שיעור כללי ביום הדין

שטף החיים, שלפעמים עלול להיות אפרורי וקטנוני, צריך לקבל בראש השנה מבט עמוק יותר על מקומנו כיהודים

עזרא הסופר מכנס את שבי ציון באחד לחודש השביעי, הוא ראש השנה, ואומר בפניהם דרשה. המקום הוא הרחוב אשר לפני שער המים, הרחוב המרכזי בירושלים של אז. הדרשה ארוכה, מן האור עד מחצית היום. השומעים היו האנשים והנשים והמבינים – ובפשטות, הציבור כולו. עזרא אינו קורא את פסוקי התורה כפי שהם, אלא מוסיף, מפרש ומרחיב עבורם את הכתוב: "ויקראו בספר בתורת האלוקים, מפורש ושום שכל ויבינו במקרא". שיעור רחב ומעמיק.
איננו יודעים איזו פרשה קרא עזרא הסופר ולכן קשה לקבוע בוודאות מה הייתה מטרתו בקריאה הזו. לאן הוא רצה להוביל את עולי בבל? מה הוא המסר שהעביר אליהם מתוך תורת האלוקים? ושאלה נוספת, הנוגעת אלינו, מהו המסר שרצו הכתובים להעביר לנו, ליהודים בכל הדורות, בסיפור הייחודי הזה? הרי הכלל הוא שנבואה שנצרכה לדורות נכתבה, וחייב להיות שיש לה משמעות גם עבורנו. כדי לצאת עם משהו מהסיפור הזה, משהו שייתן לנו תוספת הבנה במהותו של ראש השנה, כדאי לנסות לדמות לנפשנו מה היה מצב הציבור שאליו פנה עזרא. עם מי הוא מדבר בשיעור הזה?
חז"ל מספרים לנו: "לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה סולת נקיה". העם היושב בבבל התקשה לעזוב את מציאות החיים הנוחה שהייתה לו בגולה. כל מי שהיה לו שם משפחה מכובדת, משרה מכניסה או תפקיד תורני משמעותי, לא הצטרף אל עזרא. רק דלת העם עלתה לארץ, עד כדי כך שכל פסולי החיתון שהיו בין היהודים, בדרגותיהם השונות, עלו לארץ, כמו שמפורש במשנה בקידושין. כמה שכואב לומר את זה, לאלו לא היה מה להפסיד בחו"ל ולכן הם שבו לציון.
התוצאה של המצב העגום בארץ ישראל הייתה שרבים מהקהל היו נשואים לנשים נוכריות, לא יהודיות. זה היה נגע קשה שעזרא התאמץ מאוד לרפא. האם תיקון הבעיה הזו אינו אמור להיות המטרה הראשונה של עזרא בדרשתו?
למעשה מה שהכתובים מספרים לנו הוא שבמהלך השיעור של עזרא הסופר פרצו כל העם בבכי. הפסוקים, כפי שיצאו מפורשים ומבוארים על ידי עזרא, הביאו את העם לבכי גדול ונורא. באיזשהו אופן, מתוך התורה הקדושה, הבינו העם כמה רע מצבם. אולי שמעו גם על הדין שביום זה ועל חומרתו ולכן בכו? ככל הנראה, אנחנו היינו רואים בבכי הזה צעד נכון. אולי זה מה שיביא אותם לחזרה בתשובה ולתיקון נכון?
אלא שעזרא אינו שמח בבכי הזה. הפסוקים מתארים כיצד הלוויים, שהיו מפוזרים בתוך הקהל, השתיקו את העם מבכיים ואמרו להם: "הסו! כי היום קדוש ואל תעצבו". עצם קדושת היום אוסרת עצבות. אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק. אבל עזרא הסופר מוסיף משפט נוסף, שיש בו הוראה ועצה טובה: "ואל תעצבו, כי חדוות ד' היא מעוזכם". כאשר ליבם של היהודים כבד ומר עליהם, אין די בלומר להם כי אסור להם לבכות. יש צורך בתשובה ומזור לכאב שממלא אותם. וכך מלמד אותם עזרא: אמת, יש מקום לחשש ולפחד, אבל ההצלה שלכם, מעוזכם, תבוא דווקא מכוח חדוות ד'. השמחה היא התרופה למרירות שמעסיקה אתכם.
