"מי התיר להם לערוך ברית לבן שלי ללא השתתפותי?" טור מטלטל על תופעת ה'שכולים בחיי בניהם', בעקבות הכתבה שהתפרסמה בשבוע שעבר במגזין זה
מדי פעם אני מבקש מהקב"ה שיעניק לי סימן קטן משמיים שבטוריי המתפרסמים כאן אני לפחות לא מקלקל. לפעמים אני מקבל (או מדמיין שאני מקבל) סימן כזה. זה קורה כשאנשים מתקשרים לספר על משהו שהשתנה אצלם בעקבות משהו שכתבתי, אבל דומני שסדרת סימנים משמיים כפי שקיבלתי על הנושא הבא לא קיבלתי מעולם.
זה התחיל בטלפון שקיבלתי אחרי פסח מיהודי תושב רמת בית שמש: "קראתי בחג את הטור המרגש על ר' שמעון אלטמן, שהסכים להיחשף בפנים גלויות ולספר את סיפור ההתמכרות שלו לאלכוהול ותוצאותיו, והחלטתי שגם אני מוכן להיחשף בשמי ותמונתי".
"גם אתה עברת התמכרות לאלכוהול?" ניסיתי לברר בעדינות. "לא", ענה לי, "אני סובל מבעיה הרבה יותר קשה, שגם חביות של אלכוהול לא יוכלו לרפא או להשכיח אותה. כבר שש שנים נמנע ממני לראות או לקבל אות חיים מילדיי האהובים שנאלצתי לעזוב עם פירוק הבית. מאז חיי אינם חיים, לא זכיתי לחוות דקה אחת של שמחה".
את חטאיי אני מזכיר. לבושתי, על אף שהזדהיתי איתו בכל ליבי, מהיכרות קרובה עם יותר ממקרה אחד כזה, התחמקתי בעדינות. מה לי להיכנס לסיפור כזה ולהסתבך עם הצד שכנגד. (אף על פי שכל אדם נורמטיבי אמור להבין שבנושא כזה אין ולא יכול להיות צד שכנגד. כי אין שום כוח בעולם שיכול לקחת את הזכות מילד לפגוש את הוריו שהוא זקוק להם כל כך, או מהורה לפגוש את ילדיו, לא משנה מה הרקע לפירוק הבית.)
כעבור שבוע קיבלתי טלפון מאברך יקר תושב מונסי בשם ר' מענדי יוזעף. הוא ביקש ממני לעזור לו לזעוק את זעקתם של הורים שלא זוכים לראות או להכיר את ילדיהם. הייתי בהלם. "למה פנית אליי?" שאלתי אותו, ונחשפתי לעוד סיפור מזעזע: בחור מהארץ שהתחתן בלונדון נאלץ להיפרד לא מאשתו אלא מחמיו (!) – שהחליט שהוא לא מספיק 'פרומער' כדי להיות חתנו. מאז במשך שלוש שנים הוא לא זכה לראות את שלושת ילדיו או לדבר איתם אפילו פעם אחת.
זה היה כל כך הזוי שהייתי בטוח שזה מתוזמן. מהר מאוד הבנתי שזה אכן מתוזמן, אבל לא על ידי בשר ודם, אלא על ידי אבא שבשמיים, שרואה כיצד בניו חביביו מתייסרים בצער שמי שלא התנסה בו – לעולם לא יוכל לדמיין אותו: הורים שכולים בחיי בניהם ויתומים חיים שבאכזריות שלא ניתן להבינה נמנעת מהם האפשרות לפגוש זה את זה. וכנראה כעת הגיע הזמן משמיים להעלות את הזוועה לראש סדר היום ולא להרפות.
היות שכל מה שאספר לכם מעכשיו יישמע כלא מציאותי, אשתמש בשמות מלאים (בהסכמתם כמובן).
