שיר של עם

הבחור שקיבל היתר לשמוע מוזיקה בימי הספירה; סיפור של מחנך, וגם: סגירת מעגל מצמררת ב'יזכור'

1. ערב שבועות. הדלת סבה על צירה. זרי פרחים יוצאים ונכנסים. אין כמו ערב יום טוב ביום ראשון. אפשר להתכונן ביישוב הדעת לקראת הימים הקדושים הבאים עלינו לטובה. לפתע אני נזכר, שביום שלישי, כשרבי אהרן המפיק יחכה עד בוש לטור שלי, עוד יהיה יום טוב שני בגלות שלנו, ואנה יפנה. אני מתיישב עד מהרה, פותח את מחשבי, פורס את מקלדתי, ואצבעותיי מתחילות לרוץ על פני הקלידים.

רק לפני כמה שעות שבתי מתחנת הרכבת, שאליה ליוויתי כמה יהודים שנסעו לבעלזא. כמה שעות טובות כבר עברו ועדיין לא התאוששתי מהגעגועים שתקפו אותי לשמוע את ה'אקדמות' בבעלזא, ומרגשי קנאת הסופרים שאפפו אותי לראות את היהודים האלו עולים לרכבת בדרכם לשדה התעופה לקבל את התורה מפי צדיק הדור, ואני נותרתי פה לקבל את התורה בין הגויים.

מנגד, כאן בין הגויים קל הרבה יותר להבין את התיאור החז"לי הידוע שהקב"ה נדד בין הגויים וביקש להעניק להם את התורה, אך הם דחו אותו. כשרואים אותם, את איוואן ואת דומיניק ואת פטר, קל הרבה יותר לצייר לעצמנו את הסירוב שלהם. אנחנו רואים אותם כאן בגודל טבעי. אנחנו מריחים את ריח הבירה והאלכוהול שנודף מהם למרחקים. אנחנו רואים את הדיבור שלהם. אנחנו עדים לחיים הריקניים שלהם. ואנחנו מבינים היטב למה היה להם כל כך קשה להתחייב לחלק מעשרת הדיברות.

מישהו דופק בדלת.

זה לא עוד זר פרחים. זה ילד בעל צרכים מיוחדים שנוהג להגיע אלינו מדי יום שישי כדי לאכול קוגל מעשה ידי הבאלבוסטע שלי. הוא תמיד מגיע לכמה שעות, אוכל קוגל, מבלה מעט בבית וחוזר הביתה שמח וטוב לב.

הוא הגיע היום כדי להתנצל. "אני רוצה להתנצל על כך שלא הגעתי בשבועות האחרונים", הוא אמר בחיוך נבוך. "זה בסדר", אמרנו. "אתם רוצים לדעת למה לא באתי?" "כן", אמרנו. "כי בגלל שאני ילד עם צרכים מיוחדים קיבלתי היתר לשמוע מוזיקה, אבל בגלל שאני יודע שלכם זה אסור ויתרתי על הקוגל ולא באתי".

העיניים שלנו התלחלחו. אמרתי לעצמי: "מי כעמך ישראל. תראה לאיזה עם מיוחד במינו נתת את התורה".

2. לפני כמה שעות התקשר אלי רבי אברהם דיקמן, החבר החדש שלי מביתר השוכן לעת עתה בבוקרשט הבירה. דיברנו על דא ועל הא, על קבלת התורה שלו במדבר הרומני כשהוא מוקף בצעירים שמקבלים עליהם את התורה מאהבה. ואז הוא סיפר לי סיפור מדהים, שהלקח שלו הוא, כמו שאומרים, ממש 'מרפסין איגרא'.

בבית ספר יהודי אחד למדו שני תלמידים, בנים לאותה משפחה. הם היו מצוינים בכל קנה מידה. הם למדו והתפללו בהתלהבות יוצאת דופן. זה בלט מאוד. הלך המנהל ושאל את ההורים מה הסוד שלהם, כיצד הם מצליחים להחדיר התלהבות כזאת בעבודת השם אצל הילדים שלהם.

הם ענו לו תשובה שהפתיעה אותו מאוד. "אנחנו גרים", הם אמרו לו בפתיחות. "הילדים שלנו כבר נולדו בעת שאנחנו התגיירנו. כלומר הם כעת יהודים על תנאי, וכשיגיעו לגיל מצוות, הם יצטרכו להחליט בעצמם לאן הם שייכים. אז אנחנו חיים יום יום עם המשימה הדחופה שעומדת לנגד עינינו, להאהיב עליהם כל כך את התורה והמצוות, עד שברגע האמת הם יעדיפו להישאר בצד שלנו".

