שיבושים בקמפיין

1. עדיין מנסים לטשטש, אבל המציאות מוכיחה זאת פעם אחר פעם: היחס של מערכות השמאל נגד המגזר החרדי זהה לחלוטין, ברוחו, במניעיו, במטרותיו ואפילו בדרכי הפעולה שלו (הנתון האחרון הוא קצת למיטיבי לכת), ליחס המופנה כלפי ציבור המתיישבים ופעילי הימין. אין כאן שני סיפורים, אלא קמפיין אחד עם יעד אסטרטגי אחיד.

כל אחד משני המגזרים הללו, החרדי והציונות הדתית, מאיים בעצם קיומו ובערכיו על חזון 'מדינת כל אזרחיה' הליברלי–פרוגרסיבי. כל אחד מהם שואב את כוחו ואת הלגיטימיות שלו מאותו מקור מוחלט: תורת ישראל.

נכון, יש מחלוקת בין המגזרים, אבל המערכות לא מבדילות בין פאותיו של נער מתנחל לפאותיו של תלמיד ישיבה חסידי, בין עיון בתורת הרב קוק לעיון בתורת ה'חזון איש'.

הכישרון הגדול של הדיפ–סטייט הוא ביכולת המופלאה לייצר שכחה ציבורית מתוזמנת היטב. הטקטיקה פשוטה: פעם מתנכלים לציבור אחד ופעם לציבור אחר. נכון, נכתב על כך רבות פה בעבר. פרומו: ייכתב על כך רבות גם בעתיד. זהו מין טריק חינוכי מוכר, כזה שכל מורה מתוסכל בכיתה משתמש בו כדי לייצר שליטה וסדר. המורה מוציא תלמיד מפריע אחד, לעיתים שניים, אבל הכישרון הוא לעשות זאת בזה אחר זה, חלילה לא ביחד. המטרה היא למנוע מהתלמידים המפריעים להתאחד כדי לא לייצר חלילה תחושה שהכיתה כולה מתפרקת. להוציא את כל הכיתה בבת אחת? מורה פיקח לעולם לא יעשה זאת. הוא זקוק לשקט של הרוב, בזמן שהוא מטפל ב'בעייתי' התורן.

הבנתם נכון. הציבור האמוני במדינת ישראל הוא התלמיד שעובר חינוך מחדש, מתמשך ואגרסיבי.

זו שיטה מוצלחת. עד כמה היא מוצלחת? עד כדי שתיקה רועמת ומסוכנת של מחנה הימין למראה של מעצר תלמיד ישיבה חרדי. הרי מדובר באבי אבות הבריונות של היועצת המשפטית לממשלה – הדמות השנואה ביותר, ובצדק, על מצביעי המחנה הלאומי. והנה, פתאום, בשקט (ולפעמים אפילו בקול), אומרים לעצמם גורמים בציונות הדתית: "נו, גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום". מי יודע, גב' גלי, אם לעת כזאת הגעת למלכות – לעצור תלמידי ישיבות.

אין מספיק מילות גנאי כדי לתאר את הטמטום האסטרטגי והערכי הזה שאורב לימין בפינה!

המחויבות הציבורית והעיתונאית (מקבל על עצמי בל"נ) מחייבת לא לשתוק על עוולות ורדיפה מהסוג הזה, בדיוק כפי שנעשה מעל במה זו בגל המעצרים המנהליים נגד פעילי הימין. בזה אחר זה כיכבו כאן סיפוריהם של פעילי ימין הנמקים בכלא בתנאים מחפירים, בלי משפט ובלי ראיות, תחת צווים דרקוניים.

הטור הזה לא שתק. וכן, כשמי מהקוראים שלח תגובה לפיה הנושא 'די מוצה' וכמה אפשר לכתוב על נוער גבעות בעיתון חרדי, התשובה אליו הייתה חדה: אנחנו הבאים בתור. סדנא דארעא חד הוא, ומערכת ה'חוק' עובדת בצורה מסודרת. מי שלא מבין את זה, פשוט לא חי פה.

2. השבוע, בחסדי השם, משהו בלוח הזמנים המתוכנן של הקמפיין השתבש. שלא לומר התחרבש לחלוטין. משבר ישיבות ההסדר פוצץ את האסטרטגיה הבית–ספרית של המורה.

זה חסר תקדים. עצומות הולכות ומתארכות, שנחתמות גם בשעה זו, שבהן עשרות ראשי ישיבות הסדר, ראשי מכינות קדם–צבאיות ורבנים משפיעים, מורים לתלמידיהם בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: לא להתגייס ליחידות מעורבות.

