ממש לפני החג, זכינו לחתן את האחיין הבכור שלנו. השמחה הייתה גדולה, ההתרגשות בשמיים, וכמו דודה טובה, השתתפתי בשבת השבע ברכות של הזוג הצעיר.
טיבן של שבתות מסוג זה מוכר לכולם. דרשות למכביר המספרות בשבח החתן והכלה, כאילו מדובר בזוג עלום שם וכאילו הדודות המסורות לא עשו עליהם (במקרה שלנו – עליו) בייביסיטר מגיל אפס.
ומכיוון ששבת שבע ברכות נקבעה מקדמת דנא ביום השבת, ומכיוון ששמחת הנישואין לא מבטלת את העייפות המתעצמת ומתגברת עם בואה של הנשמה היתרה, ומכיוון שנאמר במפורש שאין משכנעים את המשוכנעים ואני משוכנעת שהחתן ראוי לכל ה'הספדים' שנתנו לו, הרשיתי לעצמי לנוח מעט (ולהקשיב כמובן… בין מנוחה למנוחה).
לפתע, הרים הדוד שליט"א את קולו ואמר: "רבותיי! תדעו לכם שהאירוע שבו אנו נמצאים הוא לא אירוע של מה בכך! חשבו על זה… יושב לצידי עלם חמודות שבשני העשורים האחרונים לחייו למד תורה ונביאים, משנה וגמרא, ראשונים ואחרונים. הוא סיים את לימודיו בתלמוד תורה והמשיך בבחירה מודעת לעולם הישיבתי ושם עלה ונתעלה. לצידו יושבת אישה צעירה שהקדישה את חייה לדעת את השם וליראה אותו. למדה והתחנכה ב'בית יעקב' והחכימה בהשקפה נכונה וטהורה.
"שני צעירים בעולם של תוהו. שני עשורים של בחירות קדושות בתקופה שבה הטומאה משתוללת. האם זה נראה לכם פשוט?"
שקט השתרר באולם, כשהדובר המשיך בהתרגשות כנה ואמיתית: "לדעתי, ראוי לבקש ברכות מכל זוג צעיר שמחליט להינשא מתוך רצון פנימי עמוק להקים בית של תורה ויראה ולהעמיד לגיונות של כבוד לשמו יתברך".
"אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁזֹּאת הַתּוֹרָה לֹא תְהֵא מֻחְלֶפֶת וְלֹא תְהֵא תוֹרָה אַחֶרֶת מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ" (יג עיקרי אמונה לרמב"ם עיקר ט).
לפני כאלפיים שנה נכנסו חכמי ישראל לכרם ביבנה ופסקו פסיקה מסעירה: "עתידה תורה שתשתכח מישראל", ואף הביאו ראיה לדבריהם מנבואתו של עמוס (ח יא יב) שאמר: הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם השם… וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי השם. וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר השם וְלֹא יִמְצָאוּ.
"דבר השם – זו הלכה. דבר השם – זה הקץ. דבר השם – זו נבואה. ומאי ישוטטו לבקש את דבר השם? אמרו, עתידה אשה שתטול ככר של תרומה ותחזור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לידע אם טמאה היא ואם טהורה היא, ואין מבין אם טהורה היא ואם טמאה היא" (שבת קלח).
התנאים שרטטו מצב נורא שבו יהודים ישוטטו ברחובות העיר, יבקשו לשמוע את דבר השם – ואין מי שילמדם. מצב מחריד שבו אישה מחזרת בין בתי מדרשות ובתי כנסיות ומבקשת לקבל פסק הלכה, ואין איש שיודע לפסוק עבורה אם התרומה שבידיה טמאה או טהורה.
תמונת מצב עגומה ומצערת המעידה על שכחת התורה.
כששמע רבי שמעון בר יוחאי את דבריהם של התנאים, נזעק ואמר: "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל!" והביא אף הוא ראיה מהפסוקים (דברים לא כא): כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ.
אמרו לו חכמים: אם כך, איך ניתן לפרש את נבואתו של עמוס?
השיב להם רבי שמעון: מה שנאמר וישוטטו לבקש את דבר השם ולא ימצאו, הכוונה היא שיגיע יום שבו יהודים לא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד. כלומר שירבו הדעות והמחלוקות. אבל התורה לא תשתכח ויהי מה.
"ויש לך לדעת כי שכחת התורה על ידי ארבע סיבות: האחת קוצר המשיג, והשני עומק המושג, השלישי קושי המזונות והפרנסה שהאדם צריך שיהיה טורח בפרנסתו ואין לו פנאי לעסוק בתורה, והרביעי כובד הגלות והעול מן האומות" (תפארת ישראל למהר"ל מפראג, פרק נו).
ביום ו' בסיוון ב' אלפים תמ"ח ניתנה התורה לעם ישראל, ומאז ועד ביאת הגואל מתחולל מאבק בין כוחות אדירים המושכים לשני כיוונים סותרים. כי גלגלי ההיסטוריה מסתובבים בלי הפסק, חורטים אירועים קטנים כגדולים, מותירים חותם של יופי כמו של כאב. אולם מי שחושב שהגלגלים נעים לאותו הכיוון – טועה!
גלגל אחד מסתובב במהירות קדימה והוא נושף ורושף ולוחש את האיום הנורא מכל: "עתידה תורה שתשתכח!" ולעומתה נע הגלגל הנוסף לכיוון הנגדי, ובין שקשוק גלגליו ניתן לשמוע את ההבטחה: "כי לא תשכח מפי זרעו".
מצד אחד העולם רץ אל השכחה והניתוק, האובדן וחוסר הדעת, ומצד שני נאחזת הבריאה באמת ובתכלית וזועקת: חס ושלום!
רק לפני כשמונים שנה היה נדמה כאילו הגלגל של "עתידה תורה שתשתכח" גובר. עולם התורה כמעט ואבד, הצעירים פרקו עול וחיפשו בורות נשברים, האמת נעדרה וקיתונות של בוז הוטחו כלפי מי שבחר באורח חיי תורה ומצווה. וכאילו לא די בזה, קם הצורר הנאצי והשמיד, הרג ואיבד כמעט את כל היהודים…
ותראו איזה חסד השם. למרות השואה האיומה, זו הרוחנית וזו הפיזית, זעקתו של רבי שמעון בר יוחאי מהדהדת ברמה: חס ושלום! כי לא תשכח מפי זרעו!
אנו עדים לתקומה מעוררת השתאות ומעלה רגשות תודה לבורא העולם. יהודים זוכים לצעוד על אדמתה המקודשת של ארץ ישראל וקול התורה נשמע מכל רחוב. כתר תורה נישא על ראש, וספסלי בית המדרש מתרבים עד אפס מקום.
לנו רק נותר לראות, להתרגש ולהודות.
