המעבר בין פרשת יתרו לפרשת משפטים – הוא מהיר וחד. מהמפגש עם ההתגלות הגדולה, פנים בפנים דיבר השם עימנו, אנו יורדים, אם מותר להשתמש בביטוי הזה, אל עולמו של השוק, עם ארבעה אבות נזיקין וארבעה שומרים. מהעיסוק בעצם החיבור בין הקב"ה לעם ישראל אל עבד עברי ועבד כנעני. מהגובה המופלא של קול שופר חזק מאוד אל מצוות הלוואה ודין מודה במקצת. אין מי שלא חש בירידה הזו והיא נוגעת לליבו של כל יהודי בבית הכנסת.
בסוף הפרשה התורה חוזרת למתן תורה. משה בונה מזבחות, זורק את הדם ומקריא את ספר הברית באוזני העם. "ויקח משה את ספר הברית ויקרא באוזני העם". והעם משיב: "כל אשר דיבר השם נעשה ונשמע". עלינו להתבונן מהו בעצם 'ספר הברית'? על מה בדיוק אמרנו 'נעשה ונשמע' באותו מעמד?
רש"י מפרש שספר הברית הוא התורה שנכתבה עד כה, מבראשית ועד יתרו. לפי פירושו 'נעשה ונשמע' נאמר על כל התורה. הרמב"ן, לעומתו, מפרש שספר הברית הוא הדינים שנאמרו לאחר עשרת הדיברות מסוף פרשת יתרו, בפסוק "אתם ראיתם" עד "ויעל משה" שבסוף פרשת משפטים.
לפי פירושו הקריאה הקדושה של עם ישראל, נעשה ונשמע, לא הייתה לנוכח גילוי השכינה החד־פעמי לגילוי סודות המרכבה הטמירים, אלא על פרטי הלכות עבדים ושור שנגח את הפרה, שומר חינם ושומר שכר וכדומה.
ייתכן שהרמב"ן למד את דבריו מהנאמר בירמיהו (לד יג בהפטרת פרשת משפטים): "אנוכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמור. מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך". הקב"ה כרת איתנו ברית על שילוח עבדים, הברית הזו נובעת מהעובדה שפרשת עבד עברי נאמרה בתוך ספר הברית.
הברית בוודאי כוללת את כל התורה כולה ותרי"ג מצוות הן פרטי הברית, אחת מהן לא נעדרה. מהו, אם כן, תפקידו של ספר הברית? מפני מה נבחרו המצוות האלו כדי להיות בספר הברית?
כתיבת הפרשה בספר הברית באה ללמדנו משהו יסודי באופייה של התורה כולה. מה יש בפרשת משפטים ובדיני הלוואה ומשכון, רוצח במזיד ובשגגה, שמייצג את הברית כולה? מדוע המצוות והדינים הללו נבחרו להיות דוגמית של התורה כולה?
נראה שבפרשה זו אנו לומדים את שלושת קווי האופי היסודיים של החשיבה התורנית בתורה כולה.
א. הקדושה שבפרטים הקטנים
היסוד הראשון הוא העיסוק המרובה בפרטים טכניים. לעיתים נדמה שהפרטים הללו הם קטנים וחסרי חשיבות ואותה דקדקנות הלכתית נראית כמנוגדת להתגלות העילאית הגדולה שהייתה בהר סיני. אך דווקא הירידה לפרטי פרטים, למדידת עומק הבור אם הוא תשעה טפחים או עשרה טפחים, לבחינת הגדר המדויקת של אבות ותולדות המזיק, דווקא הירידה הזו מחילה את הקדושה בתוך המציאות הקונקרטית ונותנת לה כלים שהופכים אותה מאידיאלים גבוהים לערכים ממשיים, שמטביעים את חותם אור השם בתוככי הגשמיות הפיזית הממשית. רק כך הופכים החיים עצמם להיות קדושים וטובים.
