שו"ת טרמאפ

בימים אלה, כשטראמפ פורץ בשעטה אל מדינות המפרץ וראש הממשלה נתניהו נאלץ לסגת לצללים בירושלים, שווה לעצור רגע. לנקות את המשקפיים הפוליטיים המקומיים שלנו, להסיר את העדשות שדרכן אנחנו אוהבים לצפות במנהיגים. כי מה שקורה עכשיו בין וושינגטון לירושלים דורש כלי ניתוח אחרים לגמרי.

אנחנו נוטים לחפש ידידים ואויבים. למדוד אהבה ושנאה. אבל טראמפ לא נמצא שם. הוא לא פועל בקטגוריות האלה. האיש הזה הוא יצור פוליטי ממין אחר. וזו טעות בסיסית בקריאה הישראלית של טראמפ.

הנשיא האמריקני הוא דילר. זו לא מטפורה, אלא הגדרה מדויקת. טראמפ הוא איש עסקים שהפוליטיקה היא זירת מסחר נוספת עבורו. אולי האיש נטול ערכים במובן הקלאסי של ההגדרה, אבל ממש לא נטול רגשות. הסביבה הקרובה אליו רווית יהודים. הם חלק מהמשפחה המורחבת שלו. הוא אוהב אותם, בדרכו. ישראל חשובה לו, אבל לא כמו שאנחנו רוצים ואוהבים לדמיין.

הבעיה של נתניהו החלה כשטראמפ הפסיק לראות בו שותף עסקי ראוי. זה לא רק הנתק השורר בין חוגי בנימין נתניהו לסביבתה של גב' מרים אדלסון. זה חוסר חיבור עמוק יותר. מבחינת טראמפ נתניהו מנהל את ישראל כמו חנות מכולת משפחתית בעידן האמזון. איטי, מיושן, לא מבין את הקצב החדש. טראמפ, שרואה את עצמו שלפן מהיר, סוחר זריז, רואה בנתניהו מנהיג שהחמיץ את הרכבת הדיגיטלית.

ברור וגלוי. כרגע ישראל במשבר עם טראמפ. אך זהו לא משבר של נטישה. אלא יותר משבר של חוסר סבלנות. טראמפ נחוש להביא הסדר לעזה, אבל לא מסיבות הומניטריות. זו עסקה שהוא צריך לסגור כדי לפתוח דלתות אחרות. הערוץ הסעודי, הצ'קים מריאד ומטוס היוקרה מקטר. ולא שכחנו את ההטבות באמירויות ואת מסע הקניות של הבנים שלו שהפכו למגנטים כלכליים במפרץ. נתניהו בסך הכל מפריע לו את הזרימה השוטפת של מסע הסחר.

ולמרות הכל, וזה החלק החשוב ביותר במשוואה, גם אם ראש הממשלה יטרפד לנשיא ארה"ב את עסקאותיו במזרח התיכון בסחבת או באי שיתוף פעולה עם הנשיא, טראמפ לא יהפוך ביום בהיר לאויב ישראל. הוא פשוט יעבור הלאה. זו הגאונות העסקית שלו: אין לו סבך של רגשות אישיים. יש רק שורה תחתונה. הפצצות והחימושים יישלחו הלאה, הסיוע הצבאי והכלכלי ימשיך להגיע, אבל הפוקוס? הוא כבר יעבור לעסקה החדשה.

הבית הלבן של טראמפ מאוכלס בדמויות כמו סטיב ויטקוף, השליח המיוחד למזרח התיכון, שגם הוא איש נדל"ן. יש לו אפילו שותפים חרדים, שמושקעים איתו בחו"ל ובישראל. אנשים מסוגו של ויטקוף קמים בבוקר וחושבים על הדיל של היום, על ההעברה הבנקאית של סוף השבוע. הערכים משתנים לפי הצורך. וכשהעסקה נסגרה מפזרים קלפים, עוברים לשולחן הבא.

נתניהו מבין זאת. וזו הסיבה שהוא משאיר לטראמפ מרחב לנהוג בדיוק כפי שנהג השבוע. ראש הממשלה לא נכנס לעימות ישיר. הוא יודע שאם חמאס והפלסטינים יתחכמו מדי, טראמפ יזרוק כמה איומים בריאד ובדוחה, יאסוף את הצ'קים שבא לקחת, וישיב את הארמון המעופף שלו לבסיסו. שבוע חדש יבוא, ואיתו עסקאות חדשות, ידידים ואויבים חדשים.

