שלווה בשקית

איך עובד ההיגיון שמשבש את כולנו

א. “נואם ציבורי חייב להימנע מנאומים ארוכים, ולי יש גישה טובה לעניין הזה". מקווה שגם לכם ברור שספר שנפתח במשפט הזה הוא מסוג הדברים ששווים ציטוט.

והמשפט הזה הוא רק פתיח לסיפור שהתרחש בעיר בריסל. “בעיר זו, יכול אתה להניח שכל אדם שאתה פוגש הוא שגריר, אלא אם כן הוא עובד תברואה".

בקיצור, אחד השגרירים בעיר קיבל הזמנה לנאום בפני לשכת המסחר. והוא נהג “כפי שהיה נוהג כל אדם גדול", הזמין אליו איש צוות והורה: “תכין לי נאום". הכותב שאל: “מה אורך הנאום?" והוא השיב: “שעה".

אחרי יומיים קיבל השגריר את העותק. אחרי שעתיים הוא נעמד ומסר אותו. אלא שלמרבה הצער הסתבר שהנאום ארך שעתיים. השגריר חזר למשרד במצב רוח רע, קרא לכותב ונזף בו. “ביקשתי שעה!" הכותב ביקש להציץ בדפים, והחוויר. “בטעות הדפסתי לך שני עותקים של אותו נאום"…

ומה מחפש הסיפור הזה בפתיחת ספר? המחבר מסביר: “כוונתי להימנע מטעות דומה. הכנתי רק גרסה אחת". תהיו מרוכזים.

אם לא זיהיתם את הסגנון, זה משום שעבר יותר מדי זמן מהפעם האחרונה שדיברנו על פרופסור פרקינסון הבריטי, שהמציא כמה ‘חוקים' נפלאים שבאחד מהם אני רוצה לעסוק.

את ה'חוק' הראשון של פרקינסון אני נוהג להזכיר בכל שנה כאשר הארץ עוברת ל'שעון החורף' האכזרי. לא ייאמן שרק לפני כמה שנים הנציגים החרדים בכנסת לחמו בחירוף נפש כדי לקבל מוקדם יותר את השעון הזה, שגורם לשבת להיכנס ביום שישי בצהריים ולצאת עוד לפני שמותר חלבי.

ייתכן שאני עומד להכעיס קבוצה קטנה של משכימי קום, אבל תגידו אתם, לא הרבה יותר הגיוני להחיל את שעון הקיץ על החורף, ולהפך? כאילו לא מספיק שהיום החורפי קצר, עוד צריך לחתוך לו שעה? מה יקרה אם השבת החורפית תתחיל שעה מאוחר יותר, והקיצית תסתיים שעה קודם?

בכל אופן, עד שהשכל הישר יחזור והנציגים שלנו יתפנו לעסוק בדברים החשובים באמת לשולחיהם,  שעון החורף כבר כאן. ימי שישי הופכים למרוץ בלתי אפשרי, עד למנגינת השבת שצורחת מהגג של השכנים ומפריעה בסידור שעון השבת.

אגב, הכרנו יהודי אחד יקר (תבטיחו לי שלא תנסו לנחש את המוצא שלו) שכמנהג בעלי בתים חשובים הקפיד מאוד שלא לעזור חלילה בעבודות הבית של יום שישי. אך רגע לפני שיצא לבית הכנסת, היה מתאנח במר ומסביר לבני ביתו: “תראו מה זה. ביום שישי אחד קצר, גם ללכת למקווה; גם לקצוץ ציפורניים; גם לטעום קצת טשולנט; גם לישון קצת  וגם ללבוש את הספודיק – וכל זה נופל עליי לבד, ואף אחד מכם לא חשב אפילו להציע עזרה"…

וכאן אנו חוזרים לחוק הראשון של פרקינסון, שקבע כי “עבודה מתרחבת באופן כזה שהיא מנצלת את כל הזמן המצוי לשם ביצועה". כלומר, לא משנה אם זה יום שישי של חורף או של קיץ, תמיד תגיע לצפצוף עם הנשמה ביד.

ב. אבל כל זה רק להיכנס בדברים.

הפעם אני רוצה לדבר על החוק השלישי של פרקינסון. זה שמתואר בפרק השלישי של הספר. כמו שכבר הבנתם, הג'נטלמן הבריטי ידע לכתוב. הוא גם ידע להעליב. כך שיש לי פיתוי גדול פשוט להעתיק קטעים שלמים. הבעיה היחידה היא שהעמוד פה קצר, שיש זכויות יוצרים ושאני חייב להוכיח שגם אני כותב.