המנהל היה המום ונרגש. התשובה הכנה הזאת טלטלה את כל כולו. מאוחר יותר הוא חשב לעצמו את המחשבה המבהילה הבאה:

אילו לילדים שלנו הייתה ברירה להחליט בגיל המצוות שלהם לאן הם שייכים, האם גם הם היו בוחרים להמשיך איתנו? ובמילים אחרות: כמה אנחנו משקיעים בחינוך שלנו כדי שהילדים שלנו ישיגו אהבת התורה ויראת שמיים אמיתית ורצון פנימי להיות שייכים לעם היהודי, ולא כמצוות אנשים מלומדה ורצון יבש וצר להיות חלק מתוך המערכת?

רבי אברהם הוא מחנך בנשמתו. המשכנו לדבר הרבה על הנושא הזה. זה לא פשוט. זה דורש מאיתנו מאמץ חינוכי לא קטן. בעיקר, אמר רבי אברהם, יש צורך שהילדים שלנו יראו דמות שאוהבת את היהדות, דמות שעושה מצוות לא מתוך כורח, אלא מתוך רצון וכמיהה. אנחנו מתפללים 'ונשמח בדברי תורתך', כי זה העיקר. השמחה בתוך היידישקייט. זה מה שעובר הלאה, אל הילדים, וזה מה שהופך אותם להיות לא כחיילים רוסיים מתוכנתים, אלא כחיילים נלהבים ונרגשים בצבא השם.

3. רגע לפני שאני מסיים לכתוב, מתקשר אלי ידידי ר' יצחק שלמה דרעזדנער מ'קול מבשר' בארה"ב כדי לאחל חג שמח. ר' יצחק שלמה הוא יהודי מתוק ועסיסי, ואני משוחח איתו בהנאה גדולה. לפתע הוא שואל אותי: "שמעת כבר את הסיפור שלי על ה'יזכור'?"

לא, הודיתי. אינני מהמקשיבים לקווים השונים.

"אז שמע היטב, סיפור כזה עוד לא שמעת וגם אני לא". ר' יצחק שלמה ממהר לשלוח לי את ההקלטה שבה שני בעלי הסיפור משני חלקיו מספרים אותו:

יש יהודי טוב בווילאמסבורג, חסיד סאטמר, ושמו ר' דוד באש. ר' דוד הזה ישן לו שנת ישרים בליל 'אחרון של פסח' האחרון בביתו, ולפתע מישהו מאוד מוכר נראה לו בחלומו. הוא זיהה מייד – זה ר' עוזר קליין. ר' עוזר אמר לו בפנים נזעמות: "דוד, אתה פגעת בי בתור בחור, ואם אתה רוצה שאמחל לך, תזכיר אותי מחר בתפילת 'יזכור'".

ר' דוד קם בבהלה מוחלטת. ר' עוזר הזכיר לו נשכחות. הוא היה אז בחור מקוממיות שלמד בישיבה בבאר שבע. הישיבה הייתה ממוקמת בביתו של יהודי ערירי שקראו לו ר' עוזר קליין. ר' עוזר שאיבד אישה ושישה ילדים בשואה, היה יהודי צדיק תמים. בלילה עבד כשומר ובשעות היום התפלל כל היום. ר' דוד והחברים שלו היו מתגרים בו פה ושם, עד שלפעמים הוא היה כועס מאוד.

ר' דוד כבר מזמן הספיק להתחרט על משוגת הנעורים שלו, הוא כבר מזמן שכח את ר' עוזר. ר' עוזר נפטר לבית עולמו לפני יותר מארבעים שנה, והנה, הוא חוזר אליו בצורה הזאת. ר' דוד כבר לא היה יכול לישון. למחרת הוא מיהר לבית הכנסת, ובשעת תפילת 'יזכור' הוא התפלל על הנשמה של ר' עוזר, גם אם לא ידע את שם אביו. היהודים שהיו שם לא הבינו מה עובר על ר' דוד, הוא בכה תמרורים כמו ילד קטן בשעת אמירת ה'יזכור'.

לאחר החג מיהר ר' דוד להתקשר ליהודי בשם ר' שמואל יהודה קליין, בנו של רבה של באר שבע, ובירר את שמו של אביו של ר' עוזר. הוא לא ידע מה לענות. ביום רביעי האחרון הוא התקשר אל ר' דוד ואמר לו: "נמצא כאן מולי יהודי בשם ר' שלום קליין מארץ ישראל. ר' עוזר היה הדוד שלו, והוא יכול להשלים לך את החלק השני של הסיפור".

