחלים מאת מקור החסד והרחמים: תחל שנה וברכותיה! תשפוך עלינו חסדים נגלים. מפורשים. שיהיו ברורים לכל אחד. לא רק לגברת מויאל. שנזכה לבריאות, פרנסה ונחת. לכל אחד מאיתנו. כל הצורך והרבה יותר.

שתזכו כולכם, קוראיי החביבים וגם אלו שאינם קוראיי, לשנה טובה ומבורכת, שנה טובה ומתוקה!

פקס טוב ומתוק

הזמן דוחק. השנה אוטוטו מסתיימת לה. אבל עיקר הלחץ מגיע מכיוונה של ההפקה. האמת היא, שאני לא מקנא בגורלה של מערכת העיתון בימים נוראים אלו. לוח השנה מתעתע בהם. כל יום סוגרים שם עיתון, חוברת או מוסף כלשהו. מגיהים, עורכים, מנקדים וגרפיקאים, נלחמים נגד הזמן והשעון. וכמובן, נגד כותבים ששולחים את הסחורה שלהם ברגע האחרון.

אני חייב לסיים את הטור הזה בתמונת זיכרון משמעותית של השנה שחלפה, ועובר חיש מהר על גלריית התמונות שצילמתי לעצמי בשנה שעברה. אבל יש שם כל כך הרבה זיכרונות נעימים שכל אחד טוב מהשני, וגם כל מיני תמונות פשוטות, יבשות וטכניות שנועדו לצורך העבודה.

אבל אז הבנתי שככה בערך נראית השנה של רובנו. מגוונת ורבת פנים. מעורבת ומעורבבת. פעם שמחנו, ופעם כעסנו, ופעם אולי אפילו בכינו. יום אחד היה טוב, והשני היה פחות. והשנה כולה הייתה אוסף של אירועים מנוגדים שהתרחשו. הרבה פעמים, אפילו ללא הודעה מוקדמת.

ואז נתקלתי בצילום של הנייר המתוק הזה. מתוק שאין יותר ממנו. פקס בכתב יד שאבי מורי שליט"א שיגר אלי, לרגל הסיום למסכת יומא שערכתי בביתי ונדמה לי שאפילו כתבתי עליו כאן בהרחבה. זה היה סיום מסכת שמח מאוד. זכיתי לסיים את המסכתא בשתי מסגרות תורניות נפרדות, במסגרת 'הדף היומי' – 'דרשו', ובמסגרת תוכנית 'אהבת תורה'.

ואתם יודעים? אין כמו הפקס הישן והטוב, והכתב העגול והיפהפה של אבא אוהב, כדי לבטא את כל הטוב והאהבה שבעולם. אז כעת, רגע לפני שדוחקים בי מכל עבר לשלוח כבר את הטור, אני אוחז בפקס הזה בחוזקה, ולוגם שוב ושוב את המילים הטובות והפשוטות מתוכו:

"מזל טוב, ישמח אביך ותגל יולדתך בהגיעך לסיום מסכתא 'יומא' בעיון ובהבנה עמוקה וחזרה עצומה. יעזור השי"ת כשם ששימחת את אביך, כן אבינו ישמח אותנו בכל טוב סלה!"

אמן ואמן!