המשחק החדש

שחרורו של החייל החטוף עידן אלכסנדר חשף את השיטה החדשה שמנהלת את המזרח התיכון. אין ספק שהקטרים הם הראשונים לזהות. הראשונים להתעשת. דווקא מדינת הזהב שהקפיאה את טראמפ חודשים ארוכים, מציגה את היכולת שלה לדבר בדיוק אל הבטן הרכה של טראמפ. הדרך ממש לא עוברת בירושלים. הקטרים מפנים את המאמצים ישירות לוושינגטון. החייל הישראלי בעל הדרכון האמריקאי הוא מטבע שהנשיא מבין היטב. והתזמון, כמו תמיד, מושלם: בדיוק כשהמטוס הנשיאותי ממריא למפרץ.

החישוב פשוט. תמונה אחת של חייל אמריקאי שחוזר הביתה שווה יותר מאלף הצהרות. זה רייטינג. זה כוח. וזה בעיקר מסר ברור: אפשר לעקוף את ירושלים ולהגיע ישירות למוקד הכוח האמיתי, הבית הלבן.

במקביל מתהווה תמונת פאזל סבוכה יותר. העסקאות הגדולות באמת מתבשלות בריאד. ועל זה בדיוק בונים גם בדוחה. נורמליזציה של ערב הסעודית עם ישראל אולי תצא לפועל, אולי לא. לעומת זאת תוכנית גרעין אזרחית לסעודים בהחלט על הפרק. אפילו הסדר חדש עם איראן, בתנאים שנתניהו מנע בעבר, עולה לדיון. לא מן הנמנע שטראמפ גם יחתום על מתווה כזה. אם נתייחס לשיחות הסחר עם סין שהסתיימו במהירות והסכם הפסקת האש בין הודו לפקיסטן שהושג בתוך 48 שעות, גם השיחות עם איראן יכולות לעבור למצב טורבו ולהגיע לחתימה מהירה ופתאומית. ישראל בהחלט מגלה שהיא לא תמיד יושבת בחדר שבו מתקבלות ההחלטות.

הרמזים לכך הולכים ומתרבים. האישור האמריקני הצפוי לתוכנית הגרעין הסעודית שהגיע עם הנסיגה הפתאומית מהמערכה בתימן והמגעים המתחדשים עם טהרן – כל אלה חלקים בפאזל גדול יותר שבו ישראל היא רק חלק אחד, ולאו דווקא המרכזי.

מלכודת דבש

מה עובר בראשו של ראש הממשלה? כמו תמיד, יש כאן כמה אפשרויות. ייתכן מאוד, כפי שיש כאלה שסבורים, שנתניהו עדיין שבוי באשליה שטראמפ בא לעמוד לימינו בכל מצב. באותה מידה, וזו הסבירות הגבוהה יותר, יכול גם להיות שהוא מבין בדיוק מה קורה וממשיך לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: מתמרן בזהירות. וכמובן, יש גם עניין גב' אדלסון, שיש טוענים שהמתח עם המעגל הקרוב שלה יוצר את גל הקור החדש בעיצומו של השרב.

הלחץ האמריקני לסיום המלחמה עמד השבוע על שולחנם של קובעי המדיניות בישראל. הם תהו אם זה עניין של טיימינג, טראמפ פשוט צריך להציג הישג בחודשים הראשונים לכהונתו, או שאולי זה עמוק הרבה יותר: המלחמה פשוט מפריעה לעסקאות הגדולות שלו במפרץ. הסעודים לא יחתמו על נורמליזציה כל עוד עזה בוערת. הקטרים לא ישחררו את הצ'קים. האמירויות יעכבו השקעות.

ומהצד הפוליטי של המפה, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' מסבכים את המצב. בנימים נתניהו לא יכול לדעת אם הם באמת נלחמים על עקרונות, או שמדובר בתמרון פוליטי. ככל שזה נוגע לבן גביר, חובת ההוכחה שלו מוצתה. הוא פרש כשהעקרונות האידאולוגיים שלו נפגעו. ואילו בצלאל סמוטריץ', שהצהרותיו אומנותו, לא ממש סגור על מימושן.