–
שבוע לאחר מכן ישבתי בפגישה עם המחנך והמשפיע האמריקאי הנודע ר' שלמה ארליך עבור מיזם שאפתני וראשוני שהוא מקים: סמינר לנערות מתמודדות שהמסגרות הרגילות אינן מתאימות עבורן. יש עשרות ישיבות כאלו לבחורים מתמודדים, אבל משום מה הנערות נשכחו בצידי הדרך. תוך כדי שיחה סיפר לי ר' שלמה כבדרך אגב: "לי ולרעייתי יש עוד ארגון, שמעניק סיוע ותמיכה להורים שמונעים מהם לראות את ילדיהם. אני בעצמי נשוי פעם שנייה ובמשך שלוש עשרה שנים נמנע ממני לראות את ילדיי מנישואיי הראשונים". בום! עוד סימן.
וזה המשיך. זוכרים את הטור שהתפרסם כאן אחרי היארצייט של רבי ישעי'לה מקרעסטיר, עם התובנה שחוץ מאוכל יש עוד דברים שאפשר ללמוד מהצדיק הזה? הוספתי בציניות שאני מתכנן להקים ארגון שיתמקד במילים המרטיטות החרוטות על מצבתו: "לא כעס מעולם".
ביום ראשון קיבלתי טלפון מאברך בשם ר' מענדל רובין. "שלום, אני נכד של רבי ישעי'לה. קראתי את הטור שלך ב'משפחה'. אומנם היית סרקסטי, אבל אני מתכוון ברצינות – אני רוצה להקים ארגון כזה". ואז הוא התחיל לספר לי את הסיפור שלו: "התחתנתי עם בת למשפחה מארץ ישראל, ולצערנו הרב החבילה התפרדה. דווקא אז קיבלנו החלטה משותפת: אנו נעשה הכל כדי שהילדים שלנו לא ירגישו שהם ילדים בבית מפורק. אפשר לומר שדווקא אחר הפירוק, התחלנו להבין זה את זה, למען הילדים. בוער בי הרצון להפוך את העולם ולספר לכל מי שמגיע לא עלינו למצב שכלו כל הקיצין ויש צורך לפרק – שאפשר להתנהל אחרת. אפשר לשמור על יחסי הבנה קונקרטיים כדי שהילדים יגדלו בריאים ברוחם ונשמתם. בעיקר חשוב לי להזהיר מהטעות הנוראית שבה לוקחים את הילדים המסכנים והורסים להם את החיים כשמשתמשים בהם ככלי ניגוח נגד הצד השני". נו, איזה עוד סימן צריך?!
אבל הקב"ה האבא הטוב והרחום שלח עוד, והפעם זה לא היה סימן אלא הזמנה רשמית.
שבועיים לפני חג השבועות קיבלתי טלפון מהמחנך הידוע מארה"ב ר' וועלוול שמעלצר. ר' וועלוול הוא אחד היהודים הנשמעים והנקראים ביותר באמריקה האידישאית. במשך רוב היום הוא מלמד ומחנך, וכמה ימים בשבוע יש לו תוכנית שמע ב'קול מבשר' הסוחפת המוני מאזינים. הוא גם משמש על תקן 'דוד דמן' האמריקאי, עם טור שבועי שסוגר (או פותח, תלוי מאיזה צד) את המגזין האידישאי 'דִי וָואךְ'.
"יש לי בשבילך סקופ היסטורי", הוא בישר לי. "אחרי החג יהודי ממונסי עומד לפגוש אחרי ע-ש-ר-י-ם ו-ש-מ-ו-נ-ה ש-נ-ה בן ובת שלו שגדלו בארץ ועד לפני תקופה לא ידעו בכלל שאבא שלהם גר במונסי, כי גידלו אותם בידיעה שהאבא שמגדל אותם הוא האבא האמיתי שלהם. ארגנתי לך אפשרות להיות שם, כי חשוב שתכתוב על זה". אתם יכולים לדמיין איך הרגשתי. סיפרתי לו על כמות הפניות שאני מקבל לאחרונה, ושהטלפון שלו הוא המכה בפטיש עבורי להיכנס לנושא בכל הכוח, והצעתי לו להצטרף אליי.