לאחר דברי ההסבר שנשא עזרא באוזני העם, נאמר בפסוק: "וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלוח מנות ולעשות שמחה גדולה, כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם". הייתה כאן נקודה לא ברורה, שאותה ביקש עזרא להבהיר להם ובסופו של תהליך הם הבינו את העניין כראוי ועשו שמחה גדולה.
הנקודה שאותה הבינו קשורה כנראה למהות היום ולדרכי העבודה בו. ואכן, פסוקים מפרשה זו מופיעים בדברי חכמי ישראל בדיונים על אופיו של ראש השנה.
אבל בואו ונשאל את עצמנו: איך נוכל להעלות על דעתנו שעזרא הסופר מורה לעם לאכול ולשתות ולעשות שמחה גדולה, כשבבית ערכה הגויה את הסעודה? או, במילים אחרות, האם היה עניין יותר דחוף מאשר תיקון הנגע הנורא של הנשים הנוכריות? האם מצוות שמחת יום טוב קודמת ליסודות היהדות ממש?
יותר מזה, האם למחרת ראש השנה, ולפחות ביום הכיפורים, עסק עזרא בסוגיה הנוראה של נישואי תערובת? לא. בהמשך האירועים חגג עזרא עם העם כולו את חג הסוכות עם מצוותיו, לאחר מכן את שמיני עצרת כמשפט ורק יום כ"ד בתשרי (יום אחרי אסרו חג) נקבע ליום תענית ותשובה, ורק שם נאמר: "ויבדלו זרע ישראל מכל בני נכר ויעמדו ויתוודו על חטאותיהם ועוונות אבותיהם". רק אז הגיעה העת לתשובה. בסוף אותו היום כרתו העם אמנה לשמור את התורה ולהיבדל מנשים נוכריות.
משמעות הדברים היא שכאשר אנו רוצים לתקן בני אדם, עלינו להשתדל לבנות אצלם קודם כל בסיס פנימי איתן של חיבור לד' ולתורה ורק עליו לבנות את התיקון המעשי. התשתית של חיי תורה ומצוות היא בהזדהות עמוקה של נפש האדם עם ד' ותורתו, חיבור שמבוסס על חדוות ד' ועל שמחה גדולה. ככל הנראה, לגודל ולקושי השינוי שהיה נדרש אצל בני הדור ההוא, היה צורך בכל מועדי תשרי ובסדר מלא של לימוד תורה ושמחת החגים, כדי להוות בסיס לתיקון המתבקש. עזרא הסופר מצא את הדרך הטובה ביותר כדי לתקן את העם.
העניין הזה, שהיה כמובן חריף יותר מתמיד באותה שנה, בגלל מצבם של בני הדור ההוא, הוא עיקרו של ראש השנה בכל דור ודור. האחד לחודש השביעי הוא היום הראשון של עשרת ימי תשובה, ואף על פי שאין ביום זה מקום לדרכי תשובה הרגילות, כווידוי וחרטה, מכל מקום הוא עיקרי ומרכזי בתשובה. התחלת כל תשובה ותיקון היא חיזוק ובנייה של החיבור הבסיסי. וזה מה שחז"ל ניסחו ביחס לראש השנה: "אמרו לפני מלכויות, כדי שתמליכוני עליכם". כמו שאנו מבינים שיהודי חילוני שחוזר בתשובה ומקבל על עצמו עול מצוות, צריך תחילה לפתח בתוכו איזושהי הזדהות עם היהדות ודרכיה, ומתוך השינוי הפנימי הזה יכול לצמוח גם שינוי המעשים – כך כל אחד מאיתנו נצרך פעם בשנה ליום ריענון והחייאה של יסודות היהדות, וזוהי נקודת הפתיחה של ימי הקודש ובעצם של השנה כולה. את מה שאנו יודעים במעורפל כל השנה כולה, אנחנו נקראים להאיר ולרענן בראש השנה.
