"אני צריך מתנדב לשליחות קטנה", קרא אבא בצהרי יום שישי אבל נענה בשקט.
"מישהו רוצה ללכת לכהן?" הוא ניסה שוב – לשווא.
השקט החשוד מחדר הילדים, שלא תאם את סיפורי ה'כיבוד הורים' שעליהם התחנכנו, גרם לי להתערב ולבדוק למה אף אחד לא נרתם לבקשה.
"אלישבע, דוד, ספי, יהודה, שמעתם את אבא?" שאלתי וראיתי בעיניים שלהם שכולם שמעו.
"אבא ביקש שמישהו יבוא ויעזור לו באיזו שליחות", הבהרתי שוב כדי שלא יוכלו לומר שהם לא הבינו.
"אמא, אבל אבא רק שאל מי מתנדב", קפץ ספי וסנגר על עצמו. "הוא שאל מי רוצה ולא מי חייב".
"ספי… כשאבא מבקש משהו, זה באמת ציווי, גם אם זה נשמע כמו בקשה", חינכתי והעברתי מבט בין הילדים. "ועכשיו אני אשאל שוב: מי רוצה להעביר לכהן את הדף? מי רוצה להיות שליח של אבא?"
"אנחנו נלך", פסק יהודה ודיבר בשמו ובשם תאומו. "בוא כבר ספי… שנספיק לחזור מהר".
כמה דקות לאחר מכן הם חזרו מאושרים.
"כהן הביא לנו קרמבו!" נופפו בהתרגשות ו'הוציאו את העיניים' לילדים האחרים.
"למה רק אתם קיבלתם?" דרשה איילת בת השש להבין. "גם אני רוצה!"
"כהן אמר שזה בגלל שהיינו שליחים חרוצים", ציטט ספי בהתלהבות. "ואת לא".
"זה לא פייר!" בכתה איילת, "גם אני רוצה להיות שליחה".
"אז בפעם הבאה תקשיבי בקול אבא", פייס אותה יהודה והביא לה את הקרמבו. "ואת יכולה לאכול את זה, כי ממילא אסור לנו גלוטן".
ההלכה היהודית רואה בשליח שהאדם ממנה כהמשך ישיר לעצמו, כמין 'ידא אריכתא', ולכן נקבע ש'שלוחו של אדם כמותו'. המשמעות כמובן היא שהשליח מקבל עליו במאה אחוז את הצורך, הרצון והפעולות שהיה עושה השולח ולא מכניס ולו משהו מרצונותיו האישיים.
השליח הראשון בתורה היה אליעזר עבד אברהם, שהלך במצוות רבו לחפש כלה עבור יצחק. רש"י מגלה לנו שאליעזר היה יכול לקדם את האינטרסים האישיים שלו, שכן הייתה לו בבית בת שהייתה יכולה להיות כלה ליצחק. אבל אליעזר לא חטא לתפקיד ה'שליח'. הוא הזיז את כל החשבונות והשיקולים הצידה ומילא את תפקידו בצורה המיטבית.
את השליחות מתחיל אליעזר בתפילה ותחנונים שהשם יזמן לפניו את האישה המתאימה ליצחק. לכאורה היינו מצפים שאברהם יתפלל על בנו ולא העבד… אבל ההפך הגמור קורה: דווקא השליח פונה לבורא העולם, וזה רק כי הוא מרגיש מחויב לשליחות.
גם בהמשך, כשאליעזר רואה את רבקה הוא 'עומד ומחריש לדעת ההצליח השם דרכו' – הוא נתון במתח עצום… ושוב ניתן לשאול: למה אתה במתח? הרי יצחק אינו הבן שלך ורבקה לא בתך! אבל אליעזר דבק במשימה. הוא לא מסיח דעת ולא מוכן לאכול עד שיעשה את ציווי אברהם. ובסוף, כשנפשטו לאליעזר כל הספקות וברור לו שרבקה היא האישה הראויה ליצחק, אליעזר קד ומשתחווה לפני השם מרוב שמחה.
כך נראה שליח של אמת. הוא מסור. הוא טוטלי. הוא אכפתי.
"וַיְשַׁלְּחֵהוּ השם… מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה… וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת…" (בראשית ג כג-כד)
"וישַלחהו – כל שילוח ואחריו מ"ם, כמו גרוש והוא לגנאי, כמו 'שלח מעל פני' (ירמיהו טו א). ולא כאשר אמר חכם גדול ספרדי, שהוא לשון כבוד, כמו 'הולך עמם לשלחם' (בראשית יח טז), וכמו 'וישלחהו וילך בשלום' (שמואל ב ג כג). שאם כן, יהיה כבוד האדמה גדול מכבוד גן עדן. ואם אמר: למה נכתב ויגרש את האדם אם פירושו וישלחהו – 'ויגרשהו'? כן פירושו: כאשר גרשו, השכין את הכרובים" (פירוש האבן עזרא שם).
את הסיפור של גירוש אדם הראשון מגן עדן למדנו כבר בגן… אבל מכיוון שבכל זאת עברו כמה שנים מאז, כדאי אולי לחזור לפסוקים הידועים ולהבין מהם רובד עמוק יותר.
לאחר שאכלו אדם וחוה מעץ הדעת, מגרש אותם השם מגן עדן. המפרשים מבהירים שאדם הראשון ואשתו סולקו והושלכו מגן עדן. אבל בעיון בפסוק אנו רואים שהתורה משתמשת בשני ביטויים: גירוש ושליחה.
האם לא מדובר בסתירה?
הרי גירוש הוא השלכה בשל מעשה לא טוב, ושליחות היא יציאה לצורך מעשה טוב.
וראיתי שמסבירים פשט נפלא בדבר: אדם הראשון באמת ירד מדרגתו וגורש מעדן, אבל עם זאת הקדוש ברוך הוא לא השליך וזרק אותו סתם, אלא מינה אותו לשליחות עצומה! הוא הפך אותו לשליח שצריך לתקן את העולם.
כל יהודי נשלח לעולם הזה בשליחות עליונה ולצורך מילוי תפקיד. אני ואת ואתה – כולנו, שלוחים של המקום ברוך הוא, ואנחנו בבחינת יד ארוכה של הבורא ומחויבים ומצווים לעשות את רצונו לא רק כדי להרוות אותו נחת, אלא כי אין לנו ברירה אחרת: אנחנו שליחים!
וכפי שאמרנו קודם, שליח של אמת הוא מסור. הוא טוטלי. הוא אכפתי. הוא לא מסיח את הדעת מהשליחות והוא לא מערב רצונות אישיים או אינטרסים זולים. הוא ממוקד מטרה.
הקדוש ברוך שלח אותנו לכאן לתקופה מוגבלת ומינה אותנו לשליחים לרצונו. הידיעה הזו מעצימה ומפחידה, מרגשת ומטלטלת, מחייבת ותובעת.
הלוואי שכולנו נזכה אחרי מאה ועשרים לומר: 'אַל תְּאַחֲרוּ אֹתִי וַהשם הִצְלִיחַ דַּרְכִּי, שַׁלְּחוּנִי… לַאדֹנִי'. הלוואי שנזכה לשוב למשלח ולומר לו שזכינו למלא את השליחות על הצד הטוב ביותר.