הוא סיים את השיחה במילים עמומות וכעבור חצי שעה חזר אליי כאשר גיסו נמצא על הקו. "אני חייב להתוודות בפניך. גם אני, 'המחנך הדגול והמפורסם', נמנה עם מועדון 'הניכור ההורי'. אני וגיסי שעל הקו נשואים פעם שנייה, ושנינו לא ראינו את ילדינו במשך שנים. אני חוויתי כמעט שמונה עשרה שנה שבהן לא ראיתי את בתי מנישואיי הקודמים".
התקשרתי אחוז התרגשות לעורך המגזין כדי לספר לו על הסקופ העיתונאי. התגובה שלו כמעט הפילה אותי מהכיסא: "באותו שבוע עומדת להתפרסם כתבת שער עם ר' יונתן שוורץ על הנושא. כתב אותה אחד מעמיתיך המוכשרים". לא נותר לי אלא להצטרף למהפכה שהחלו עמיתיי.
–
ועכשיו, לסיפור עצמו.
לעולם לא אוכל לתאר כראוי את שהתרחש במפגש המשמח מחד וקורע הלבבות מאידך בין אבא שבור־לב שעשרים ושמונה שנים לא ראה את ילדיו, לבין בן שבמשך שנים כלל לא ידע שאביו החורג אינו אביו האמיתי.
מבחינה חיצונית, ההבדל בן האב לבן והחתן (שגם הוא הצטרף למפגש) היה בולט: האב יהודי חסידי, הבן והחתן אברכים ליטאים. האב בקושי מדבר עברית, הבן לא מדבר אידיש. אבל את שפת הלב הם הבינו יותר מכל שפה אחרת.
מסביב עמדה המשפחה המורחבת. הסבא והסבתא ועוד עשרות אחים ובני דודים מביטים בערגה בבני המשפחה האבודים שההלם ניכר היטב על פניהם: את המשפחה האדירה, האוהבת והמחבקת הזאת הסתירו מאיתנו כל כך הרבה שנים? למה?!
בהיותי דובר שתי השפות הפכתי לחצי מתורגמן. לאט לאט התקלפו עוד שכבה של כאב ועוד שכבה של צער, ומאחוריהן התגלה סיפור מסמר שיער, שלצערנו הוא לא היחיד.
רבות התלבטתי כיצד לכתוב ולפרסם סיפור שכזה. מצד אחד – הרצון לשדר אמינות מחייב לפרסם גם שם ותמונה של האב וילדיו. מאידך, הרי יש פה צד שני, שעם כל ההסתייגות מהצעד הלא ראוי – גם הוא עלול להיפגע.
לצערי, הדילמה נפתרה מהר מאוד, כשהבן סיפר לי שאימו כלל אינה יודעת שהוא כאן כדי לפגוש את אביו. אם היא תדע – היא תפסיק לדבר איתו. קיבלתי מענה לספקותיי: א' – ברור שאי אפשר לפרסם תמונה. ב' – הדרך של מנתקי הילדים לתרץ את מעשיהם היא בטענה שהם מתכוונים רק 'לטובת הילד': 'שלא יתבלבל', 'שלא יפגוש את האבא הרשע / האמא המרשעת'.
הורה שמאיים להפסיק לדבר עם בן בגלל רצונו לדבר עם הורה אחר, בואו נאמר בעדינות שטובת הילד כלל לא עומדת לנגד עיניו. כדי שנבין להיכן דברים יכולים להגיע, אגלול את הסיפור בשינוי פרטים מתבקשים.
–
הסיפור מתחיל בבחור יליד ארה"ב שהתארס עם נערה מהארץ. את ביתם המשותף הקימו במקום מגורי הורי הכלה. זה חרק כבר מההתחלה, אך הועידה ההשגחה שהזוג יתברך בארבעה ילדים מתוקים. בשלב מסוים החיים המשותפים לא רק שעלו על שרטון, אלא אף התנפצו לתוכו במהירות של אלפי קמ"ש. הפרטים הכאובים לא רלוונטיים. הפירוק נעשה בהסכמה הדדית וההסכם היה שהילדים יישארו אצל האם. "בהתחלה רציתי גם אני לקבל עליהם משמורת", מספר לי האב, "אבל מהר מאוד הבנתי שאני כאן לבד בלי שום משפחה תומכת שתעמוד לצידי, וכאשר הצד השני כאן בשביל להילחם, אין לי הרבה סיכויים. אז השלמתי מראש וביקשתי רק דבר אחד – שתינתן לי האפשרות לדבר איתם ולבקר אותם.