בניתוח קר, האידאולוגיה של השניים ברורה: אין לשחרר מחבלים בסיטונות, אין טעם למלחמה אם חמאס נשאר בתמונה, ולכן גם שום עסקה שכוללת שחרור מסיבי של מחבלים והפסקת הלחימה לא מקובלת. המלחמה היא הרגע ההיסטורי שלהם. הזדמנות לממש את החלום הישן על התיישבות מחודשת בעזה. כל עסקה שתפסיק את הלחימה ותגדיר את חמאס כמנהיג הרצועה תקבור את היוזמה.

נתניהו עצמו, כך נראה, מושך בכמה חוטים במקביל. לשכתו מדברת על לחץ צבאי מתמשך שיכניע את חמאס. הרמטכ"ל זמיר גורס, שעסקה כוללת כלל אינה אפשרית מבחינה צבאית. עם מי הצדק? יכול להיות שעם שניהם. לפי ניסיון העבר, ייתכן שנתניהו מכין את הקרקע לעסקה, אף שהוא נראה כמי שנלחם נגדה. ויש גם סיכוי שהוא פשוט מחכה, כמו שהוא עושה תמיד כשהכרעה ניצבת לפתחו. מי יודע, אולי חמאס יעלה דרישות מופרזות וייתן לו תירוץ להמשיך. בינתיים השבוע נראה היה שחמאס מסכים אפילו למתווה שלטוני שלא כולל את הארגון, ביום שלאחר הנסיגה מהרצועה.

בתווך, טראמפ מאבד סבלנות. הוא רוצה הישגים מיידיים שיחזקו את תדמיתו כמנהיג שמשיג תוצאות. בין הפטיש לסדן, המרחב הפוליטי של נתניהו הולך ומתכווץ. כל אופציה: המשך הלחימה או חתימה על הסכם מקיף, טומנת בחובה סיכונים קואליציוניים ואסטרטגיים כבדים.

באופן אירוני, דווקא הישגי צה"ל והמוסד מספקים לנתניהו רגעי נחמה זמניים. המבצע המורכב לחילוץ גופת החייל צבי פלדמן הי"ד אחרי יותר מארבעים שנה, מעומק השטח הסורי, היה תזכורת חזקה ליכולות המרשימות של ישראל. עבור תומכי ראש הממשלה זו הוכחה שגם בעידן החדש של טראמפ, שמציג דיפלומטיית עסקאות כדרך חיים, לכוח צבאי ומודיעין חכם עדיין יש משמעות. אבל הישגים טקטיים, מרשימים ככל שיהיו, לא יכולים להסתיר את האתגר האסטרטגי העצום. כשטראמפ מדבר בגלוי על סיום מהיר של המלחמה ונתניהו ממשיך להכריז על ניצחון מוחלט – ברור לכולם שמישהו מהם יצטרך לבלוע את הגלולה. וכנראה שזה לא יהיה נשיא ארה"ב.

בזמן שבישראל עסקו בשחרור הגופה מסוריה, טראמפ כבר רץ קדימה. הוא לא מחכה לאף אחד. גם לא לנתניהו. זה לא עניין אישי, זה פשוט הקצב החדש. ומי שלא מדביק אותו נשאר מאחור. עד הסיבוב הבא.

לא חבר, לא אויב

זווית נוספת שממתינה לנו בסיפורו של טראמפ מאפשרת לנו, הישראלים, ובמיוחד לציבור החרדי שנוטה להתרגש מכל הצהרה נשיאותית, להפנים: אין ערך אמיתי להצהרות פוליטיות. האופוריה סביב "הנשיא הכי פרו־ישראלי בהיסטוריה" התבררה כאשליה. מי שחשב שנכנסנו לימות המשיח הטראמפיים קיבל שיעור בריאליזם פוליטי.

טראמפ לא משוגע, כמו שחלק ממבקריו טוענים. דווקא ביידן, עם הדימוי הסנילי, היה קרוב יותר לקריקטורה שציירו עליו. טראמפ הוא אדם צלול לגמרי (קפריזות לא נחשבות לחוסר צלילות, כל עוד הן במידה) שעלה לשלטון בסיבוב השני והאחרון שלו, אחרי שהיה דחוי ונלעג בארצות הברית, עם אג'נדה ברורה: נקמה. נקמה בממסד שדחה אותו, בערכים שלעגו לו, במערכת שניסתה להשפיל אותו.

בדרך, הוא מנפץ, במודע ובתת מודע, את האידיאלים שעליהם נוסדה אמריקה – החמלה, החסד, הדאגה לחלש. צפו בהתגרויות שלו, בלעג שהוא שופך על קבוצות שאמריקה הישנה דאגה להגן עליהן. זה לא שיגעון. זו תוכנית סדורה.

