שטייגען | סוף זמן

ההורים של אריה ישראלי משתפים
שבועות ארוכים של מתח ודריכות מתקפלים בבת אחת כשמתקבלת הבשורה המרגשת: ארי התקבל לישיבה הגדולה שאליה חלם ללכת!
כולם שותפים להתלהבות הגדולה. לא רק ארי צועד קדימה, גם הבית משנה סטטוס. בית של גדולים שיש בו בחור בישיבה גדולה!
הלחץ שהיה באוויר מתפוגג באותו רגע של שיחת הטלפון, וארי מרגיש איך חמצן נקי חודר לו לתוך הריאות, מזכך את מחזור הדם ומטהר אותו מבפנים. כוננות החירום שליוותה את התקופה האחרונה, אינה רלוונטית עוד. הסיפור הסתיים בטוב. יש ישיבה גדולה מצוינת, שמחכה לקלוט אותו אל שורותיה.
הוא ממצמץ בעיניים טרוטות שהיו פתוחות כל הזמן האחרון, שוקדות על הגמרא.
הלחץ והחרדה מתמוססים סופסוף. האריה מותש ועייף. המלחמה המתמדת שלו, להיות הבחור המצטיין, המשגשג, המצליח, הרציני והשקדן ביותר – אינה נצרכת יותר. ברוך השם, אפשר להירגע. הוא כבר מסודר בישיבה גדולה נחשקת.
וכך ארי מוצא את עצמו מתמרח במיטה בבוקר, מסכם חלומות ברוגע, ומפסיד את המניין האחרון של תפילת שחרית. המשך היום מסונכרן באופן מלא עם ההתמרחות של הבוקר: במקום לאייש את הסטנדר בסדר שלישי, הוא יוצא עם חברים לקנות טשולנט. במקום להתנדנד מעל הגמרא הפתוחה שעה נוספת מעבר לסדרים, כמו שעשה עד היום, הוא מתפרקד על הספה בסלון, אוזניו תחובות באוזניות ענקיות, והוא מזמר בקול נלהב שירים קופצניים.
התקופה האחרונה הייתה מעייפת, ואף על פי ש'זמן קיץ' עדיין לא הסתיים רשמית, ארי חורט על דגלו את אג'נדת השחרור, מרשה לעצמו להרפות מהמתח.
כשארי מקבל שיחת טלפון מחברים שמציעים לו להשתתף בשכירת צימר לחגוג את המאורע, אמא מרגישה שזה מעבר לקו הגבול של היכולות שלה לספוג. מי יוצא לאן ועל מה ולמה? ומה יקרה בדרך? ומה הם יעשו שם? איך יבלו את זמן ובמה יצפו, חלילה וחס?

הרה"ג יעקב צבי בוצ'קובסקי שליט"א, ראש כולל בכולל 'דורשי ציון' בביתר עילית ומחבר סדרת הספרים 'בעצתך תנחני', מעניק לבקשתנו הכוונה הנמסרת להורים של בני הישיבות:
אווירת סוף זמן בישיבה היא דבר מאתגר לכל בחור, גם לבחור רציני, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבחור שכבר עומד עם רגל אחת בחוץ, לקראת המעבר לישיבה גדולה.
איך שומרים על הבחור שלא יעשה שטויות, כאשר הוא כבר לא מרגיש מחויב לצוות הישיבה?
ברצוני לצטט סיפור שסיפר לי פעם אברך צעיר:
"בישיבה הקטנה שבה למדתי הייתה שיטה להעיף בסוף כל שנה מספר בחורים מהישיבה, למען ישמעו וייראו. זה היה הקו באופן רשמי: נכנסים לשיעור א' שישים בחורים, ויוצאים לישיבה גדולה ארבעים וחמישה, כי במהלך השנים חמישה עשר עפו לכל רוח.
"גדלנו עם לחץ כבד, עם פיקוח הדוק של הצוות על כל פעולה שעשינו.
"כשסיימתי שיעור א' הועפתי מהישיבה. לא הצלחתי לעמוד בתקן שהישיבה הציבה בפניי. אני מעיד שלא חטאתי, אבל כנראה לא הייתי הבחור הרציני של השיעור. בתחילת שיעור ב' מצאתי את עצמי ברחוב, ואז התדרדרתי, והתדרדרתי עמוק. נכשלתי בעבירות. אומנם ברוך השם לא בחילול שבת וחיובי כריתות, אבל בהרבה דברים אחרים.
"אתה יודע למה זה קרה? כי ברגע שירד ממני הפיקוח, הרגשתי שפתאום הכל מותר, כי הרי אף אחד לא עומד לי על הראש. התרגלתי לפחד מהמשגיח, בכלל לא מהקב"ה. ברגע שהמשגיח נעלם לי מהחיים – התחלתי לטעום את העבירות…
"בשיעור ג' התחלתי לחזור בחזרה, וחזרתי גבוה. תפסתי את עצמי חזק, והתקבלתי לישיבה חלשה. שם עשיתי את השטייגען האדיר, אפילו סיימתי מסכת. פתאום קלטתי את החיים. דווקא מכיוון שהגעתי לתחתית, קלטתי פתאום שהעסק שלי הוא לא מול המשגיח, אלא מול השם, מול האמת. יש לי חיים, ואני שורף אותם על כלום, על עבירות ועל נפילות שאני רואה במו עיניי שהן מזיקות לי.
"המסלול שלי היה מסוכן, כי יכולתי גם לטבוע ולא לחזור לעולם. אני מכיר גם כאלה שלא חזרו, הם נשארו בבוץ. ברוך השם שיצאתי מכל הסיפור במצב מצוין.
"אבל דבר אחד למדתי מכל הסיפור שלי, ואני מתכונן להחדיר את זה חזק בילדים שלי: העסק שלי הוא לא מול אבא שלי או המשגיח. העסק שלי הוא מול השם. לפעמים המשטר והפיקוח גורמים לך לחשוב שכל המצוות הן עסק של מי שמפקח עליך, וצריך להכניס לראש של כל בחור שכל העשייה שלו היא מול השם".
כדאי לשים לב למשפטים הללו, כי הם מכוננים. הם מראים לנו שבסופו של דבר, כאשר האחריות חוזרת אל הבחור, הוא קולט שאין מנוס מלבחור.
אווירת סוף זמן היא אווירה של 'הותרה הרצועה' בכל מה שקשור לפחד מהמערכת. צריך להסביר לבחור הצעיר שעכשיו הוא לקראת פרק חדש בחיים, פרק העצמאות. בישיבה גדולה לא יהיה עליו פיקוח הדוק, והוא זה שיקבע את עתידו וגורלו לפי מידת רצינותו. רק אתה מול הקב"ה. התקופה הזו יכולה לשמש לו סטאז' מצוין.
וכמובן – לא לחשוש להציב גבולות! אפשר בהחלט להבין את הרצון לשחרור אחרי תקופה ארוכה של לחץ. אפשר להרפות מהדרישות, לגיטימי שלא עובדים כל הזמן באותו מתח עבודה. אבל גבולות צריך תמיד להציב. התפקיד שלנו כהורים לא מסתיים גם כשהבחור גדל משמעותית. הוא עדיין בסמכותנו, גם כשהוא מטפס לגובה מרשים.