אז קודם אעתיק כמה שורות, סתם כדי לגרות, ואחר כך אנסה לתמצת:

“יש רק שני אנשים שמבינים בעיות פיננסיות גבוהות: אלה שיש להם אוצרות קורח משלהם, ואלה שאין להם ולא כלום. למיליונר ממש, נראה הסכום של מיליון דולר כדבר מוחשי ומובן; לעומת זאת  למתמטיקאי או לכלכלן הסכום של מיליון דולר נראה מוחשי בדיוק כמו אלף דולר. מהסיבה הפשוטה, אין להם לא את זה ולא את זה.

“אך העולם מלא אנשים שנתונים באמצע, בין הקצוות, הם לא יודעים שום דבר על מיליונים, אבל הם רגילים לחשוב במושגים של אלפים. מאנשים כאלה מורכבת ‘ועדת הכספים'".

מאחורי הסרקזם הזה יש לא מעט הבנה בריאה של דרכי פעולת הנפש. ובכן, להוציא את קבוצת המיליונרים שקוראים את הטור (אגב, לא יקרה כלום אם תרימו פעם טלפון ותציעו שת"פ), רובנו משתייכים לקבוצת האמצע. זו “שרגילה לחשוב באלפים".

זה לא רק בכלכלה, אלא בכל עניין בעולם. בפוליטיקה, בחינוך, בחוקים ובחדשות. יש דיונים פשוטים שבהם לכל אחד יש יכולת להשתלב. ויש הנושאים המסובכים שכדי להבין בהם אתה צריך דוקטורט שלם.

וכאן מגיע הפרדוקס הגדול, שפרקינסון מתאר בכישרון רב. הוא מתאר ישיבת דיון של ועדת הכספים, ישיבה שצריכה לאשר כמה וכמה סעיפים. סעיף ראשון מבקש לאשר 10 מיליון דולר לבניית כור אטומי. יש על השולחן תיקייה שלמה, עם קבצים, תרשימים ונספחים. היושב ראש מבקש מהחברים לעיין ולקבל החלטה.

אם לקצר את התיאורים, תוך דקות ספורות כל החברים מסכימים פה אחד שאפשר לסמוך על הקבלנים ולאשר להם את התקציב במלואו.

ואז עוברים להצביע על הסעיף הבא: תקציב של 2,350 דולר בעבור סככת אופניים לפקידי המשרד. לבקשה מצורף תרשים של הסככה ופירוט עלויות. כאן, למרבה הפלא, מתחיל דיון מורט עצבים. יש כאלו שחושבים שהמחיר לא מוצדק. מבררים ובודקים, אחד החברים מביא הצעה, אפשר להסתפק בגג אלומיניום. כולם מצביעים, חוסכים 300 דולר.

הסעיף הבא דורש לאשר כיבוד קל לישיבות ועדת הסעד. 47 דולר למפגש. כאן כבר מתעורר פולמוס סוער. אנשים חושבים שמדובר בסכום מטורף לגמרי. אפשר לרכוש בהרבה פחות. מפה לשם, הוועדה חוסכת 7 דולרים לחודש.

אם עוד לא הבנתם את החוק: ככל שהדיון עוסק בעניינים זניחים יותר, אנחנו נעסוק בהם באריכות יתר. הסיבה פשוטה. כשעוסקים ב'בניית כור', למשל, לכולנו ברור שאין לנו שמץ מושג בנושא, למרות שמדובר בדיון הרבה יותר מהותי וחשוב. אבל כשמתחילים דיון על רוגלאך, הוו, כאן אנחנו כבר מומחים. נתעקש על רוגלאך בלי שומשום.

שלא ינצלו אותנו.

ג. בשנים האחרונות אני חושב לעיתים שצריך לכתוב חוק דומה, ולהתאים אותו למחוזות שלנו.

נעזוב הפעם את הנציגים בכנסת, שלצערם הגדול מתמודדים באמת עם דיונים מורכבים שנשמת היהדות החרדית תלויה בהם. בואו פעם אחת ננסה לדבר בעדינות על הסיפור המוניציפאלי.

כבר עבר מספיק זמן מהבחירות כדי שאפשר יהיה לדון על הדברים הללו בלי שמישהו יחשוד שיש כאן כוונה פוליטית.