מלכויות אינן פרט בחיי התורה של יהודי. מלכויות הן היסוד הכי פנימי של הכל. מלכויות הן הקשר שבין יהודי לבין קונו ואותו נקראים לחיות ולהאיר ביום הדין.
המושג מלכות, במובן של מלך בשר ודם, הפך למוזר בעינינו. כיום הוא קיים במדינות מסוימות כסוג של קישוט ובמדינות אחרות הוא באמת לא עושה כל כך חשק. מלכים רבים לאורך ההיסטוריה קלקלו את מושג המלוכה והשתמשו בו בצורה מעוותת, ולכן מאסה האנושות במלוכה. אבל אנו יודעים שביסוד העניין, המלכת מלך היא אירוע משמח עד מאוד. מדוע? מהי הסיבה שעמים ממנים מלך ומדוע הם שמחים בו?
התשובה היא שהמלך הוא מי שיכול ורוצה להוביל את העם להצלחה. האמון של העם במלך בא לידי ביטוי בשמחה הגדולה ששמח העם במלכו. ידועים דברי הגר"א ש'מלך' הוא ברצון העם, ואילו 'מושל' הוא מי שמשתלט בכוחו. בראש השנה אנו נקראים לחשוף את התשוקה שלנו שד' הוא שיוביל אותנו בחיינו, גם ברמת החיים הפרטיים של כל אחד מאיתנו, וגם בסיפור היהודי הכולל. זוהי הסיבה שהביטחון בד' הוא מיסודות עבודת היום.
בברכת זיכרונות אנו מתארים את הדין ואת סדריו. תחילה את היקף העניינים שמחליטים עליהם: "על המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות". ואחר כך את מעשי האדם הנכללים בדיון: "מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר, מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש". מייד אחר כך שמו מתקני התפילה בפינו את ההדרכה כיצד אפשר להיות מאושר בראש השנה: "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך, כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך". נראה שמסדרי התפילה חששו שמא תיאור המשפט עלול להביא את המתפללים לידי בכייה כמו בימי עזרא, ולכן הביאו לכאן את המסר של 'חדוות ד' היא מעוזכם', בשפה שונה. הביטחון בד' הוא התשובה שלנו ליום הדין.
אבל מושג המלכות כולל בתוכו צדדים נוספים. המלכות עומדת על מערכת יחסים בין העם לבין המלך. הדאגה של המלך לעם היא באמת היסוד הראשון של המלכות, אבל סדרי הכבוד וגינוני הגדולה של המלך אינם דבר ריק. יש בהם ביטוי של האהבה והכבוד שהעם רוחש למלכו. המלך, באהבתו לעם, מצפה ליחס הזה. בראש השנה אנו מעמידים מול עינינו את התביעה האלוקית לפנייה שלנו אליו.
אנו מכירים סיטואציות של אדם הדואג לאדם אחר. למשל, רופא בטיפול נמרץ שעסוק באמת במחשבה על החולה ועושה הכל כדי להחזירו לאיתנו. אנחנו לא מצפים שהרופא ירים טלפון לחולה חודשיים אחרי השחרור ויאמר לו: "כבר מזמן לא דיברנו, אני ממש מתגעגע לקולך". לעומת זאת, הקב"ה לא רק דואג לנו, אלא מצפה לנו וחפץ בקרבתנו. מצוות עלייה לרגל, מנוסחת בתורה: "שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך" – כאמא המבקשת מילדיה לבוא לבקרה כדי שתוכל לראותם, כך הקב"ה מבקש מאיתנו להגיע למקדש ולהיראות לפניו. חלק משמעותי מענייני עבודת ד', עיקרם הוא היחס שלנו אליו, והוא מיסודות מלכות ד' עלינו.
בסופו של דבר, זהו עניינו של השופר. מתוך מודעות למשמעותו של היום, אנו פונים אליו בתרועתנו ויוצרים באמצעותו יחס ראשוני של עם למלכו.