התברר, שר' שלום האחיין היה נוהג בכל 'יזכור' להזכיר את שמו של דודו שהיה איש צדיק. ר' שלום מספר שהוא היה נוהג להתפלל שחרית כשש שעות, ומייד לאחר מכן מנחה, והיה עובד את השם מתוך ייסורים. רגליו נכוו קשות בשואה, ואי אפשר היה לרפא אותן.

בשביעי של פסח האחרון נקלע ר' שלום לבית החולים כשליווה בן משפחה שאושפז בדחיפות. הוא עלה לבית הכנסת ב'הדסה' להתפלל, אך מרוב שמיהרו שם ב'יזכור' הוא שכח להזכיר את שמו של הדוד. לילה לאחר מכן הופיע ר' עוזר בחלומו של ר' דוד באש בוויליאמסבורג – שבה חוגגים יום טוב שני ואומרים את 'יזכור' רק באחרון של פסח, וביקש ממנו להזכיר אותו, תמורת מחילה על שפגע בו לפני חמישים שנה.

בגן עדן תהא מנוחתו.

יום טוב וגלויות

בקושי חלפו כמה שעות מאז 'הבדלה' של מוצאי–יום טוב. מהמקרר מציצים כמה שיירים של עוגות גבינה (לא של 'קליינבלט'), שאיבדו את החן אבל הם כאן, כי אצלנו בפולין לא זורקים. בקושי הספקתי לחלוץ את הקפוטה והנה כבר יום חדש. הקוראים היקרים – אלו שמתחילים מהסוף – צריכים לקרוא עיתון גם בשבת 'נשא'. ואדרבה, זו כידוע, הפרשה הארוכה בתורה.

סוף–סוף אפשר לשמוע מוזיקה אמיתית, עם כלי נגינה. משהו שיקל על קושי העבודה. אני מגיע למערכת ומגלה את פניו של העורך ר' אריה ארליך, מוטרדות. "שלא תשאל מה קרה", הוא אומר. "הגיע אלינו קובץ מעט חסר של 'טור דמן'". ככה קוראים פה במערכת לטור המפורסם שמגיע מאנטוורפן והקוראים הישראלים מתענגים עליו.

דוד דמן החרוץ הכין קובץ, שיגר מערב יום טוב, אבל איכשהו בטעות הגיע קובץ ללא המסגרת.

המסגרת, כמו שיודעים הקוראים, היא הדובדבן שבערמות הקצפת של קליינבלט.

נו, אני שואל, מה הבעיה? תבקשו ממנו שישלח את המסגרת.

"מה איתך?!" נוזף בי ר' אריה והמבט המפורסם של 'שליח הרבי', זה שמניח תפילין לכל מרואיין, עולה על פניו. "אצלו עכשיו יום טוב שני". רגע לפני שאני ממשיך, הוא כבר עונה את התשובה: "צאת החג אצלם באחת עשרה בלילה".

הוא שוב תוקע עיניים, והפעם אלו עיניים של עורך. "אין ברירה, אתה הולך להיכנס לו לנעליים. תכתוב את המסגרת. אין ברירה".

אחסוך מכם את ההתחבטות. לצערי אין סיכוי להיכנס לנעליים הגדולות הללו, ובכל זאת, החיים מלאים אילוצים והנה אני כותב לכם.

בעיניי, מעז יכול לצאת מתוק, משום שבשנים האחרונות, אפשר ממש להרגיש בהתרופפות גדולה סביב העניין הזה של שמירת 'יום טוב שני של גלויות'. רוב מניין ובניין של כלל ישראל מתגורר בארץ הקודש, וזו הסיבה שהכל מתרופף. אתה רואה כל מיני זמרים שמתירים לעצמם להופיע, לחלל בפרהסיה. והכל 'בהוראת רב'.

אז הנה תיקון סמלי קטן: פעם אחת, במקום לקרוא את דבריו המיוחדים של ר' דוד דמן, תקראו קטע חיוור של השכן מה'מרחב הפתוח'. זה לא נעים, אבל בינינו, לאורך הדורות, יהודים הסכימו להקריב הרבה יותר למען ההלכה.

ובנימה אישית, ר' דוד, אני מבקש את סליחתך. לא התכוונתי להיכנס לנעליך. אבל כמו שאתה ודאי יודע, בספרים של פעם יש לפעמים קטעים שנכנסים רק כדי "שלא להשאיר הנייר חלק". ליהודים חבל על הנייר, ממלאים אותו.

בפעם הבאה, תראה לשלוח את הקבצים השלמים, והכל יסתדר.

זהו. אני משחרר, בקנאת סופרים:

ישראל א' גרובייס