משוגע? ממש לא. תאב נקמה? בהחלט. אבל מעל הכל – דילר. הסוחר האולטימטיבי שהעביר את כל מערכת הערכים שלו ממנהטן לפנסילבניה 1600. הוא יודע לסנן רעשי רקע, למקד את המבט בנקודה הקריטית, ולפעול.

בפעם הבאה שתשמעו הצהרה דרמטית מהבית הלבן, זכרו: לא חבר, לא אויב. רק סוחר ממולח עם עסקה לסגור. כשיחתום אותה, הוא כבר יסמן את  שורת הרווח הבאה. כי בעולם של טראמפ, הכל זמני, הכל עומד למשא ומתן, והכל, אבל ממש הכל, תלוי במחיר הנכון ובתנאים המתאימים.

כל עוד אנחנו בגלות, נמשיך להיות תלויים במנהיגים שמחליפים עמדות, הצהרות והבטחות כמו כפפות. שהידידות שלהם תלויה ברווח הצפוי. ואולי זה הלקח הכי חשוב: להפסיק לחפש גאולה אצל בני אנוש. שווא תשועת אדם.

החיים עצמם

לפני שש שנים, בסלון בשכונת ממילא בירושלים, ישב מולי הרב שלום דובער ליפסקר. דמעות זלגו על לחיו. השליח המפורסם מבל הארבור, שהיה רגיל לשבת בטירות עם מיליארדרים ונדבנים מפורסמים, החזיק כוס תה ענקית וידיו רועדות. "אינכם מבינים", קולו היה מרוסק והוא בכה כילד. "הולכים להקים כותל רפורמי. זו חלקת סדום בשריד בית מקדשנו. אין לאף אחד רשות להתעלם".

הנדיב היהודי סיימון פאליק, שהעמיד לרשותו את הבית, ישב לידו והנהן בראשו. הרב ליפסקר לא חש בטוב באותו יום, אבל שום דבר לא עצר אותו. הוא הבין שהממשלה עומדת לאשר הקמת מתחם כותל מיוחד שיוקצה לקהילות הרפורמיות, מקום שבו יערכו טקסי בר מצווה מעוותים, על פי מנהגיהם.

והוא נזעק.

"אנחנו, שלוחי חב"ד בעולם", הסביר בלהט, "מנתבים מאות אלפי יהודים לכותל המערבי, במטרה להמשיך ולשמור על המסורת. ועכשיו הולכים להקים פה משהו אחר לגמרי. דיברתי עם פוליטיקאים, עם רבנים – הם לא מבינים באיזה אסון מדובר פה. אסור להם להירדם על משמרתם".

במשך שעות ארוכות ישבנו ודנו ארוכות בכל היבטי הפרשה. גם כשחש ברע, לא ויתר. הוא קם, נטל תרופה וחזר מייד לשולחן. מנדלבליט, יצור הכלאיים שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה, עמד בראש המחנה שרצה להכשיר את המהלך. הרב ליפסקר לא ויתר. במשך שלושה חודשים ניהל מאבק רחב היקף: הוא גייס עורכי דין, שכר מומחי יחסי ציבור ובנה אסטרטגיה מורכבת. הוא סירב לחזור למיאמי עד שיסיים את המשימה.

בשדה התעופה, רגע לפני ההמראה חזרה, אמר לי: "זכינו לשמח את הרבי. הסרנו את הצלם מהכותל".

אהבה אין סופית

בשבת שעברה נדם ליבו. הרב ליפסקר, אחד המנהיגים היהודים הבלתי שגרתיים של יהדות אמריקה נאסף אל עמיו בחתף, והוא רק בשלהי שנות השבעים לחייו. אף אחד לא תיאר לעצמו שזה עומד לקרות. הוא היה צעיר ברוחו, נמרץ ומלא חיים.

הילד שגדל במשפחה שמסרה נפש על יהדות וברח מטשקנט בגיל שבע, חבוי במזוודה, צמח להיות המנהיג הרוחני הבלתי מעורער של בל הארבור. מקום שנחשב לאחד האזורים העשירים ביותר בעולם. אימפריה של חומר וטירות מפוארות. והוא היה לו למנהיג רוחני, שלא הסתנוור משום מנעם גשמי.

