ההורים של אריה ישראלי משתפים
טיל נ"ט פוגע ישירות בלב של אבא, וזה אחרי שהוא היה בטוח שארי מתאקלם הכי טוב שאפשר. הוא פגש את המשגיח באקראי, והלה דיווח לו שבדיוק היה בדרך להתקשר אליו. אבא נדרך, והמשגיח מתאר איך לאורך הזמן האחרון המוטיבציה של ארי צוללת כמו עופרת באוקיינוס עמוק. "אין לו שעון", הוא פותח ואומר, וההבנה מחלחלת למוחו של אבא. המשגיח לא מתכוון לשעון הממותג שסבא וסבתא קנו לו לכבוד הישיבה.
אתמול ארי לא נכנס ל'סדר הכנה'. הוא התחמק ונצפה במסדרון צדדי, מדליק נגן אישי ושומע מוזיקה במקום ללמוד. בשבוע שעבר הוא איחר שלוש פעמים לסדרים, המשיך לפטפט אחרי הארוחות כאילו הוא במסיבה מהנה, ובשבוע שלפני כן המצב לא היה טוב יותר.
בבוקר הוא מגיע בזמן רק הודות לאמא שמעירה אותו במסירות ודואגת שלא יאחר את האוטובוס. המשגיח מזעיף גבות, אבא מתנשף בזעזוע. מאישוניו ניתזים זיקים של כעס. למה ארי מתנהג כך? ואיך הוא לא סיפר להם?
אבא מגיע הביתה וחולק את החדשות הרעות עם אמא. ברגעים הראשונים כל אחד מהם כובש עיניים בנקודה מסוימת בחדר. אחר כך המבטים שלהם מצטלבים, ושניהם מרגישים חבל עבה של דאגה מלופף סביב צווארם. מה קורה עם ארי שלנו?
אחרי ההלם הראשוני הם מבצעים הערכת מצב. אבא מעלה אפשרות של לימוד חברותא משותף. אמא לא ממהרת להנהן. ייתכן שהלימוד המשותף יפתור בעיות, אבל באותה מידה ייתכן שהוא ילחיץ את ארי, וכך, במקום להרוויח מהשהות המשותפת – ייווצר כאן לחץ מיותר.
הם לא יודעים מה לעשות.
הרה"ג יעקב צבי בוצ'קובסקי שליט"א, ראש כולל בכולל 'דורשי ציון' בביתר עילית ומחבר סדרת הספרים 'בעצתך תנחני', מעניק לבקשתנו הכוונה הנמסרת להורים של בני הישיבות:
בפרק הקודם דיברנו על כך שמוטל עלינו כהורים לא להיכנס לתחרות הלימודית שבישיבה; נשאיר אותה לבן שלנו לבדו. אנחנו כהורים רק רוצים שיהיה לו טוב, שהוא יעשה את תפקידו כלפי שמיא, לפי היכולות שלו.
נקודה נוספת שעלינו להדגיש לעצמנו הינה לא להילחץ ולא להלחיץ גם כאשר העניינים יגעים. כשהוא מצליח – יש לשמוח, לעודד, להתלהב ולהחמיא. אבל כשהוא נכשל – חיוני שידע שהוא נשאר אהוב ומוערך כמקודם, שהמקום שלו בליבנו בטוח, ללא תנאים.
לא מדובר כאן על כישלונות מהסוג הדרמטי, הקרובים יותר לעולם הנוער המתמודד. אנחנו עוסקים בקשיים הסטנדרטיים של כל בחור ישיבה. עולם התורה הוא עולם מאתגר, וכל בחור מתמודד בשלב זה או אחר. יש לשחרר את הלחץ שלנו מכתפי הבחור.
חשוב שהבחור ידע שהעולם הרוחני שלו הוא עולם שבינו לבין קונו, שהוא לא צריך להוכיח לנו כל הזמן שהוא צדיק ושהוא לומד היטב. אבא ואמא הם לא נציגים של הקב"ה, ולא סוגרים חשבון מול הבחור על כל נפילה רוחנית. אבא ואמא הם אבא ואמא, ללא תנאים וללא כוכביות.
כאשר הבחור ירגיש שהמקום שלו בליבנו בטוח – הוא יוכל לשתף בכישלונות ובאתגרים, ותהיה לנו גם היכולת לעזור יותר.
שאלה מאוד מצויה: האם כדאי שהאבא יקבע חברותא עם הבן?
התשובה מורכבת. מחד גיסא חברותא עם אבא עשויה לקדם את הבן מאוד מאוד. כדוגמה יש לציין את ראש ישיבת 'אורחות תורה' הגאון רבי איתמר גרבוז שליט"א, אחד מגדולי התורה בדורנו, שהחברותא שהייתה לו עם אביו בשנות בחרותו קידמה אותו ורוממה אותו לפסגות.
מצד שני, בחברותא עם אבא יש אלמנט של לחץ. אבא רוצה לראות את בנו מצליח בלימוד, והבן מודע לרצון העז הזה, וכך נוצר לחץ לא בריא. האב עלול לפלוט מילות ביקורת, והבן נכנס למערכת של לחץ עז להשביע את רצון האב ולהראות לו "אני שווה".
חברותא עם אבא היא דבר מצוין בתנאי שהיא מגיעה מרצון טוב של האב והבן, ושיש אווירה נעימה ושמחה בלימוד. אם האב מצליח לא להעביר ביקורת, ולשמוח בבן שלו גם כשהוא בתקופה פחות זוהרת, לטייל עימו מפעם לפעם ולהעניק לו הרגשה של אהבה וריצוי – או אז החברותא עם אבא היא נכס אדיר שאין לוותר עליו.
וכאן יש להדגיש שלא רק חברותא עם אבא היא נכס, גם קשר טוב ופתוח עם אמא הוא נכס שאין מה שישווה לו. אמא שנותנת לבן שלה את התחושה שהוא יקיר ואהוב בכל מצב, בלי קשר למצבו הלימודי – נותנת לו את הדבר הגדול ביותר שהוא יכול לקבל.
לקבל אותו בחיוך חם ובנשיקה כשהוא בא הביתה בערב, או לבקר אותו מפעם לפעם בפנימייה (אם הוא מחוץ לבית) – זה הדבר הגדול ביותר.