ב. מרכזיות הזולת
היסוד השני הוא החובה לשמור על זכויותיו ורכושו של הזולת. הנטייה הטבעית היא לחשוב שעיקר הקשר בין האדם לקב"ה, תלוי בענייני אמונה ודבקות ובפניית האדם מהמרחב החומרי אל הקודש ואל הרוממות. אך כאן התורה מלמדת אותנו יסוד עצום: הזהירות בממונו ובכבודו של הזולת היא עניין בסיסי וראשוני בכל הגישה התורנית, ולא עניין צדדי או נימוס חברתי.
זהו עומק דברי הלל הזקן: "דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה". לא חלק ממנה, אלא כל התורה כולה. גם רבי עקיבא מדבר על "ואהבת לרעך כמוך" – זה כלל גדול בתורה. אלו אמירות מוכרות שאנו מכירים מילדותנו, אבל עלולים גם לדוש אותן בעקבינו. ספר הברית נפתח בנושאי זכויות האחר ואנחנו מבינים שהמבחן העליון של הברית הוא דווקא ביכולת של האדם להפקיע את רצונו ונוחותו מפני זכויותיו של הזולת, ולא בחוויות רוחניות גבוהות. אי אפשר להיות עבד השם בלי להיות זהיר בכבוד הזולת ובממונו, ודווקא המציאות הגשמית של השני היא הרוחניות הנשגבה שלנו.
ג. זכות התביעה
בדרך כלל השיח הרוחני הוא שיח שמכיל רק חובות, ויתור וביטול. מחובתו של עבד השם להכניע את עצמו ולבטל את רצונותיו מפני רצונו של הקב"ה נובעת אולי גם הקריאה לכופף את עצמו בפני חברו.
פרשת משפטים מציגה תמונה אחרת, שונה. עיקרה של הפרשה הוא העיסוק בזכות התביעה של האדם. לא רק שעליי לכבד את הזולת ואת ממונו, אלא שראוי ונכון שאני עצמי גם אעמוד על זכויותיי – לניזק יש זכות לתבוע ולמזיק יש חובה לשלם. מידת המשפט מלמדת שהקב"ה חפץ ביושר ובאמת והוא דורש מאיתנו להתייחס ברצינות לתביעת האדם מה שחייבים לו.
זכותו של האדם על עצמו ועל רכושו היא ערך גדול וחשוב, אין סיבה וטעם שהוא יוותר עליה, והתורה רואה לנכון לעסוק בה ברצינות מלאה. זכויותיו של כל אדם הן עניין קדוש, רכושו הוא בעל ערך וזכותו לשמור עליו היא חלק מהסדר הנכון שהתורה קבעה. אין זה סותר את מידת החסידות של ויתור, אך הוויתור מקבל משמעות רק אחרי שיש הכרה בזכותו הבסיסית של האדם. מתוך עמדה זו העולם מתנהל ביושר ובהגינות לפי מידת הדין וגם לפנים משורת הדין.
לא לחינם היה צד בגמרא שאסור לעשות פשרה. חשיבות העמדת האמת על תילה והוצאת משפט האמת לאור הייתה אמורה לאסור לעשות פשרה בדין. רק בגלל שפשרה היא למעשה גם סוג של משפט, וגם פשרה יכולה להיות ביטוי של האמת, לכן פשרה מותרת ואף רצויה, כפי שנאמר: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". יש משפט שהוא גם כן שלום.
הברית בין הקב"ה לעם ישראל אינה מתחילה ונגמרת בבית הכנסת ובבית המדרש. היא מתפשטת למבואות המציאות כולה. כריתת הברית בפרשת משפטים מלמדת שהחיבור הקדוש להשם יותר משהוא נמדד ברגעי שיא של התעוררות ודבקות – הוא נמדד ביכולת להוציא את האור הגדול החוצה לתוככי ההוויה הממשית והקשוחה, אל המעשים הקטנים, בהמלכת הזולת עלינו עם הכבוד הראוי לו ולממונו, במיזוג ראוי עם הצדקת המשפט הנכון כלפי זכויות האדם על עצמו ועל ממונו. כך דרכי השם הישרות, מאירות ומקדשות את חייו של עם ישראל בכל הדורות.
