שירת הסחלבים

בפינת ההתבודדות שבמרפסת הסוכה ניצב לו הפרח שטלטל את תפיסתי לגבי החיים

כזו היא הנפש האנושית. יש בתוכה רגשות ומדורים שבכלל לא נדע על קיומם עד שיגיע זמנם להתגלות.

לכולנו יש אהבות שטבועות בנו משחר חיינו. אהבה למשפחה, אהבה לרוחניות, לתורה ועוד מיני אהבות כאלו ואחרות. אבל הפעם כוונתי דווקא לאותן אהבות והתרגשויות מדברים שהקדוש ברוך הוא ברא בעולמו. דברים שנתקלים בהם אין ספור פעמים בחיים באדישות מוחלטת ופתאום, בלי שום סיבה, הם מרגשים ומתחברים לרבדים הכי עמוקים בנפש.

לפעמים זה צמח מעורר סקרנות, לפעמים זו שקיעה עוצרת נשימה ולפעמים זו מוזיקה שחודרת לנימים הדקים. אפשר ממש להתמכר. זה הופך להיות מעין קפסולת חיים, שממלאת אהבה ושקט פנימי מרגיע.

לא פעם חשבתי, שמעניין לחקור ולגלות מה הדבר הזה אומר על הנפש. מדוע דווקא זה מצליח לרגש ולגעת בו כל כך?

במקרה שלי, נדמה לי שאני יודע את התשובה:

נתקלתי בו עשרות פעמים, שמעתי עליו, ראיתי וגם רכשתי אותו, אבל אף פעם לא הרגשתי שהוא מזיז לי משהו בנפש. נחמד ויפה ותו לא. ופתאום, רק מלחשוב עליו אני מתמלא שמחה ואושר. נו, לגלות כבר או להשאיר אתכם עוד קצת במתח?

טוב, ניתן רמז: בתוך שמו הרשמי נמצאת המילה 'לב', ולא, לא קניתי כלב, למרות שאני די מחבב גם את היצורים האלו. וזה גם לא קשור לשם הטור. אולי בעצם כן.

כידוע, שמו של כל דבר בבריאה מעיד על מהותו. אז אמרנו שהוא לב, ובחציו הראשון הוא סח ומדבר. מה יצא?! נכון, 'סחלב'.

הפרח הזה שמשגע אותי כל כך ושגורם לי לעמוד מולו כמה פעמים ביום, כל יום, ולחייך, בכלל היה אמור למות. זה התחיל לפני שנת השמיטה, קניתי כמה סחלבים נחמדים שהיו במבצע.

כולם פרחו יפה, עד שתם זמנם והם החלו לנבול. לא היה כל כך אכפת לי. אינני חובב עציצים, אבל בכל זאת משהו רצה בי להילחם עליהם ולכן הלכתי לקבל טיפים איך משמרים סחלבים. שמתי אותם בכלים נושמים, פיזרתי אותם כל יום במקום אחר, יום מול השמש, יום מאחורי השמש, מתחת וכמעט גם מעליה.

התאמתי טמפרטורות, השקיתי במים מינרליים בכוסות מדידה, הוספתי נוזלי דישון, ניגבתי את העלים – בקיצור, החבורה הזו גזלה לי הרבה זמן וגם די תסכלה אותי, כי בכל יום שעבר עוד פרח נפל ועוד עלה הצהיב.

בסוף נשברתי והעפתי את כולם לפח האשפה. שנת השמיטה בפתח וזה בדיוק הזמן לצאת לפגרת סחלבים וצמחים בכלל.

ורק סחלב אחד, הבורדו עם האיורים הלבנים, הבריז לי. הוא נשאר על הרצפה במרפסת הסוכה, זו שמשמשת גם כמחסן. גיליתי אותו באיחור, על הרצפה בפינה מאחורי כמה חפצים. הוא היה חסר צורה והדר, בלי ענפים ועלים, שמוט בכלי פלסטיק דלוח.