זהו סיפור דרמטי המעורר דיון עמוק. אנחנו נמצאים רק בתחילתו. זה לא עוד אירוע חדשותי שמחר יעטפו בו דגים, יש פה דיון על מהותו של צה"ל בכלל ועל הנכונות שלו לשלב 'ספרא וסייפא'. את הנכונות, המסירות וההקרבה הטוטאלית של הציבור הדתי בשידוך הזה, כולנו מכירים. עכשיו קיבלנו הצצה נדירה וחשובה על הצד השני בשידוך – הצד של ה'סייפא'; לא של ה'ספרא'.

איפה מערכת הביטחון בימים אלו? נכון לשעת כתיבת השורות היא לא ממצמצת. צה"ל נראה נחוש, באופן אבסורדי, לפגוע במערך הלוחם ובמוטיבציה של טובי בניו בצורה אנושה, ובלבד שלא תיפגע האג'נדה הפרוגרסיבית שערכה עולה על כל ערך מבצעי. מלחמת הטמעת ערכי הפרוגרס, מלחמת מצווה היא! ואפילו פגיעה אנושה במערך הלוחם נדחית מפניה.

האמת היא שזה לא מפתיע. זה היה צפוי לחלוטין. אבל בלוחות הזמנים של השמאל, אסור היה שזה יקרה עכשיו. אסור היה שהאירוע הזה יתפרץ דווקא בימים שבהם מערכות החוק אורבות לאברכים ובני ישיבות חרדים בניסיון להביא אותם למעצר.

יש מהלכים שעושים בעת מלחמה – כמו ניצול המומנטום למעצר חרדים וקריעת החברה, ויש מהלכים שעושים בעת שלום – כמו השחרת מסירותם של תלמידי ישיבות ההסדר והגדרת ראשי ישיבות ההסדר כ'מעודדי סרבנות'.

אין קמפיינר כאלוקינו. פתאום הכל התערבב להם יחד. האמת התורנית של הציבור האמוני נפגשת באותה נקודת חיכוך עם מערכת שלא מוכנה לקבל שום נאמנות למערכת אחרת, גם אם היא הסיבה שבזכותה נברא העולם וחוקות שמיים וארץ כן שמתי.

3. השאלה הגדולה שנותרה פתוחה, היא לא מי מבין את המציאות הזו. אני מכיר אישית כמעט את כל נבחרי הציבור במיינסטרים הדתי והחרדי. כולם, בלי יוצא מן הכלל, מחזיקים ברמת משכל המאפשרת להם להבין את התמונה המלאה.

השאלה שנותרה פתוחה, ושעליה יקום וייפול דבר, היא פשוטה: מי יהיה הראשון שיאזור אומץ, יניח את השיקולים הפוליטיים הצרים בצד, ויזעק זאת בקול?

מבט:

"אתה חסום". פעיל הימין מרדכי דוד אמר את צמד המילים הזה עשרות פעמים בשנה האחרונה. פעמים בחינניות משהו (כן, כן), פעמים בבוטות מוגזמת. אבל הוא נזהר מהרף הפלילי. עומדת לימינו חזקת המחאה: הרי היועמ"שית, המכונה בפי תומכיה 'שומרת סף', הגדירה את גבולות המחאה האפקטיבית "הפרעה לסדר הציבורי".

אבל טעות משפטית אחת הוא כן עשה: התעסק עם אהרון ברק. לא, לא הגיע לדלת ביתו משל היה זה ביתה של ח"כ טלי גוטליב, לא רדף אחרי נכדיו הקטנים משל היו ילדיו של השר שיקלי, כן חסם את רכבו לדקות או שניות ספורות 'למען הדמוקרטיה'. הוא אפילו קרא לעברו: "חמינאי של דורנו", השוואה שהגעילה אותי באופן אישי, למרות שהכוונה לדיקטטורה של חמינאי ולא לרצון שלו להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים. אבל נגעלתי.

השבוע פורסם שהולך ומתגבש כתב אישום נגד מרדכי דוד בגין החסימה הספציפית של אהרון ברק. היא לא שונה מעשרות קודמותיה ומאלו שבאו אחריה. לאהרון ברק שהצהיר לא מזמן: "מדינת ישראל הפכה ממדינה של אזרחים למדינה של נתינים" – יש דם אחר, כחול יותר משל נתינים ואפילו אזרחים.

מה שמדהים הוא שהמערכת שאותה המיט עלינו כלל לא מנסה להסתיר זאת. אני תוהה לעצמי: מדוע? האם יכול להיות שנגעלתי מוקדם מדי מהשוואה שקרא לעברו מרדכי דוד?