"חזרתי לארה"ב שבור ורצוץ, אך עם החלטה נחושה: לעשות הכל כדי שלא יחסר לילדיי כלום. עבדתי מצאת החמה עד צאת הנשמה, ואפילו לא שכרתי לעצמי דירה כדי שאוכל לשלוח את הצ'ק השבועי שקיבלתי מהעבודה (כך נהוג בארה"ב) לארץ". הוא מראה לי קבלות ששמר מאותה תקופה, כמבקש להוכיח לי שהוא עמד בכל חובותיו הפיננסיות כלפי ילדיו, ולכן לא הגיע לו שינתקו אותם ממנו. הסברתי לו שאיני זקוק לשום הוכחה. אין שום סיבה שיכולה להצדיק ניתוק של ילד מהוריו מולידיו.
בפועל, כאשר ביקש האב לדבר עם ילדיו, הוא נענה בהתחמקות. "כרגע הם לא בבית", "הם ישנים", ובהמשך, איך לא: "הם לא רוצים לדבר עכשיו".
"פעמיים במשך חצי שנה ניתנה לי האפשרות לדבר איתם במשך כחצי דקה", הוא טוען בפניי, "ואז נודע לי באקראי כי נולד לי בן וכי הברית כבר התקיימה ואף שם ניתן לילד על שמו של אחד מגדולי ישראל. הייתי בהלם: מי העז לעשות ברית לבני בלעדיי? זאת הרי החובה שלי, ואני צריך למנות את השליח לעריכת הברית. ניסיתי לברר מה חטאי ומה פשעי שמנעו ממני את הידיעה האלמנטרית הזאת, ולא קיבלתי שום מענה.
"אגב", הוא מוסיף, משתנק, "את הילד הזה שלי לא זכיתי לראות מעולם.
"כעבור תקופה קיבלתי טלפון ונאמר לי שאין צורך שאשלח עוד כסף לארץ. רעדתי מההמשך, כי הבנתי שזו התחלה של תהליך ניתוק טוטאלי שלי מילדיי האהובים. ניסיתי להתחנן. שלחתי עם אחי סכום של עשרים אלף דולר עבור ילדיי. זאת הייתה הפעם האחרונה שמישהו מבני משפחתי פגש אותם למשך שנים. בהמשך שלחתי לארץ את אבי – יהודי צדיק שמאז שאני זוכר אותו לא הפסיד קימה לפני עלות השחר – לנסות לפגוש את הילדים. כשהוא הגיע לשם נודע לו שהמשפחה עברה למקום אחר בלי להותיר עקבות.
"במשך שנים ניסיתי להפוך עולמות כדי לדעת איפה הם, ורק כעבור עשר שנים נודע לי לאיזה אזור הם עברו". התברר שהאם נישאה בשנית בדרישה מהמיועד להחליף את שם משפחתו לשם המשפחה של הבעל הקודם כדי שהילדים לא ידעו שיש להם אב אחר. כך גדלו הילדים במשך שנים כשהם כלל לא יודעים שהאב שמגדל אותם אינו אביהם מולידם.
מהבן אני שומע על מקרה הזוי שמסביר עד להיכן הגיעו הדברים: "אחותי נתנה לבנה שם על שמו של מי שהיא חשבה שהוא סבא שלנו שנפטר, כשבעצם הוא היה סבא חורג שלנו. מה שהיא לא ידעה הוא שזה השם של האבא האמיתי שלנו, והרי אצל יהודי אשכנז נוהגים שלא לתת שם על שמו של אבא חי" – – –
(המשך בשבוע הבא.)
