דוד דמן
כ"א חשון התשפ"ד
שונאים אותנו, ועוד איך. אבל אנחנו נמשיך לשמוח, להתבדח ולחיות. וגם: זכרון מרגע טורקי מכונן
- אני כל היום מדבר עם אנשים. כל היום אנשים מדברים איתי. על הארץ, כמובן. על 'גאזה', והמסתעף, ואני מרגיש שאני מתפוצץ, חש על בשרי את מאמר חז"ל: למה נקרא שמו סיני, כי בעטיו ירדה שנאה לעולם. שונאים אותנו, בגלל שאנחנו יהודים. כל פעם עם תירוץ אחר. פעם לקחנו ריביות מהגויים, ופעם לא שילמנו להם את החובות. או את השכירות של בית המרזח. פעם השתלטנו על העולם, ופעם העולם נשא אותנו כטפילים על גבו. הפעם אנחנו חונקים את הפלסטינים, וכמובן, רוצחים את הילדים שלהם. מי היה מאמין שאנחנו נחיה בעולם הזוי שבו ולדימיר פוטין, הקצב האכזרי ממוסקבה, רוצח מסוכן שידיו מגואלות בדם חפים מפשע, יקרא למדינת ישראל להתחשב בחפים מפשע בעזה.
פתאום ארדואן מתעורר. הוא, שותף בכיר בנאט"ו, מכריז כי מדינת ישראל היא היא פושעת המלחמה, ולא חמאס. פתאום הצרפתים, הבלגים האנטישמיים, וחבריהם מחלק גדול ממדינות האיחוד, תומכים בהצעת האו"ם להפסקת אש, ולא מוצאים לנכון אפילו רק לגנות את חמאס. פתאום מאה אלף בריטים, מאה אלף (!), צועדים בצעדה שכל כולה תמיכה בנאציזם של חמאס. פתאום אנשים מהוגנים שאני מכיר מצקצקים בשפתותיהם, במילים שהייתי מגדיר אותם כקטעים מתוך 'הפרוטוקולים של זקני ציון'.
פתאום אני מקבל הודעה מאדריכל בלגי שאנחנו עובדים איתו, ובו כתוב שחור על גבי לבן, ואני מצטט ומתרגם:
"כרגע אין לנו אפשרות להמשיך לעבוד איתך.
לשניים מהעובדים שלנו יש משפחה וחברים בעזה.
אצל עובד אחד, גם אשתו וגם משפחתו מושפעים מהמצב. אין תקשורת, אין תשתיות, רק קורבנות…
אנחנו לא יכולים לפתור את הבעיות מהחברה הקטנה שלנו, אני מבין את זה.
עם זאת, חובתי כמנהל וכאדם, לגלות כבוד לאנשים שמקיפים אותי מקרוב וגם מפגינים אלי חיבה. הסבל שאנו רואים כיום בקרב העובדים שלנו משפיע עלינו עד כדי כך, שלא ניתן להמשיך את שיתוף הפעולה הזה".
עד כאן ההודעה המזוויעה, שעד לרגע זה לא עשינו איתה כלום, מחמת כמה וכמה סיבות ענייניות. אבל היא לימדה אותנו שהגויים יכולים לחייך אלינו שוב ושוב, ואף להתפרנס מאתנו, אבל בסוף בסוף, השנאה שירדה לעולם חלחלה גם בקרבם והיא מבעבעת בליבם ואינה מוצאת מנוח.
- ואז, אתם יודעים, מנסים להקשיב לכל מיני מגידים שמדברים דברי אמונה. זה בכה זה בכה. ואני נופל על הדרשה של ידידי ר' אברהם מרדכי מלאך. היתרון של הדרשות שלו הוא, לבד מדברי הטעם הנפלאים, שגם אם הקשבת רק ל'מילתא דבדיחותא' שלו, אתה כבר יוצא מהשיעור שמח וטוב לב ושוכח מכל הצרות שבעולם.