הבטתי באומלל הזה, אבל ויתרתי והנחתי לו לנפשו. תשאלו איך הוא חי חורף שלם? הרי אומרים שסחלב צריך להשקות עם מים מזוקקים, ואילו הוא, הדבר היחיד שהשקה אותו, היו מי הספונג'ה שנגרפו מהבית וזרמו לחור הניקוז שבמרפסת. היו לו רק כמה קרני שמש בבוקר וזהו.

רק כשהגיע תור המרפסת להתמרק לכבוד פסח, נפגשנו שוב. הוא עמד עדיין באותו מקום, בפינה מאחורי מדף העץ. אבל כשראיתי אותו, נשימתי נעתקה. העלים היו ירוקים וענף גדול וחזק צמח והזדקר לו אל על.

עצרתי הכל והתבוננתי בו בהשתאות. ואז הרמתי אותו בזהירות, כדי שאוכל לחזות בפלא. בשבועיים האחרונים הגיע גם תורם של הפרחים לפרוח, זה קורה לאט לאט בקצב משלו, כל יום עוד שלב בדרך לפריחה המושלמת.

אין לי מושג מי מהקוראים המשיך איתי עד לכאן ומי התעייף ופרש מטור שלם שעוסק בסחלב. מילא, אם הייתי יכול להגיש לכם משקה סחלב אמיתי שמופק מהפקעת שלו, או אפילו משקה קוקה קולה קר, שגם הוא מיוצר מהווניל הטבעי שבו, אבל סתם סיפורי סחלבים?

אלא, שהפינה הזו במרפסת הפכה עבורי לפינת התבודדות והתבוננות. בספרי החסידות כתוב הרבה על המסרים שהקב"ה מעביר לנו דרך הפרטים – ולו הקטנים ביותר – בבריאה. ואני ממש מרגיש שהסחלב המופלא שרד רק כדי לספר לי משהו חשוב.

וואו, אני לוחש לו, אני פשוט מעריץ אותך. חשבתי לעצמי שאני אפעל לפי כל הכללים ואז יצֵא ממך ומחבריך משהו גדול. והנה, בעוד שחבריך שנתתי להם כל כך הרבה – אבדו לי לנצח, דווקא אתה, שנשכחת במרפסת ולא קיבלת ממני כלום, שרדת את המסע הקשה והמייגע של החורף.

לפעמים נדמה לי שהוא לוחש לי חזרה, כמו היונה של נח: "מוטב יהיו מזונותיי מרורין כזית מידי הקב"ה ולא מתוקים מידי בשר ודם". טוב לי לשתות מים סרוחים, להיות מוסתר וחבוי תלוי במלאך שאומר לי 'גדל', ולא ליפול לידיו של איזה נח שבמרפסת שלו אני מונח.

זוהי שירת הסחלבים שלי והיא כל כך חזקה ומרגשת, בטח למי שמתוודע יום יום לכל כך הרבה מקרים של סחלבים כמושים ללא פריחה, ללא שום ירוק וחיות. סחלבים שהם וסביבתם כבר נואשו לגמרי ומשוכנעים בעצב שהמקום היחיד שנותר עבורם הוא פח האשפה.

ופתאום מגלים את הכוח הפנימי של הבריאה, את רצון החיים שחזק יותר מכל כוח אחר. מין אור פנימי רוחני שרוצה לגדול ולצמוח. זעקה קדומה להתקיים ולחיות ולא למות.

וכשהלב מן השירה מתמלא, המסר פורח. כשמדובר בפריחת נשמה של יהודי, ודאי שאין שום יאוש בעולם. כי "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן", כתב רופא הנשמות הגדול מברסלב.

כי מצב של קלקול הוא הפך הטבע של הנפש היהודית. ואם בכל זאת יהודי יכול להתקלקל, בניגוד לטבעו הטהור והקדוש, הרי שהרבה יותר קל ואפשרי לתקן.

את הסחלב הזה אני מבקש להעניק לכל אחד ואחת מאיתנו, לכל מצב של חושך והסתרה. לפעמים, דווקא השעות האפלות הללו מכשירות את הצמיחה של הסחלב הבא.

ברוך שברא בריות טובות ופרחים יפים, להחכים בהם בני אדם.