עצמאות
ההורים של אריה ישראלי משתפים
מרפאת שיניים היא לא מקום פסטורלי להעביר בו בוקר של פינוק. זו לא הבחירה המועדפת על ארי. אלא שבאותו יום לא היו לו ברירות אחרות, והוא מצא את עצמו פוסע לבד אל מרפאת שיניים חדשה שמעולם לא ביקר בה.
כשהתברר לו שאף אחד מההורים לא יוכל להתלוות אליו בדרך ואמא תגיע מהעבודה ישר למרפאה – בתחילה הוא הרגיש אבוד. לא רק שהוא אמור לעבור טיפול מורכב כמו גיבור, הוא עוד אמור להגיע בכוחות עצמו למרפאה. הרחובות היו בלתי מוכרים, קווי האוטובוס היו שונים גם הם מהקווים שארי רגיל להשתמש בהם. ארי אימץ לחיקו את הפתק עם כתובת המרפאה, משל היה קמע שאמור להגן עליו בסגולה מיוחדת.
בבוקר, לפני שיצא מהבית, הוא הספיק להצטער שאין להם מכשיר טלפון רזרבי בבית שיכול היה להקל עליו ולהרגיש בטוח. וכך מצא את עצמו הנער הצעיר תר אחר כתובתה של מרפאת השיניים החדשה, במיקום רחוק ולא מוכר, ללא אפשרות ליצירת קשר טלפוני.
רק כשהבחין בשלט הבולט של הכתובת בפתח המרפאה, הרשה לעצמו להרפות את המתח. הוא נשף החוצה אוויר לחוץ שהצטבר בתוכו, שחרר את הכתפיים הקעורות, הניע את השכמות, וחש איך הרוגע פושט בו, לצד רגש נוסף – סיפוק עצום. תחושת מסוגלות מתוקה ובלי מוכרת עטפה את ארי, שעד לפני דקות מועטות היה מלא בחששות. פתאום הוא הבין שהוא כבר לא ילד צעיר שכרוך אחרי ההורים, אלא מסוגל למלא משימות משמעותיות בכוחות עצמו. ארי העיף מבט מחייך אל הפתק המקומט שהחזיק עד כה באצבעות נוקשות. כשהשליך אותו לפח האשפה במרפאה, הוא הרגיע את עצמו בלחש ונשם עמוק את תחושת הניצחון. הנה, עשיתי את זה!
הרה"ג יעקב צבי בוצ'קובסקי שליט"א, ראש כולל בכולל 'דורשי ציון' בביתר עילית ומחבר סדרת הספרים 'בעצתך תנחני', מעניק לבקשתנו הכוונה הנמסרת להורים של בני הישיבות:
בטרם נתחיל לרדת לפרטים, להבין מה בדיוק נדרש מאיתנו כאשר הילד שלנו הולך לישיבה – עלינו להגדיר ראשית כל מה הם בעצם חיי הישיבה.
במה שונה הישיבה קטנה מהת"ת? מה קרה ביום שהבחור נכנס בשערי הישיבה? הרי גם בת"ת בכיתה ח' יש דרישות לימודיות גבוהות, שעות לימוד ארוכות, רמה גבוהה, חברותות. הכל בעצם. מה השתנה דרסטית בישיבה?
ההגדרה היא אחת: עצמאות.
בת"ת ההתנהלות הכללית היא כמו של בית ספר או סמינר. ראשית כל מבחינה לימודית – סדר היום סובב סביב השיעורים. יש אומנם גם לימוד בחברותות, אבל מרכז היום ומרכז ההוויה הוא השיעור. גם הדרישה של המערכת למשמעת וציות נובעת מגישה 'מוסדית': יש מוסד מסודר עם מערכת חינוכית שדורשת הגעה בזמן, עמידה במבחנים, ציות לצוות החינוכי ועוד.
בישיבה לעומת זאת האווירה שונה בשני הפרמטרים שהזכרנו. ראשית כל בנושא הלימוד: מרכז היום ומרכז ההוויה הוא הלימוד בחברותות. לימוד בחברותא במהותו הוא עצמאי. הבחור נדרש למצוא חברותא בכוחות עצמו ולמלא את הזמן המוקצב לו בכוחות עצמו. כמובן יש משגיחים שתפקידם לדאוג לחברותא למי שלא מסתדר, ויש 'משיבים', אנשי צוות שתפקידם לענות על כל שאלה שמתעוררת במהלך הלימוד; אבל בסופו של דבר המהות היא עצמאית.
גם ביחס לדרישות הישיבה, קיים אותו הבדל. הישיבה פחות ממוסדת מהת"ת, ומצפה יותר מהבחור שיהיה רציני ויבין שהוא צריך להיות אחראי ולנהל את סדר יומו בכפיפות לדרישות הישיבה. נכון, גם בישיבה יש משגיח ויש דרישות של הצוות, אבל האווירה הכללית משדרת יותר עצמאות.
בישיבה גדולה הסגנון הזה בולט ומורגש מאוד (מלבד ישיבות בודדות ממש שדוגלות בשיטה חינוכית שונה), אבל גם בישיבה קטנה, שבה בכל זאת יש משטר מסוים ומערכת חינוכית מפקחת יותר, משהו באווירה משדר: "אתה מתבקש לקבל אחריות לחייך".
גם סגנון החברה בישיבה שונה מזה של הת"ת. ככל שהבחורים מתבגרים, החברה משדרת רצון לעצמאות, לגבריות, לתחושה של "אנחנו גדולים ומחליטים לבד".
מה זה אומר לנו כהורים?
כשהשיח הוא עם ילד שאנחנו מנהלים את חייו – המקום של ההורים הרבה יותר ברור ומוגדר. הם מנהלים לו את החיים, הם אומרים לו עשה כך ואל תעשה כך. אבל כשהשיח הוא עם בחור, שהחיים משדרים לו עצמאות – הדברים נעשים מורכבים. תפקיד ההורים הוא ללוות, להדריך, לא לנהל. הוא כבר לא ילד צעיר שבכל פרט יש לומר לו בדיוק מה לעשות. מספיק ללוות, לשוחח, לכוון ומעל לכל להתפלל.