למשל הסיפור הבא, שאני לא זוכר בדיוק איך הוא השתלב בשיחה:
"מגיע אלי יהודי אחד, ומבשר לי שהוא 'נכנס' קצת לעולם הנגינה. 'יפה', אמרתי. 'שרק תדע', אמר לי האיש בטון רווי טרוניה, 'שאני לא מבין מפני מה הכתירו את יוס'לה רוזנבלט כמלך החזנים'. 'מה לא טוב בזה?' שאלתי. 'מה לא טוב?' התרגז בן שיחי. 'מה כן טוב בו? הקול שלו צרוד עד אימה, אין לו שיניים, צורח כמו עגלה ערופה, ובכלל, הוא מזייף על ימין ועל שמאל, ואין 'פאל' אחד נוגע בחברו אפילו כמלוא נימה'…
"לא יכולתי לשאת את הדברים ושאלתי אותו: 'תגיד, האם פעם בכלל הקשבת ליוס'לה?'
"הוא מיהר להשיב: 'האמת היא שלא, אבל, השווער שלי… הוא כל הזמן שר יוס'לה'"…
רבי אברהם מרדכי מדבר על הפחד שמתנחל בלב האנשים כתוצאה מהמצב, ומנתח אותו. "פחד", הוא אומר, "הוא תמיד ממה שמחכה לנו. לא מהדבר עצמו. בצעירותי", מספר ר' אברהם מרדכי, "הייתי שולף את נעליי באישון לילה בזו אחר זו ומשליכן על הרצפה בקול רעש גדול. לאחר זמן מה, דפק אצלי השכן המבוגר והתחנן שלא אעשה זאת, כי זה מבהיל אותו מאוד, שלא לדבר על כך שזה מעיר אותו משנתו.
"למחרת הגעתי הביתה, השלכתי נעל אחת בחוזקה, ואז נזכרתי בתוכחתו של השכן. כמובן שאת הנעל השנייה הורדתי בזהירות רבה למען לא יפריע לשכן.
"כעבור שלוש שעות, בחמש לפנות בוקר, מתקשר השכן הקשיש אלי הביתה. אני עונה לו בדריכות. מי יודע מה קרה לו? והוא, כל מה שמבקש ממני בתחנונים הוא: 'פליז, אדון מלאך, בבקשה תוריד כבר את הנעל השנייה'…
"ללמדך", אומר ר' אברהם מרדכי, "שהפחד ממה שעלול להגיע, הוא גדול מעצם הדבר, שאולי יגיע ואולי לא. אז מהי העצה? להתנתק מכל מה שקורה. להפסיק להתעדכן כל רגע בחדשות. זה לא יעזור לנו, וגם לא למצב עצמו, אם אנחנו נדע בדיוק מי ירה כמה ולאן. אנחנו צריכים ללמוד כמה שפחות מחדשות המלחמה, ולבטוח בקב"ה, שגם אם הוא נטל את נשמותיהם של אלף וארבע מאות אליו, עדיין הוא משפיע לנו בכל רגע ורגע, לכל אחד מאתנו, גם למשפחות השכולות, אוצרות של רחמים וחסד".
- בעיניי, התרופה למצב היא לא לשקוע במחשבות נוגות, לא להתעטף באבל מצמית. פשוט להמשיך לחיות את מה שנשאר מהחיים הטובים. כמו מה? כמו ללכת לחתונה אצל משפחת ראטה. שם, סביב החופה וים החוגגים, נקלעתי לשיחה ערה עם שכני, ר' אברהם יוסף זורגר, מחשובי תלמידיו של מרן בעל ה'שבט הלוי' זצ"ל. שוחחנו על דא ועל הא – בהתחשב ברשימת האורחים הנכבדה, ממילא לא היה לנו סיכוי לאיזשהו כיבוד תחת החופה.
שוחחנו על ענייני כיבודים וסידור קידושין, ועד כמה יש להיזהר דווקא בשעת חדווה לא לפגוע באף אחד. ואז שלף ר' אברהם יוסף, שאנחנו קוראים לו יוסי דרך חיבה, סיפור מבהיל הזכור לו מימי בחרותו. אני כבר מזמן מציע לו לכתוב ספר זכרונות.