בניגוד לחבר כנסת, שהכוח שלו להשפיע על חייו של האזרח הבודד מזערי למדי; חברי עירייה, בוודאי ראשיה, ממונים על עניינים ממש חשובים: רווחה, תחבורה, תברואה, תשתיות ועוד. יש להם ביד הרבה כסף, ושלא תטעו: מדובר בכסף שלנו! כן, שלנו! לא שלהם! התפקיד שלהם הוא לנהל אותו לטובתנו.

אני יודע שהקטע הבא עשוי להכעיס כמה אנשים, אבל חייבים לפחות לומר אותו. לפני כמה שבועות, לפני ואחרי חג שמחת תורה, הותקפנו בהודעות יח"ץ שבישרו לנו על חברי עירייה מסורים שדאגו לכלל ישראל והביאו אלפי “פעקלאך" לילדי תשב"ר הרוקדים עם התורה.

נעזוב לרגע את השאלה המהותית אם כספי הארנונה שלנו נועדו כדי שנציג פלוני יחליט לפנק את החוג החביב עליו בצורות שונות של סוכר וצבע מאכל. מה שהרבה יותר מדאיג, זאת העובדה שהמתוק הזה נועד בעצם להשכיח את העניינים העיקריים.

בואו נגיד בעדינות, שרוב האזורים החרדים לא זכאים ליותר מדי כוכבי יופי. בעיות תשתית חריפות, פגעי תברואה חמורים, התחבורה לא פעילה והארנונה רק הולכת ומתייקרת. והנה, בחסדי שמיים, הנציג שאמור בכלל לעסוק בשיפור פני העיר מתנהל כאילו יש לו עודפים. הוא סוגר דיל עם איזה חבר, והם סותמים לילדים שלנו את הפה עם חבילת שלווה ותססן “לכבוד התורה".

והפעקאלאך הם רק משל חיוור למציאות העגומה. אפשר לנקוט עוד ועוד דוגמאות.

אפשר לדבר על ראש עיר פלוני שמוציא מהקופה המדולדלת כמה מאות אלפים כדי לחגוג קריאת שם לכיכר (או מדויק יותר: הסרת שם של ראש עיר קודם מהכביש שלצידה), על ראש עיר אחר שיעבור בשתיקה לקהילה פלונית שחומסת גינה ציבורית או על עיר פלמונית שבה מצב התשתיות נראה כמו בג'אבליה.

יש איזה מתאם שלילי מדאיג שמתפתח לנגד עינינו. ככל שהמצב בעיר יותר גרוע, כך יש בה יותר פעקאלאך, שמחות בית השואבה, הדלקות חנוכיות וחוגי הפרשות חלה. מישהו צריך לעצור את זה, ולהודיע לעוסקים במלאכה שאת הממתקים אנחנו יודעים איפה לקנות. מהם אנחנו מצפים לדברים אחרים לגמרי.

והאמת שדווקא עכשיו יש זמן לחשוב על השיטה עצמה. לפי מה אנחנו בוחרים את האנשים שיחלקו לנו פעקאלאך. הציבור החרדי כבר מונה יותר ממיליון נפש – סדר גודל של מדינה קטנה – ועדיין תפיסות הניהול של רובנו תקועות בסקטוריאלית של השטעטל.

בכל בחירות מחדש, כל נציג מנסה לספר לנו שהוא בעצם מישהו “משלנו". הוא יגיע להצטלם בטיש, בהדלקה, באכילת הקוגל. העיקר שנרגיש שהוא ‘משלנו'. אלא שההיגיון הפוליטי אומר שהרבה יותר טוב למנות מישהו ש'אינו משלנו'.

היהודי ‘משלנו' אומנם יודע כמה סוכריות לשים לנו בפעקאלאך, אבל באותה מידה הוא גם יודע שאנחנו נמשיך לבחור בו גם אם העיר תשרוץ צפרדעים, וגם אם טכנית לא ניתן יהיה להיכנס אליה בשעות מסוימות. כל מה שהוא צריך לעשות כדי להיבחר בארבע הקדנציות הקרובות זה להחניף לקבוצה קטנה של בעלי אינטרסים שיאשרו שהוא אכן ‘משלנו'.

הדבר מגיע למחוזות ההזיה. אתה רואה עיר שבה נציג חרדי חוסם הקצבה לת"ת, רק בגלל שהבוס של המפלגה הארצית החליט כך. הדבר האחרון שמעניין אותו הם התושבים. הם הרי לעולם לא יעזו לבגוד במישהו משלנו.

בקיצור, ייתכן שהגיע הזמן להרגיע עם צבע מאכל.