שטייגען | לעמל יולד

ההורים של אריה ישראלי משתפים

שוב יורד הלילה, ושוב מנקדים הכוכבים את הרצועה הכהה הפרושה ממעל. היקום שוקע בשינה, אבל אמא מתהלכת בבית אפופת געגועים ומחשבות. היא מציצה חרש אל חדר הבנים, מגניבה מבט אל מיטתו הריקה של ארי, מאפשרת ללב שלה להלום ברטט. הילדים רדומים, פניהם פני מלאך, אבל ארי חסר הערב, כמו אתמול, וכמו היום שלפניו. הדלת הראשית נעולה, והבן הבכור נמצא הרחק, בישיבה הגדולה, תוקע יתד במקום שילווה אותו בשנים הקרובות בעזרת השם.
אמא מתיישבת על המיטה הריקה, לוכדת באישוניה תמונה של ילדון מתוק, צוהל בפארק השכונתי. המחשבות נושאות אותה אל ארי של היום. האם הוא צוהל גם כעת, עם החברים החדשים שפגש בישיבה, או שמא כבר טיפס אל המזרן הדקיק במיטת הקומתיים, מתכרבל בחיק המצעים הרכים שבחרה עבורו בקפידה?
אמא מקפלת מחשבות אל קופסה וירטואלית, מתפנה להערכת מצב מחודשת. מחר היא תכין את עוגת הדגל הנימוחה שארי הכי אוהב, ותמצא דרך להעביר אותה לעלם הצעיר. הילדון המתוק של פעם, גדל וחמק אל מתחת לרדאר. התפקיד של אמא עבר טרנספורמציה. היא יכולה רק לשאת עיניים מייחלות, לצפות בהתפתחותו המרגשת, ולפנק מרחוק.

הרה"ג יעקב צבי בוצ'קובסקי שליט"א, ראש כולל בכולל 'דורשי ציון' בביתר עילית ומחבר סדרת הספרים 'בעצתך תנחני', מעניק לבקשתנו הכוונה הנמסרת להורים של בני הישיבות:
תפקיד ההורים משתנה משמעותית כאשר הבחור עולה לישיבה גדולה. בישיבה קטנה הוא עדיין ברשותנו, חוזר הביתה בכל ערב, ואנחנו יכולים לפקח מקרוב על המתרחש איתו. בישיבה גדולה הוא נכנס למקום שאין לנו מושג מה הוא עושה בו, מיהם חבריו וכיצד מתנהל סדר יומו.
אין ספק שחשוב מאוד להמשיך את הקשר: תפקיד האם הוא לשלוח חבילות, לפנק מרחוק, ואפילו לקפוץ לביקור לעיתים רחוקות. גם תפקיד האב נמשך: כדאי מאוד לקבוע חברותא שבועית עם הבן, אם הדבר מתאפשר. זה משמעותי וחשוב.
אבל בסופו של דבר, למעשה החיים של הבחור הולכים ונעשים עצמאיים.
מה בכל זאת המקום שלנו?
בשורות הבאות אציע עיקרון מסוים שלא מודעים אליו מספיק.
הפסוק אומר "האדם לעמל יולד". הנפש צומחת כאשר האדם עמל. אם הוא לומד לא לעמול – משהו נשחק. אם אנחנו רוצים לגדל דורות של אנשים שיודעים להעריך מה שיש להם – עלינו לתת להם לרכוש זאת בעצמם. להשקיע, לעבוד, לא לקבל הכל על מגש כסף כמובן מאליו.
העיקרון הזה בא לידי ביטוי באין-ספור מקומות. יש רצון טבעי לרפד לילדים את הדרך, לסלק עבורם את כל הקשיים, שלא תהיה להם בחירה לסטות ימינה או שמאלה. נאמר כך: מרוב פחד מנשירה, דואגים שלא תהיה לילדים אפשרות לחשוב על צד שני, שלא יתעורר להם שום קושי בדרך.
בבין הזמנים מרפדים להם את השבועות הספורים שהם בבית: טיול לפה וטיול לשם, עוד סימפוזיון ועוד בילוי, העיקר שלא יהיה להם קשה חלילה. שלא יצטרכו לעשות משהו בעצמם, מעצמם. כשהם מתחתנים – סוללים עבורם את הדרך בצורה מושלמת. כל הנטל נופל על ההורים בריצות ובירורים, רכישות וקניות, ובעיקר – העול הכספי הכבד. הבחור לא יודע כלום, לא קולט מה נעשה סביבו. הכל מתקבל כמובן מאליו, על מגש כסף. ולא קצת כסף…
ומה ההשלכות? רבים מתאוננים על הדור הנוכחי, המפונק, שלא יודע לעמוד בקשיים. שמעתי מגברא רבה המחנך זה עשרות שנים בישיבה מפורסמת, שבעבר הבחורים היו גברים, וכיום הם חלשים, קטנים בעיני עצמם. מהיכן זה נובע? הוא טען שזה נובע מניוון שרירים. אדם שלא עושה שום פעילות – השרירים שלו הולכים ומתנוונים. אדם שלא לומד להפעיל את עצמו, להתייגע כדי להשיג דברים, להילחם בכוחות עצמו במגרש של החיים – גדל ללא כוח עמידה, ללא חוט שדרה.
הוא לא מרגיש שהחיים שלו הם חיים שלו, שהוא בעלים עליהם והוא זה שאמור לנהל אותם. מה פתאום אני? כלום לא קשור אלי. על הכל אחראים אבא ואמא, הראש ישיבה, המשגיח וכו'.
יעקב אבינו עמל בזיעת אפיו כדי לקבל את שתי נשיו, והוא לא קונה בזיעת אפו אפילו חולצה. דבר שלא קונים אותו, שלא עמלים להשיג אותו, שלא משקיעים בו – אין חיבור אליו, אין תחושה שזה באמת שלי. במציאות של היום אין הרגשה של בעלות על עצמי, ואין אחריות אישית על החיים.
בשביל שיהיה לאדם כוח בחירה, בשביל שתהיה לו יכולת לחיות נכון – עליו ללמוד לחיות בכוחות עצמו. להחליט על חייו, לנהל את חייו. יש הכרח לתת לו לנהל את עצמו, לבחור בעצמו. בחור מתבגר אינו ילד, ואסור שיקבל יחס של ילד. ילד צריך להיות תחת הסינר של ההורים, אבל בחור צריך להיות בבעלות על עצמו. לדעת להחזיק מושכות.
גם הפחד מנשירה לא יכול לגרום למצב של גוננות יתר וחיים בתוך בועה. בסופו של דבר הקב"ה נתן בחירה לכל אדם, ואדרבה – הדרך לשמירה אמיתית היא ללמד את הילד שלנו את המשמעות של החיים, את האחריות שיש לו על עצמו, את ההשלכות של מעשיו על חייו, ושרק הוא יחליט אם לשלם את המחירים או להרוויח את הרווחים.
אעתיק ציטוט מהגר"ש וולבה, מריאיון שנערך עימו בעיתון 'יתד נאמן' בשנת תשמ"ו:
"היום באים אלי בחורים בשאלות. הם רוצים שאני אחליט עבורם בשאלות של חיים, בקביעת עתידם וגורלם. הם אינם מסוגלים ליטול אחריות, אינם יכולים לקבוע עמדה. זה מדאיג, זה נורא!" כמדומה שאין מה להוסיף על דבריו.
כדי לגדל בחור בריא – תפקידנו כהורים לא רק לעזור לו מרחוק, אלא גם לתת לו לעמול בכוחות עצמו, בבית ובישיבה.