היה אז יהודי שכבר עברו עשרים שנה מעת נישואיו ועדיין לא זכה להיפקד בזרע של קיימא. התרוצץ האיש מרב אחד למשנהו ותר אחר ישועה, עד שהגיע למעונו של הבבא מאיר אבוחצירא זצ"ל. "בשעת החופה שלך", דיבר אליו רבי מאיר גלויות, "פגעת בכבוד רבך ולכן לא זכית בפרי בטן. עליך לבקש ממנו מחילה", פקד עליו.
ניסה האיש לחטט בזכרונו והנה, האירוע ההוא צץ ונפרש מול עיניו. הוא היה אז חסיד 'שרוף' של אחד מהאדמו"רים הצעירים שבאותו הדור. מצד שני, היה מתלמידי ישיבתו של מרן בעל ה'שבט הלוי'. הגיעה עת דודים, ובמקום לכבד את ראש הישיבה בסידור קידושין כנהוג, הוא כיבד את האדמו"ר שלו, ויהי המעשה לשיחת היום. כנראה, שהתורה הקדושה תבעה את עלבונה.
הוא לא חשב פעמיים. עלה אל מעונו של הגר"ש וואזנר, תיאר את הארוע הנשכח ההוא, וביקש מחילה. הרב וואזנר הפטיר שלו, כצפוי, המעשה אינו זכור כלל, אבל, כמובן, סלח לו מכל הלב. היהודי הזה, אומר לי יוסי, כבר מחתן ילדים.
בימים כאלה, כשכל עם ישראל מנסה להתאחד, כדאי שנזכור כי על עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר. וששום כיבוד, שום דבר, לא שווה העלבה קלה של אף יהודי.
והעיקר, שניפגש תמיד רק בשמחות!
טעם טורקי
שוב הטורקים. שוב הם מציגים את האנטישמיות המזעזעת שלהם ושל אדונם ארדואן. נזכרתי בלילה ההוא, אך לפני כמה שבועות, שבמהלכו בילינו באיסטנבול. חברת טורקיש איירליינס אירחה אותנו במלון פאר של חמישה כוכבים ודי נהנינו. כמעט שיניתי אז את דעתי על הטורקים. כולם, מפקיד הקבלה ועד אחרון החדרנים, היו אדיבים עד מאוד. כמעט רשמתי לעצמי לחזור הנה בהזדמנות הבאה. כארים מהקבלה אפילו סיפר כיצד הם אירחו כאן קהילה יהודית שלמה.
טוב. כעת כבר ברור שלאיסטנבול לא נחזור. הגיע הזמן להחרים את המדינה האנטישמית הזאת, למרות הייצור הזול ושאר התופינים. אבל אנקדוטה אחת משעשעת מאותו לילה, כדאי לספר:
כשהגענו אל המלון בשעה מאוחרת, התברר לנו שהשף וצוותו ממש חיכו לנו. בזמן שחיכו לנו, הם הכינו לנו ארוחת ערב מפוארת. כשהגענו, הם כבר עמדו מוכנים לשרת אותנו. הם רק ביקשו לדעת אם נרצה לפתוח במרק. נדרשו כמה דקות כדי להסביר להם שאנחנו לא נאכל, לא מרק ולא בשר וגם לא קינוח. בהתחלה הם היו מאוד מאוכזבים, אבל לאחר שהסברנו למה זה בלתי אפשרי, נרגעו מעט הרוחות.
אבל אז ביקשתי מהם להציג לי את המנה המרכזית שהיינו מקבלים, לולי ביקשנו שלא. שלפחות נדע על מה אנחנו מוסרים את הנפש. השף בכבודו ובעצמו ערך צלחת, והציג אותה בפנינו. והנה היא בתצלום שלפניכם.
הבטנו בה מכל צד, ומה אומר, זה לא היה כל כך מלהיב. או כמו שחבר מהישיבה נהג לומר כשהתאכזב מדבר מה:
לא לזה חיכו יהודים אלפיים שנה…