מי שביקר במיאמי ונתקל במתחם האדיר שהקים, ה'שול', התרשם מההרמוניה הנדירה. ספרדים התפללו לצד אשכנזים, חסידים עם מתנגדים, מניינים של ותיקין לצד אנשים שבאו לחטוף תפילת מוסף בשבת אחר הצהריים. רשמית הוא היה אחד מכמה מאות שלוחי חב"ד במיאמי. אבל האישיות הנדירה שלו הפכה אותו למנהיג בולט.

את כולם הוא חיבק באהבה אמיתית. הנדיבים והתורמים רצו אחריו, מתחרים ביניהם מי יזכה לתרום עוד בית כנסת, עוד בית ספר, עוד ישיבה או כולל. והוא מצידו שמר על צלם רוחני טהור, מעולם לא איבד את עצמו בכל העושר שסבב אותו.

הרב ליפסקר היה מהגנרלים החב"דיים שהבינו אמת עמוקה: היהדות היא המגרש הפרטי של כל יהודי בפני עצמו, לא רק של חב"ד. לא היה אצלו שום תיעדוף מיוחד לחב"ד. בבית הכנסת שלו הקים מניינים לסאטמרים, לציונים דתיים עם כיפות סרוגות, לספרדים מכל העדות, לחרדים מכל החוגים. כולם היו שווים בעיניו.

בטיסות תמיד ראיתי אותו וזוג תפילין בידיו, מחפש יהודי לזכותו במצווה, לחזק אותו בשמירת שבת. בלשכת הרבנות שלו בבל הארבור ישבו זה לצד זה מיליארדרים ומשולחים עניים מארץ ישראל, נשיאי קהילות ויהודים פשוטים. לכולם הוקדש אותו מבט חסידי חם, אותו טוב לב חב"די אין סופי, בלי קשר לרמת היהדות של הפונה או הקשר שלו עם המסורת.

הרב ליפסקר היה אדם שתמיד מצא זמן לכל מצווה. והוא גם דחק בנו להוציא ספרים, לנאום, לפגוש אנשים חדשים, ובעיקר: להרבות טוב ולהפיץ את אור היהדות בעולם.

ממלכת האסירים

לצד הקהילה המפוארת בבל הארבור, הייתה לו ממלכה נוספת: בתי הסוהר של אמריקה. הוא הנהיג את תנועת אל"ף – ארגון ענק שמעניק שירותי רווחה ויהדות לאסירים היהודים ברחבי ארצות הברית. הוא ניהל אותו כמו משרד ממשלתי מתוקתק, עם המוני עובדים בשכר.

כל יהודי, בכל מצב שהוא, זכה למצות, ליין, לסיוע פסיכולוגי, לעזר משפטי. הוא היה הכותל המערבי של כל האסירים היהודים. תחשבו על הפרדוקס: מצד אחד הוא הגב הרוחני של כל עשירי אמריקה, אלה שהתגוררו במיאמי ואלה שקפצו לנפוש בה, ומצד שני המרחב הטבעי שלו היה בבתי הסוהר, סובב לצד תחתית החבית החברתית.

זה היה התחביב שלו, ובד בבד המחויבות שלו. הוא היה מצלצל לאנשי הקשר שלו במסדרונות השלטון או לבעלי השפעה, ובעדינות חסידית אך בחריפות, מבקש טובות למען משפחות האסירים. הוא מעולם לא הכביר במילים. לא היה צורך: כל מילה, קלעה למטרה.

הרב שלום בער ליפסקר זצ"ל אולי היה בסך הכל גנרל אחד נוסף בממלכת הגנרלים של שלוחי חב"ד, שמכינים את העולם לביאת המשיח, אך ללא ספק זכה לקבלת פנים מאירה ומכובדת בפמליה של מעלה. הוא עלה השמיימה עם רכבת אין סופית של יהודים שהכירו את בוראם בזכותו – מהעשירים ביותר בבל הארבור ועד האסיר האחרון בכלא הנידח ביותר בארה"ב.

מסירות הנפש שזרמה בעורקיו מאז ברח מטשקנט במזוודה, המשיכה ללוותו עד הרגע האחרון. הוא חי – והסתלק – בשליחות, באהבת ישראל אין סופית, במסירות נפש שלא ידעה גבולות.

זכות מלחמתו להסרת נגע הכותל הרפורמי, שהיה עלול להתעות מאות אלפי יהודים אחרי אלוהי נֵכר, תעמוד לו ברבבות-רבבות מליצי יושר.