אבל יש עניין נוסף במושג המלכות. מלכות היא מבנה שלם שבו לכל אדם יש תפקיד. על מלך בשר ודם כותב הרמב"ם: "יקבץ כל אומתנו וינהיגנו". המודעות למלכות ד' מביאה אותנו להסתכל על המציאות ולשאול את עצמנו, מהו התפקיד האישי שנתן לנו ד' במלכותו, בתוך המערכת הגדולה שהוא מנהל? הקב"ה מוביל את הדברים במטרה לתקן עולם במלכות ש-ק-י, כנאמר בתפילת מלכויות, אבל הוא לא עושה את התפקיד הזה לבדו. חלקים שלו הוא נתן לנו, בני האדם, ובפרט לעמו ישראל.
החלק הראשון של התפקיד, הוא תיקון האדם עצמו. זהו המגרש שבו נמצאת עבודתנו העיקרית. אבל ברור לגמרי שגם המשפחה יוצרת נפח גדול של תפקיד. כל קשר משפחתי כולל בתוכו חובות והחובות הללו הם חלק ממה שמלכות ד' דורשת מאיתנו. אם שר הבריאות יזניח את תחום אחריותו ויתרום רבות לחינוך או לתחבורה, יהיה בזה עיוות ובריחה מהתפקיד. באותו המובן, התפיסה של מלכות ד' אמורה להביא אותנו להשקיע את הכוחות הדרושים בקרובים אלינו.
ובכל זאת, התפיסה של מלכויות מובילה אותנו גם למבט כלל-יהודי. בתלמוד תורה הקלמאי היו תולים מודעה בימים הקדושים, על כך שמלכות מחייבת אחדות בין עובדי המלך. וכמובן, ראשית לכל, עלינו למצוא בעצמנו מבט כללי על כל יראי ד' ושומרי מצוותיו. אבל בשנה האחרונה צעק הקב"ה באוזנינו בקול אדיר וחזק צעקה שלאמיתו של דבר נשמעת כבר עשרות שנים – שהוא אינו מתכוון לוותר גם על יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות.
ראינו במהלך השנה, ובמיוחד בשמחת תורה האחרון, כיצד יהודים נהגו בניגוד לאינסטינקט הטבעי של הגנה עצמית, ופעלו בעוז כדי להציל יהודים אחרים. אנו יודעים היטב שהם לא יכלו להבטיח לעצמם שיחזרו משם בחיים, ואכן, למרבה הכאב רבים מאוד לא חזרו הביתה.
אנחנו לא משרתים בצבא. יש לכך סיבות טובות וצודקות ולא כאן המקום לעסוק בהן. אבל חלילה שנתפוס את עצמנו כפחות מחויבים לעם ישראל כולו. ביחד עם הזהות הנפרדת שלנו, כמחויבים לד' ולתורתו, שאנחנו מתעקשים לשמור אותה ברורה, חיוני עבורנו להכיר גם במעגל הרחב יותר, של העם היהודי כולו. אנחנו חלק ממנו גם כשהוא נאלץ להיאבק על זכות הקיום שלו בעולם, שאיננה ברורה מאליה בקרב גויי הארץ. קשה להעלות על הדעת שחיים כאן בארץ יחדיו יהודים נאמנים לד' ולתורה ויהודים שלצערנו אינם כאלה, ומציאות כזו לא תטיל עלינו תפקיד ומשמעות. גם מי שלא ימצא משהו מעשי לעשות בקשר לזה, יש ערך וחשיבות לתודעה עצמה ולתפיסת המציאות הנכונה.
למחשבות הללו יש מקום כחלק מחזרה בתשובה וכקבלה להבא. כך נמצא את המקומות שכל אחד מאיתנו צריך לתקן, איש לפי מצבו. אבל הן גם חלק מתפיסתנו את עצמנו בעמידה לפני קוננו. אין דבר שמקדם את האדם ונותן בו עוצמה וכוח, כמו תפיסה בהירה וגדולה של מציאותו. שטף החיים, שלפעמים עלול להיות אפרורי וקטנוני, צריך לקבל בראש השנה מבט עמוק יותר על מקומנו כיהודים. הביטחון בד', הקשר איתו והפנייה אליו, והתפקידים השונים שיהדותנו מטילה עלינו, כל אלה יהיו בסיס טוב יותר לקיום חובותינו המעשיות לאורך השנה וגם סיבה שנזכה בזכותה, בעזרת ד', לשנה טובה יותר.